כשקוראים את הספר הזה חושבים, כשמסיימים את הספר הזה חושבים. חושבים על עצם הקריאה בו, על הנושא המחריד ובעיקר על איך מביאים את מחשבותינו שלנו לכתב בנוגע לספר הזה...
את 'תפילות לחטופות' מסיימים בכמה שעות, הוא כתוב בצורה סוחפת ומהירה שלא בדיוק נותנת לך זמן מנוחה, אמנם הספר מחולק לפרקים ואף לשלושה חלקים (לא היה ברור לי בדיוק למה) אבל אין שם מנוחה. מי אנו שננוח כשעל בנות מקסיקו עובר מה שעובר?
גיבורת הספר הינה נערה ששמה ליידי די גרסיה, אשר נולדה לאמא ואבא עניים בהרי גררו שבמקסיקו. ליידי די מחלקת את חייה בין הג'ונגל שמסביב לביתה, בין בית הספר שאליו היא הולכת עם חברותיה ובין הסתתרות בבור שנחפר לה ע"י אביה והתחזות לבן. הבור מציל חיים. הבור הציל כבר המון חיים של נערות וילדות במקסיקו. הבור מציל את חייהן של הילדות מידיהם המטונפות של קרטלי הסמים המקסיקניים הנודעים לשמצה בכל רחבי העולם.
קרטלי הסמים טובים בשלושה דברים: בסמים, ברצח אנשים ובחטיפת ילדות לצורך שיעבוד מיני, סחר בגופן וסחר בידיהן העובדות. האימה שקרטלי הסמים מפיצים על חיי התושבים המסכנים גם ככה הינו בלתי ניתן להבנה ע"י אנשי המערב אשר לא נתקלים באירועים כגון אלו ביום יום.
הספר מעמיד אותנו בפני מציאות איומה - ילדות אשר מהופעת ניצני השדיים מוכרחות להתכער ולהיראות כבנים על מנת שלא ייחטפו, הפחד והזעזוע משמיעת אותם רכבי שטח של קרטלי הסמים המגיעים לכפר לכל סיבה שהיא, ההסתתרות בבורות, הפחד ללכת ברחוב לא רק בלילה אלא גם באור יום - אלו הם אירועים שאנו לא רגילים להם, אבל במקסיקו הינם חלק משגרה נוראית.
זו המציאות בה נלחמת ליידי די. עם זאת, היא מצליחה להילחם בחייה בדרכים שונות ומיוחדות - היא אינה נשאבת לתוך דיכאון או עצבות, היא מנסה להתנהג כילדה רגילה שאותה היא רואה בטלוויזיה ובמגזינים
שונים ולמרות כלל האסונות שפוקדים אותה בזה אחר זה בעלילת הספר היא מוצאת את הדרך לפלס לעצמה בין המכשולים ולהגיע למקומות הנכונים.
ציטוט ששבה את ליבי בספר הינו :
"עד שחזרתי לסלון היופי, כולן כבר הסירו את הלק שלהן. היה ברור שאף אחת לא מתכוונת להסתכן ולצאת ככה לעולם שלנו שבו גברים חושבים שמותר להם לחטוף אותך רק בגלל שהציפורניים שלך צבועות באדום" (עמוד 39)
אני בתור מישהי אשר גם התמודדה עם אסונות ודרך חיים לא קלה, לא מצליחה להבין בכלל מה עובר על ילדה שצריכה להתמודד עם שגרה שכזו ועם השתלשלות כזו של אירועים בחייה. הזריקה הזו של הקורא אל תוך מציאות בלתי אפשרית היא נכונה והיא מחלקת סטירות התעוררות על החיים. הספר הזה יכל להיות מזעזע יותר, לטלטל את הקורא, וכבר קראתי ספרים כאלו מעולם, אך כאן קלמנט בחרה בדרך אחרת - לספר סיפור קשה עם שביבי תקווה לאנושות. הבעיה היא שאין תקווה. ואם לא מציגים זוועות כאלה כפי שהן המילים הכתובות בספר ישכחו במהרה.
נקודה נוספת המעלה את הספר בדרגה אחת משאר הספרים הוא עצם התחקיר שעשתה הסופרת בנושא. ספר טוב מבוסס על תחקיר טוב - במקרה הזה הסופרת טסה למקסיקו, לבתי הכלא, לכפרים נידחים ונפגשה עם נשים רבות מספור ושמעה את סיפוריהן. את כלל סיפוריהן היא חיברה לסיפור אחד, אומנם בדוי מהלב, אך סיפור שבו הגיבורות הן הנשים של מקסיקו אשר עוברות את הזוועות הללו על בסיס יומי.
אומר את האמת, הספר אומנם נקרא אצלי במס' שעות בודדות אך הוא לא הצליח לעורר בי רגשות עזים כפי שהייתה מצפה שיעשה, כפי שאמרתי מעלה כשמציגים נושא מזעזע ראוי לכתוב עליו בצורה קשה ומטרידה שתשאיר בלב את החריטה הזו שתדמם כל פעם שנחשוב על הנושא הזה. אולי יהיו אנשים שכן ירצו לקרוא ספר שמזריק מידי פעם כמה טיפות של תקווה ללב אבל, לדעתי, מעולם לא בא פתרון לבעיה קשה כזו והעלאת מודעות לנושא כגון זה בדרך כזו עדינה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
