ביקורת ספרותית על הבט הביתה מלאך מאת תומאס וולף
ספר מעולה

---

אבטיפוס של הרומן האמריקני הגדול, זה שהכל שואפים לכתוב, ותומס וולף הוא בין היחידים שהצליח.
רומן המצליח לשרטט תקופה שלמה. עיירה ומשפחה ואיש אחד הופכים למיקרוסמוס המאיר את הקוסמוס.
אם ברצונכם לראות את כוחה של הספרות האמריקאית הגדולה, קיראו את הספר הזה.

ראוי לציין עם זאת שהספר מצריך אורך נשימה. שווה להשאר איתו עד הסוף. התחושה היא שהרומן משתפר ככל שוולף התקרב לחוויה האישית שלו (הרומן מתחיל עם תאור קורותיו של אביו לפני שבן הזקונים (יוג'ין, שהוא תומס, מחבר הספר) נולד, בפרק הרביעי, עמוד 44 לערך).
על מידת האוטוביוגרפיות של הספר יכול להיות דיון שאותי אישית מרתק.
הרי זה ספר שיותר משני שליש מתוכו כתובים בגוף שלישי, מתוך השקפה על עצמו כילד וכנער. ספר שכולו עוסק בעיירה בה גדל והוא נאלץ להוסיף לו את ההערה המקדימה הבאה:
"
אל הקורא
זהו ספר ראשון, ובו כתב המחבר על חוויות שהן עתה רחוקות ואבודות, אלא שפעם היו חלק ממסכת חייו. אם יימצא איפה קורא שיאמר שהספר הוא "אוטוביוגרפי" אין בפי הכותב תשובה בשבילו: נדמה לו שכל עבודה רצינית בתחום הסיפורת היא אוטוביוגרפית - שלא בנקל אפשר להעלות בדמיון יצירה אוטוביוגרפית יותר מ"מסעות גוליבר", למשל."
בפסקה הבאה הוא אומר את ההפך, כנראה מחשש לתגובות אנשי העיירה, שאכן לא איחרו לבוא:
"אולם הערה זו מופנית בעיקר לאותם אנשים שאולי הכירם הסופר בתקופה שדפים אלה מקיפים אותה. לאנשים אלה יאמר מה שכבר מובן להם, לדעתו: שספר זה נכתב בתום ובעירום שברוח, וכי עיקר ענינו של הסופר היה לשוות מלאות, חיים ועזוז למעשים ולאנשים שבספר אותו היה בורא. עתה שהוא עומד לצאת לאור, יעמוד על דעתו כי ספר זה הוא ספור בדים, וכי לא התכוון לצייר כאן דיוקנו של שום אדם."
ואז הוא חוזר לרוח המנוגדת של הפסקה הראשונה:

"אבל הרי אנו סך הכל של רגעי חיינו - כל שהוא שלנו מצוי בהם: אין אנו יכולים להמלט מהדבר הזה אף לא להסתירו. אם נזקק הסופר לחומר החיים כדי לעשות את ספרו, הרי רק נזקק לדבר שכל בני האדם חייבים להזדקק לו, לדבר שאין איש יכול להמנע מלהזדקק לו. "
וכאן באמצע הפסקה הוא שוב חוזר, אט אט, לעמדה המנוגדת, ולדעתי הוא עושה זאת מסיבות פוליטיות של חשש מתגובת אנשי העיירה:
"סיפורת אינה עובדות , אבל סיפורת היא עובדות מנופות ומובנות, סיפורת היא עובדות שסודרו ונגדשו תכלית. ד"ר ג'ונסון אמר שעשוי אדם להפוך בחצי ספריה כדי לכתוב ספר אחד. באותו אופן עשוי המספר להפוך במחצית יושביה של עיירה כדי ליצור דמות אחד ויחידה ברומן שלו. אין זו השיטה כולה אבל הכותב סבור שהיא מדגימה את השיטה כולה בספר הכתוב ממרחק הביניים ואין בו לא טינה ולא כוונה מרה."
המשפט המסיים נכון. וולף הצליח בגיל צעיר להגיע לעמדה רגשית שקולה, אבל לא מנוכרת ונטולת שלהבת. לא היה לו הרבה זמן - הוא נפטר בגיל כמעט-38, צעיר ממני ביותר משנה וחצי. אבל הספיק לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול...
[אחריו באו כמובן אחרים. למשל פוקנר והעיירה עם השם האינדיאני הארוך שבה מתרחשים רוב סיפוריו (שאמנם עלי להודות שהם דוגמא מאד לא טובה לכתיבה אוטוביוגרפית). הממשיכים ניכרו בעיקר בתחום השירה, אבל השירה האפית, כזו שבוראת קוסמוס. כמו צ'רלס אולסון וגלוסטר שלו. ובכל מקרה, גם אם לא באו רבים אחרים, נותרה השאיפה לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול. ובקולנוע, לא במקרה נוצר דווקא באמריקה הזרם של הקולנוע התעודי אישי פיוטי (שם זה התחיל, במקביל לאיש אחד בארצנו הקטנטונת, פרלוב)].

» ביקורות נוספות של suddenh
» ביקורות נוספות על הבט הביתה מלאך