ביקורת ספרותית על סולאר מאת איאן מקיואן
ספר לא משהו

---

הספר הזה אמור להיות סאטירה, אבל לא מצאתי אותו מאוד מצחיק או שנון. למעשה, מצאתי אותו מטריד ולקח לי זמן להבין למה.
הגיבור, מייקל בירד, הוא חתן פרס נובל לפיזיקה הרבה מעבר למיטב שנותיו. בירד מצויר כאדם גס, אגוצנטרי, וחסר שליטה על תיאבונותיו. הוא אוכל ושותה יותר מדי, קופץ ממיטה למיטה ולא מפסיק לשקר ולרמות את נשותיו ושותפיו. מכיוון שאין לו מחשבות מקוריות הוא חי את תהילת העבר וגונב באופן אופורטוניסטי מחשבות של אנשים אחרים.
אבל מצד שני, המחבר מעמיד את בירד במצבים שבהם הוא נציג החשיבה המדעית ההגיונית, הנלחם נגד ההמונים הבורים. כאשר הוא נלחם באנשי הקונסטרוקטיביזם החברתי הטוענים שהמדע הוא רק מערכת אמונות וכל העובדות "מתווכות על ידי החברה" אתה רוצה להיות בצד שלו. אבל איך אפשר?
הכתיבה קולחת ומבדרת ברובה, אבל לא הצלחתי להתחבר. מרכיבים מרכזיים של העלילה היו יותר מדי מופרכים, על גבול הפארסה, בעיקר איך נשים נופלות בקסמו של חזיר כמו בירד. גם לא אהבתי את ההשאלה מן הפולקלור עירוני (האגדה האורבאנית "גנב העוגיות" היא הקיצון).
בסופו של דבר, האישיות של בירד היא אובדנו ויש בזה מן הסיפוק לקורא. אבל הפארסה והדיסוננס המביך בין האדם לבין דעותיו הקשו על ההנאה שלי והחיבור לספר. אני נותן לספר 2 מתוך 5 למרות הנושאים החשובים של החימום הגלובלי ושינוי האקלים.

» ביקורות נוספות של Muhandes
» ביקורות נוספות על סולאר