נתחיל מהסוף. הרבה זמן שלא צחקתי מספר כפי שצחקתי במהלך קריאת הספר הזה. וזה לא מובן מאליו כי הסופרים הישראלים ברובם חסרי חוש הומור, לא שנונים במיוחד והניסיונות שלהם להיות מגניבים או לכתוב צעיר ושונה נדון בדרך כלל לכישלון. קראתי כמה וזה שאני אפילו לא זוכר את שמם אומר הכל.
ועכשיו להתחלה. כמו בקומה רביעית בלי מעלית, האחרון של המחבר, גם הפעם הגיבור הוא תל אביבי סטרייט שמתגורר בדירה מתפוררת, משלם עליה מחיר שערורייתי ונע בין עבודות מזדמנות. בניגוד לגיבור של קומה רביעית שהיה רווק בן 23 וקראו לו נתיב, הפעם הגיבור בן 32 וקרואים לו נדיר. היפוך מספרים ומשחק על אותו שם. ויש לו חברה שצעירה ממנו בעשור, מליונרית (אהבתי את התיאור, "היא לא יודעת מה זה צדק חברתי ואני בטוח שהיא אפילו לא יודעת איך מאייתים את זה. צדק חברתי בשבילה זה לצאת עם בחור מרושש כמוני שיגיע לדירה משלו רק אם המדינה תחלק בחינם. לא יקרה") שקובעת עבורו בכל דבר ומאלצת אותו לעבור לירושלים, כי שם היא רוצה ללמוד וגם לגור.
רגע של תהייה בנוגע לבעיה הראשונה שיש בספר. נדיר והחברה שלו ערבה (מאיפה הוא ממציא את השמות האלו?) ביחד שלוש שנים, אבל גם בסוף הקריאה לא ממש הבנתי מה מחזיק אותם ביחד כל הזמן הזה. הם רבים המון (אם כי ערבה אוסרת על נדיר להכניס הביתה את השורש ר.י.ב. על כל הטיותיו. הם רק מתווכחים), בעלי תפיסות עולם שונות בכל דבר, לא מאותו מעמד כלכלי ודי ברור שגם אין ביניהם משיכה הדדית (היא חרמנית לאורך כל הספר על עמית סגל). חשבתי כל הזמן שבאיזשהוא שלב יצוץ איזה רגע של קרבה או אהבה או משהו שיסביר את העניין. לא מצאתי כזה.
בחזרה לעלילה. בסיוע של חבר מהצבא שמנהל את מזנון הכנסת, נדיר מתקמבן על עבודה כיועץ תקשורת של חבר כנסת חדש בשם אורי בדש שחבריו הקרובים מכנים בדבדושי, שמסתבך בלי הפסקה בשלל שערוריות שחושפת כתבת רכילות של מקומון ירושלמי, שבמקרה גם עבדה בעבר הרחוק עם נדיר במקומון של פתח תקוה וכמעט היה ביניהם משהו. אם זה לא מספיק, העוזרת האישית של שרת התיירות היא במקרה חברת ילדות של נדיר מהקיבוץ. מכאן די ברור, לאן כל העסק מתגלגל.
בעיה שנייה בספר: בכל פעם שאורי בדש מפציע בספר, אי אפשר שלא לדמיין את אורן חזן. אז נכון שהשערוריות שבדש מסתבך בהן מטורללות יותר מאלו של אורן חזן, אבל בהחלט שאי אפשר להימלט מההשוואה ביניהם, אפילו שבדבדושי מוצג כבן של אוליגרך כלשהו ולא של חבר כנסת שהסתבך בעצמו בכל מיני פרשיות. נדמה לי שהיה מוטב שהמחבר היה בוחר אישה לתפקיד, אם כי גם במקרה הזה כנראה שההשוואה למירי רגב או נאוה בוקר היתה בלתי נמנעת ודמותן היתה צצה בזמן הקריאה.
ושוב בחזרה לעלילה. כמיטב המסורת בספריו של זיו כהן, גם הפעם יש גייז והם מופיעים בתור השכנים מהדלת ממול לדירה שנדיר וערבה שוכרים. הם חיים בטריו שנדיר לא מסוגל להבין, אבל דמויותיהם לא תופסים נפח משמעותי בספר. מי יודע, אולי בספר הבא של המחבר הוא יצליח להמנע מגייז בכלל. השאלה היא האם הוא מסוגל.
לא לומד לקח לא חף מבעיות עלילתיות והסוף שלו לגמרי צפוי, אבל נדמה שהוא לא מתיימר להיות יותר מספר קיץ קליל, אתנחתא קומית בנמנמת הבחירות שנחתה עלינו, ובשורה הזאת הוא לגמרי מספק את הסחורה. הכתיבה השנונה והצחוק הבלתי פוסק שתפס אותי כמעט לאורך כל הקריאה, הופכים אותו לממתק כייפי. כמו גלידת יוגורט עמוסה בתוספות, רק בלי הקלוריות. בחום של הקיץ ולנוכח הצורך להוריד חולצה בים ובבריכה, זה בהחלט לא מעט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
