“מכירים את האנשים האלו שאומרים ש"באופן כללי אני נגד קיצוניות"? ברור שמכירים. אנחנו חיים בתוך כאלו. החינוך שלנו, בדרך מעייפת ומתורגלת עד אימה מחנך לבינוניות. ל"בסדר". להיות ממוצע זה כל כך בסדר, וכל כך רגיל. אנחנו לא יכולים להמשיך עם זה לנצח, נכון? נכון. אוקיי, זאת הסיבה שריכזנו בשבילכם מלאי של סיפורים לא משעממים בעליל. הקיצוניות שולטת בהם. בגידות, ניסיון אונס, אלימות, הפלות של נערות... להמשיך? אני לא יודעת מה בדיוק מושך אנשים לדברים האלו. אולי הצד היותר גס, הקשוח, אולי אפשר לקרוא לזה אפילו צימאון לדם. אולי הצד העדין דווקא, האופטימי, שקורא על דברים כאלו מתוך עניין טהור וורוד. ואולי הצד הריאלי יותר, הלימודי, המושכל, זה שטוען שחייבים לקרוא על דברים כאלו כדי להכיר את המציאות שבה אנחנו חיים. אולי מין ערבוב מוזר כזה של כולם. בכל מקרה, אין ספק שאנחנו נמשכים לסיפורים קשים. משהו בהם מגרה אותנו, מושך אותנו, מזמין אותנו למציאות חשוכה, מספר לנו סיפור על אנשים ש"למרת הכל התגברו".
סליחה על הציניות, אבל קשה לוותר עליה. לא כשמדובר בסיפור שפשוט עירבב בתוכו כמויות של חומר כדי לספר על ילדות קשה וחיים קשים. זה ספר שמנסה ללמד אותנו בדרך קולנועית על התמודדות הירואית ועל הרגעים היפים שקיימים גם שם. לא נשמע לכם קצת טו מאצ' הוליווד סטייל?
האמת שאסתר שטרייט וורצל היא סופרת שאני מעריכה, יש ספרים שלה שאני מאוד אוהבת גם. אבל גאד, הגזמת. פשוט הגזמת. זאת נהייתה טלנובלה. כן, מהסוג המעניין, המרגש. אבל לא מאוד לא אינטליגנטית. הסיפור נופל לסטריאוטיפים הרגילים. מרכיב ההפתעה, אחד הדברים היותר מדהימים בספרים (שלא לדבר על החיים) לא ממש קיים. בכנות, פשוט התאכזבתי. הכתיבה יפה, אבל זה בערך מה שאני יכולה להגיד על הספר הזה. בספרים על דמויות "בסדר" צריכה להיות מורכבות, עומק, בשביל שהם יהיו טובים. ספרים כאלו לעומת זאת הם ממש בגרושים. כל דבר הוא בעל "עומק", כי לדמות יש חיים קשים. אז הספר הזה הוא יותר גרוע מ"בסדר" רק בגלל שהרעיון שלו כל כך אמור להיות לא בסדר.
ולא, האמת שהחיים שלי רחוקים מלהיות נורמאליים, וזה בדיוק מה שמעצבן אותי. הנפילה הזאת לקלישאות. חיים קשים זה לא דבר כזה יפה ומתוק, ואני לא אוהבת ציפויי סוכר. זה לא מושלם, זה מכוער. אלו הפנים של הקבצן שצועק והזונה בצומת. אל תלבישו על סיפורים קשים צביעות, אל תייפו אותם. תשחקו את המשחק, עם הכאב והיופי השלובים, אבל במינונים סבירים. ה"חיים הקשים" ממש לידיכם, אז בבקשה, אל תגבשו עליהם מושג שגוי בגלל ספרים כאלו. זה כל כך לא מתקדם. או כמו ששמעתי מישהי אומרת לחברה שלה: "פייסבוק זה כזה 2013". מה לעשות, השתכללנו, העמקנו. אנחנו מנסים להגיד למורכבות. אבל מה, ספרים כאלו פשוט הורסים אותה.”

“לצערי אסתר שטרייט-וורצל הופכת ספר לנוער לטלנובלה מלאה בדברים קשים ומזעזעים. עברו שנים מאז ובכל זאת אני זוכרת את תחושת הזעזוע שלי מהספר- אחד היחידים שפשוט הפסקתי באמצע.
יש לש"ו מלא ספרים, על זה לא הייתי ממליצה.”

“ספר מעולה. אסתר וורצל-ללא ספק אחת מהסופרות הכי מוכשרות שהיו לנו לדעתי.אסתר כתבה רומן ידוע על תקופה של נערים -שהולכים ומתגיסים להגנה
לפני קום המדינה-הרומנים בינהם,המאבקים-בספר אורי (שגבורו נקרא אורי.
ספר זה- הוא סיפור די עצוב על נערה שגדלה בשנות התשעים. היא הנכדה של אסתר במציאות-היא גדלה ברמת אביב,בבית עמיד. יש לה ארבע חברות טובות.
והיא מתענינת בנער מיוחד-קצת מופנם בשם ערן.
מה שמיוחד בסיפור זה שאסתר כותבת על האנטגרציה- שהחליטו בשנות התשעים לקחת ילדים משכונות מצוקה ולשלב אותם בחטיבת בינים של אזור יותר מבוסס-
לרוב בו לומדים אשכנזים. יש חבורה של ילדים משכונת התקווה ,המנהיג שלהם זה ילד נבון בשם אריק והם מתעללים בילדים אחרים-לוקחים מהם כסף
המנהל מעמיד אותם על מקומם-אריק והנערים מרגשים בצדק שיש אפליה-שהם גדלו בעוני- ואין להם את רמת החיים של הילדים הצפונים.
אישית חוויתי גם את הבריונות הזאת "מזרחים ערסים" משכונות פשוטות ברחובות שהגיעו לחטיבה בדשליט ופשוט היו נותנים לנו מכות ואף אחד לא העז להגיב.
אחד היה מרביץ והיה מביא עשר לעזור לו. המורים לא היו מתערבים וגם המנהל האפס.
בזכות המנהל הנערות משלמות עם אריק- ואחת מהן נהיית חברה שלו.
הוריה של הגבורה התגרשו -אמא שמאוד אהבה את בעלה-זה שבר אותה לגמרי והיא מעונינת שהבת שלה לא תבקר אצל אבא לה וזה קורע אותה מבפנים.
גם ערן מגיע מבית קשה-אביו שנראה מוצלח והוכל הוא אדם שמתעלל בערן ובאשתו. ספר חזק-כתוב היטב וברגשות.”

“הספר הזה מדהים!
ראיתי את מה שהאחרים כתבו, אבל אם לא שמתם לב שמו של הספר הוא : "רגעי האור". היא עשתה את זה בכוונה, הראתה את כל הרוע בעולם הזה, את הכאב.
אבל הראתה שלמרות הכל יש רגעים שרק בשבילם שווה לחיות.
שלמרות שכן, יש אנשים שמתנהגים ברוע וגסות.
וכן, לא כל האנשים פה בסדר.
וכן, קורים דברים רעים.
ולא, זו לא טננובלה, זו המציאות, זו המציאות בישראל.
ולמרות הכל יש רגעים טובים.
זה מה שהסופרת המדהימה הזו מנסה להעביר אלינו הקוראים, את המסר הזה.
לא לוותר,
לא להישבר,
להמשיך להאבק בכל הכוח.
כי העולם שלנו יכול להיות נפלא, תלוי מה אנחנו זוכרים ממנו, תלוי על אילו רגעים אנחנו בוחרים להסתכל.
לאלו שכתבו ביקורות לפני, אתם בחרת לראות את כל הרוע בספר הזה,
אבל אני בוחרת לראות את מה שהסופרת אסתר שטרייט וורצל רצתה שנראה, את רגעי האור :)”