ביקורת ספרותית על צילום מסך מאת ג'ייסון דנינו הולט
בזבוז של זמן

---

הביקורות, גם במוסף הספרים של הארץ וגם בידיעות אחרונות, כל כך השתפכו על הספר הזה, אז למרות שזה ממש לא הז'אנר שאני נוהג לקרוא שמתי את ידי עליו כדי להבין על מה ולמה המהומה. וכשסיימתי בעיקר נדהמתי מהפער בין ההבטחה העצומה לספר נועז וחסר תקדים לאסופת הקשקושים שאיגדו ל-160 ומשהו עמודים וקראו להם ספר. זה לא באמת ספר אלא שיר הלל לגייסון דנינו הולט המסכן שכולם רוצים למסטל אותו ולזיין אותו ואין לו כוחות ואומץ להגיד לא, כי ההורים שלו הם סוג של בני זונות לא אכפתיים שלא מתעניינים איפה הילד שלהם מסתובב בלילות ובחברת מי. וכולם אשמים - הגברים הפדופילים שסיממו אותו וחשקו בו וההורים הלא אכפתיים והחברים שדחפו אותו ובני הזוג שניצלו אותו, וכל זה כתוב ברוטינה שחוזרת על עצמה פרק אחרי פרק עם שפע של אהבה עצמית שבסיומה אי אפשר שלא לתהות אם המחבר לא מאונן את עצמו לדעת רק מול מראה.
יש בספר 2-3 פרקים מעניינים שכתובים היטב. כל השאר משעממים. לקח לי בערך חודש לסיים את הספרון הקצר הזה, כולל פסקאות שדילגתי עליהן מחוסר עניין, והמשכתי בתקווה שמשהו יקרה ובעיקר קצת פחות אוננות עצמית. זה לא קורה. הספרון הזה לא באמת מתקדם למקום כלשהו אלא חג סביב עצמו עם שטיקים קבועים שלא מקלפים יותר מדי. בזבוז זמן משווע

» ביקורות נוספות של קורא בסופש
» ביקורות נוספות על צילום מסך