ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 12 ביולי, 2014
ע"י omers
ע"י omers
נתקעתי למחסום. כמו שלכותבים יש "מחסום כתיבה", לקוראים מיומנים יש "מחסום קריאה", ולי יש בכלל "מחסום כתיבת ביקורות" (פטנט רשום). סיימתי את הספר, ושאלתי את עצמי "יופי,ומה כותבים על זה?". חשבתי מה הספר גרם לי להרגיש, איזה זיכרון ממעמקי חיי הלא-כאלו-עמוקים אני יכול להשתמש כדי לגרום לכולם לקרוא את הביקורת שלי ולשבח אותי ואני ארגיש אהוב ומקובל (אגוצנטרי במיוחד מצדי). וכלום. נאדה. התחלתי לעבור על תמונות ילדות, אולי איזה זיכרון שכוח יתעורר אצלי ויעיר איזה חלק חשוך במוח שלי. אבל כלום.
אני לא מטיל את האשמה על הספר. הספר הוא ספר טוב, אפילו מאוד. ליידי-די (כן נו,על שם הנסיכה דיאנה) חיה לה בהר שכוח אל במקסיקו, יחד עם אמא שלה ומין קהילת נשים מוזרה. כל הגברים הלכו. לאן? מעבר לגבול. ולא חזרו. במציאות החיים במקסיקו,בו נשים נסחרות כמו חפצים והאלימות ניבטת מכל מקום, האימהות על ההר מנסות להחביא את היופי של בנותיהן. כשנולדת בת, הן מכריזות שנולד בן. ואם נולדה בת יפה, אבוי.מנסים לכער אותה כמה שניתן (וכמה שזה נשמע מצחיק)-נותנים לה לשפשף טוש שחור על השיניים,שיראו מלוכלכות. עושים להן תספורות מכוערות כמו של בנים. סלון היופי שבעיירה, זכה לכינוי "סלון לכיעור", כי אף אחד לא רוצה להיות יפה אם זה אומר שקרטלי הסמים יחטפו אותך. ליידי-די מצליחה איכשהו להסתדר, עם מין חוכמת חיים כזאתי שהיא רחשה. בשבילי,זו מציאות חיים שנראית קשה. אבל אני משער שמתרגלים לזה, אם נולדים לזה. האימהות אפילו חופרות לכל בת בור מסתור, ככה שאם יבואו סוחרי הסמים הבנות ירוצו להתחבא.
אבל לאט לאט, לצד תיאור החיים המשעשע קצת ובעיקר ססגוני של ליידי-די, הכול מתחיל להתפרק. חבורת החברות שלה לאט לאט מתחילה להתפזר (מסיבות כאלו ואחרות שלא אפרט כדי לא להרוס לכם), וליידי-די מבינה שאין לה מה לחפש יותר בהר. מייק, אח של חברה טובה שלה, מוצא לה משרה כאומנת בעיר הגדולה. היא נוסעת איתו לעיר, שמה היא נכנסת לפלנטה אחרת, בה יש מרצפות שיש (ולא עפר), אין חרקים (כי יש הדברה) ולא צריכים לאכול תבשילים מוזרים.
אבל בסוף, ליידי-די מוצאת את עצמה בכלא. תיאור החיים בכלא מתואר כמין עיירה מימי הביניים. לכל אחד יש משהו, כל אחד רוצה משהו, וכולם מחליפים עם כולם. כמו איזה שוק, רק בלי המוכר המעיק עם המגפון שצועק "אל תגידי חבל לא קניתי איזה אהבלה הייתי".
אם ג'ניפר קלמנט לא הייתה כותבת בסוף הספר שהיא עשתה תחקיר מעמיק של עשר שנים, שבמהלכו היא ריאיינה נשים בכלא, משפחות שלמות ואנשים שנחטפו על ידי קרטלי סמים, היה לי קשה להאמין לסיפור הזה. זה נשמע נורא, לחיות במציאות כזאתי, בלי ביטחון, בלי לדעת מה יקרה לך מחר, לחיות ככה בחוסר ודאות. אבל עדיין, איכשהו, קלמנט מצליחה לגרום למציאות הזאתי לא להיראות מדכאת. היא צובעת אותה בהרבה גוונים, וכמו בחיים, לצד העצב יש גם שמחה.
9 קוראים אהבו את הביקורת
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
