ביקורת ספרותית על בדידותו של קורא המחשבות מאת דלית אורבך
ספר בסדר

---

אצלי, גלגלי המחשבה עובדים בלי מנוחה. הם מסתובבים בקדחתניות גם כשברקע פעולות יומיומיות פשוטות ביותר- כמו קידוחי נפט אגרסיביים או חפירות ארכאולוגית זהירות. הקולות הפנימיים שבראשי כמו מארגנים קומזיץ- כל דבר מהווה את הקרשים לבעירה, והם תרים במרתפי מחשבותיי כדי לאתר זרדים להצתת האש, עוד כמה קרשים מאסיביים להבטחת הבערה, זורקים מעט "רגשות" עטופים בנייר כסף, ומתבוננים, מלאי סיפוק, בצבעי הלהבות השונים.

וזה עוד רק מהעיסוק במחשבות האישיות שלי....

הרעיון של קריאת מחשבות של אחרים הוא מסקרן ומרגש, אך גם מפחיד ומבעית. אנחנו משקיעים אנרגיה עצומה בניסיון לעשות זאת, גם כשאין לנו הכוח לכך. טווים את מחשבותיהם של העומדים מולנו, מתוך עולם המחשבות והמושגים שלנו. לפעמים אנחנו בטוחים שצלחנו בכך, שאנחנו צודקים כמעט במאת האחוזים. אבל טוב לנו הספק הקטן הזה שיש גם מקום לטעויות, הוא מרגיע אותנו. יותר מהכל הוא מוכיח שגם אותנו לא ניתן לקרוא כספר פתוח.

אז הספר הזה העוסק בקריאות מחשבות, "מתנת-גורל" של ילד קטן, שחי דרך עולמותיהם הפנימיים של הסובבים אותו, והתחושות אותן הן חווים, הוא בעל פוטנציאל עצום מבחינתי. והפטונציאל הזה מתממש ומפוספס במקביל לדעתי.

מצד אחד אהבתי מאוד את העובדה שהוא גרם לי לתהות על דרך המחשבה של אדם. כמו בחיים גם בספר יש בלבול, בלאגן. התאבלות מתערבבת בארוטיקה, אהבה נקשרת ליצר הרע. כשעסבקה הסופרת בחשיפת עולמותיהם הפנימיים של המי ומי במהלך הסיפור, היא הצליחה לתת חשיפה רחבה. לא לספק רק את המחשבות הנוגעות לסיפור, אלא מעבר. לקחת אותנו קצת יותר עמוק פנימה. וככה הצליחה ליצור דיאלוג בין מחשבות של אחד לאלה שלנו. דיאלוג, שלדעתי בו מגולם הפספוס. ספר כזה טבעי שיקח אותנו, הקוראים, למסע פנימי. איננו יכולים לקרוא את מחשבות האנשים סביבנו כמו הגיבור בסיפור, אבל אולי סביב העיסוק התמידי הזה בקריאת מחשבות, נצליח לחוש משהו מהעולם הפנימי שלנו, אולי כמו שהגיבור למעשה קורא את עצמו דרך אחרים, ככה אנחנו ניעזר במחשבות העולות מדפי הספר כדי לצלול קצת יותר עמוק פנימה. הסופרת ניסתה לתת לנו את העזרה הזאת, להציב לנו סולם שנוכל לטפס עליו, אך אני לא הצלחתי להיסחף לתוך זה. לפחות לא כפי שקרה לי כשקראתי את עשתונות של אופיר טושה גפלה- אני מסכים עם מישהו שכתב פה באחת ההמלצות שיש קרבה רעיונית בין הספר לספריו שלו, לפחות אלה שקראתי, אך "הביצוע" פה ירוד בהרבה לדעתי. בעוד אופיר לקח אותי דרך הדמויות למסע פנימי, פה הרגשתי צורך להמשיך לקרוא על מנת לסגור את קצוות העלילה (שם זה בכלל לא היה העניין בזמן הקריאה). משהו בכתיבה של הסופרת היה לי קצת כבד. היא השתמשה המון המשפטים קצרצרים שקטעו לי את הזרימה, ומנגד השיחות בין הדמויות השונות לא הרגישו מאוד אותנטיות. לעתים היו כמה פנינים בשיחות הפנימיות, ואהבתי שלעתים היא קלעה בול כשעסקה בנדידת מחשבות, בצורה שדווקא כן זרמה בצורה מתואמת בין הספר אליי כקורא, אבל לא היו רגעים רבים כאלה, בספר שציפיתי שיהיה מוצף בהם.


בקיצור, רעיון מוצלח שדורש ביצוע מוצלח יותר. אבל גם מה שיצא היה נחמד (כל עוד לא מצפים ליותר מדי).

» ביקורות נוספות של גל
» ביקורות נוספות על בדידותו של קורא המחשבות