ביקורת ספרותית על בדידותו של קורא המחשבות מאת דלית אורבך
ספר בסדר

---

טלפתיה. מה היה קורה לו היינו יודעים מה חושבים עלינו? או על דברים אחרים? האם המוכר של האוטו באמת מתכוון לזה כשהוא אומר שלא הייתה שום תאונה ושהאוטו לא רואה מוסך? האם המראיין במקום העבודה החדש באמת מתכוון לכך כשהוא אומר שאין צורך שנתקשר אליו, הוא כבר יתקשר אלינו? האם המורה של הילד באמת מתכוונת לכך כשהיא אומרת שהוא כשרוני וחכם ואם רק יתאמץ וירצה הוא גם יצליח? האם היא באמת חברה, או שהיא רק מעמידה פנים ומרכלת מאחורי הגב?.... ותימנע מאיתנו המבוכה העתיקה בעולם: כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת? והמשטרה! רק תחשבו על זה. כמה חקירות מתישות היו נמנעות. כמה חשדות שווא היו נמנעים! כמה העבודה הייתה יכולה להיות יעילה אילו רק היה קורא מחשבות בצח"מ.

נרי, הלוא הוא אבנר, גדל עם היכולת הייחודית הזאת, לקרוא את מחשבותיהם הכמוסות של כל הסובבים אותו. ולכאורה זה לא עושה לו טוב. הוא בודד, הוא חי על רגשותיהם של אחרים, הוא לא מצליח לזכות באהבתו של אביו. המיומנות הזאת משיגה לו פרנסה ככתב עיתון, אבל לא מספקת לו חומר לכתבות. זה בהתחלה. אחר כך נראה שהוא בכל זאת מצליח למנף את יכולותיו לטובת האנושות. הוא אמנם לא הופך להיות פסיכולוג, ובכל זאת הוא מנסה לסייע לחבר בחקירה מסובכת. אלא שגם זה מסתבך, ובשביל השאר תצטרכו לקרוא את הספר. על מה כולם חושבים כל הזמן? אז הנה לכם הפתעה: קצת על אבא ואימא, והרבה על הפרשות, ועל הדרכים השונות להחלפת נוזלי גוף. נראה לכם שחלק ניכר מהמחשבות שלכם עוסקות בדברים אחרים? אז אתם משלים את עצמכם. פרויד אמר, דלית אורבך מקיימת, ושלא תהיה לכם טעות.

לקרוא? לשיקול דעתכם. הנה לכם רשימה:
* ביום שהמוזיקה מתה
* אשתו של הנוסע בזמן
* טעמה העצוב של עוגת הלימון
קח אנשים רגילים, תוסיף להם תכונה שלא באמת קיימת, תכניס למבחנה, תוסיף קורט דילמות מציאותיות, תערבב היטב, ותראה מה קורה. וכמו לאופיר טושה גפלה, לאודרי ניפנגר ולאיימי בנדר, גם לדלית אורבך קרה אותו דבר. כנראה שהמעבדה נסגרה לפני הזמן, או שהלבורנטית התחילה עיצומים, או שסתם נגמרה הסבלנות. והתוצר בהתאם. מתברר שרעיון מקורי אינו מספיק כדי להחזיק על כפיו רומן שלם. התפרים נעשו בגסות ובחופזה והקשיים הנרטיביים צצים ומתבלטים מביניהם. כך גם בדידותו של קורא המחשבות: מדובר למעשה בשני ספרים, עם שתי עלילות. האחת, משנת 2000, טובה למדי. אפילו טובה מאוד. השניה, משנת 2006, הזויה, לא ברורה ומבולבלת. ויש את נושא הכתיבה עצמה. קשה מאוד לכתוב ספר אמין בגוף ראשון. אני לא יודעת אם ספר מהסוג הזה, העוסק במחשבות ובקריאת מחשבות יכול להיכתב שלא בגוף ראשון, אבל זו משוכה שצריך מיומנות רבה מאוד כדי לעבור אותה בהצלחה, ודלית אורבך לא מצליחה. זה בנוסף לקושי של כותבת-אישה הכותבת בשם גיבור-זכר, והקושי של מילוי כל כך הרבה עמודים במחשבות, ובמחשבות על מחשבות.

בקיצור- להחזיר לתנור. או לאינקובטור. עיבוד נוסף. או ספר חדש. מי שבכל זאת רוצה יכול להפסיק חופשי באמצע. ברגע שעוברים ל-2006.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על בדידותו של קורא המחשבות