התחלתי לקרוא אתמול את ספרו החדש של <mark>ג'ייסון דנינו הולט</mark> וישר מהעמוד הראשון התחברתי לשפה הפרובוקטיבית והכנה של הסופר.
בעמוד הראשון הגיבור בן שמונה הוא ילד והוא יפה. בהמשך כתוב על כל מיני גילאים בחייו של גיבור הנובלה.
מסופר על מסע התבגרות ועל שנותיו כבחור צעיר בתל אביב, קיסריה, ברלין, אתונה ועוד. גיבור הספר הוא הומוסקסואל וכבר מגיל צעיר מקיים יחסי מין עם גברים אחרים. בנוסף יש לו מערכות יחסים עם גבר

היה מרענן למצוא סוף סוף בסטימצקי ספר שיש בו תיאורי מין מפורשים, מהין "ספרות פורנוגרפית" שפעם היה אפשר להשיג רק בתחנה המרכזית בת"א ועתה הגיע לקונצנזוס. כן, אני יודע שהרומן הרומנטי בפריחה אך הרומנים הרומנטים הנמכרים בחנויות המובחרות הם מעין פורנו רך ביחס לספר הזה, וזאת ועוד שמדובר ברומן להטב"י. ששאלו את יונה וולך פעם למה היא כותבת, היא אמרה "אם לא אכתוב, אצטרך לעשות". ואני מפתח את דבריה שלב אחד קדימ

הביקורות, גם במוסף הספרים של הארץ וגם בידיעות אחרונות, כל כך השתפכו על הספר הזה, אז למרות שזה ממש לא הז'אנר שאני נוהג לקרוא שמתי את ידי עליו כדי להבין על מה ולמה המהומה. וכשסיימתי בעיקר נדהמתי מהפער בין ההבטחה העצומה לספר נועז וחסר תקדים לאסופת הקשקושים שאיגדו ל-160 ומשהו עמודים וקראו להם ספר. זה לא באמת ספר אלא שיר הלל לגייסון <mark>דנינו הולט</mark> המסכן שכולם רוצים למסטל אותו ולזיין אותו ואין לו כוחות ואומ