ביקורת ספרותית על בדידותו של קורא המחשבות מאת דלית אורבך
ספר לא משהו

---

אחד מסוגי הספרים החביבים עלי הוא סיפורים שבבסיסם עומדת נקודת פנטזיה (יכולת לנסוע בזמן, לקרוא מחשבות, להיות צעיר חזרה) וסביבה נרקם סיפור אנושי אמיתי ואמין. לפי זה, "בדידותו של קורא המחשבות" היה צריך להיות מושלם.
ובכן- לא. הספר ממש לא מוצלח.
בשלב כלשהו הבנתי שהסופרת כותבת מתוך נקודת מבט פרוידיאנית מובהקת ומכאן חסרונותיו הרבים של הספר, שכבר צוינו לפני. הנטיה לפרש כל שביב מבט ופיסת מילה, קיבעון האב המתכחש והאב האבוד, אובססיה למוות ומין ועוד ועוד. דומה שאין אף מאפיין מובהק מתורתו של אותו וינאי נרגן (כמו שקורא לו נעם שפנצר ב"פסיכולוג הטוב") שלא נכנס לספר- קיבעון אנאלי, תסביך אדיפוס, משאלות מוות ועוד ועוד.
התוצאה מעייפת. מונולוג בלתי נגמר של רגשות נחיתות והתבוססות במחשבות נוראות של כולם. התפיסה הפרוידיאנית ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" הופכת את קריאת המחשבות לספר מלא בכל היצרים והתאוות האפשריים ואין אפילו לו לרגע רגשות של אהבה, חרטה, רצון אמיתי וכן לתיקון ולשיפור. נראה לי שזה החלק שהפריע לי יותר מהכל- הקריאה לא רק מתישה אלא גם דוחה.
וחוצמזה- אם כבר מחוננים אדם ביכולת קריאת מחשבות, לא כדאי להגביל אותה מעט? יכולת שאין לא אף מגבלה הופכת לא אמינה אף יותר. אני מעדיפה את גרסת ביאור ההכרה בהארי פוטר. לפחות שזה ידרוש מאמץ.
בקיצור- רעיון שהיה יכול להיות מוצלח, כתיבה שהפכה אותו לכושל.
לא מומלץ.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על בדידותו של קורא המחשבות