ביקורת ספרותית על שתיקת הצמחים מאת לבנה מושון
ספר מעולה

---

כתיבה מעולה, כזו שהיא לא רק נוגעת אלא ממש חודרת ולוחצת ומסובבת את כל הבפנים. לבנה מושון מחיה כאן את תמר, סטודנטית לעבודה סוציאלית, שנולדה עם 3 אצבעות ביד אחת ושאלה קיומית- האם אפשר באמת לאהוב אותה? החיים מזמנים לה אתגרים וצמתים בהם השאלה חוזרת ונשאלת. היא נוכחת, צובעת ומעצבת את יחסיה עם הוריה, חברותיה, מטופליה, בני זוגה, העכבר בביתה ויותר מהכל יחסיה שלה עם עצמה.

העלילה מתחילה בכך שתמר מביאה את עצמה למשתלה, משהו משך אותה לשם גם אם לא ברור לגמרי מה. התשובה, לכאורה, הולכת ומתבהרת עם התקדמות העלילה. אני אומר לכאורה כי נראה לי שלא החשבון הלא סגור שאנו מתוודעים אליו הוא שהביא אותה לשם אלא הצורך האנושי-חייתי-צמחי שלה לחיות-לצמוח. אך בחיים כמו בחיים, אין צמיחה בלי נבילה, ואין חידוש והתפתחות בלי רגרסיה וכאב. הכתיבה ספירלית, כלומר להרגשתי העלילה איננה מובאת באיזשהו סדר כרונולוגי. מבחינת עובדות, תוך 100 עמודים אתה יודע כמעט את כל מה שתדע כשתסיים את הספר. אבל מעמוד לעמוד הלב מתרחב ואיתו גם ההבנה שלך של הסיפור והדמויות.

הספר הוא מסע אל תוך נפשות (של תמר אך גם של הדמויות האחרות). סיפור חייה של תמר נראה מורכב וחריג, אבל לאמתו של דבר הוא מונע מאותם כוחות שמניעים את הדמויות האחרות, ובעצם אותנו בני האדם, הצורך שיאהבו אותנו כפי שאנחנו. על כל פגמינו. ולכן ניתן להתחבר, ולהזדהות, ולכאוב ולהתרגש. לחוש ממש את הפצעים ואת הכאב שנגרם כשמחטטים בהם, לצד תהליך הריפוי הארוך והאיטי אל עבר הצלקת שנשארת שם כעדות לפציעה אך גם להחלמה.

» ביקורות נוספות של גל
» ביקורות נוספות על שתיקת הצמחים