****




אשתי אומרת שאני "חרדתי".

אני?! חרדתי? חחחח. מצחיקה אותי. אני ריאליסט. אפילו לא פסימיסט. מקסימום, איך לומר, מודע לסיכונים, לכך שהכול יכול להיגמר בפתאומיות. שהזמן הכי טוב הוא עכשיו, ושמכאן, everything is downhill. ככה, אני חי את הרגע. אוכל שטויות ומקווה לטוב מהגוף המזדקן הזה. מבזבז כסף על קפה בבוקר וחופשות משפחתיות במקום לרכוש נכס מניב בעיר הבה"דים. חוסך לפנסיה, אבל לא בטירוף, אלא רק את מה שמאפשר לי לחיות בסדר עם רגשות אשמה מינימליים. מתחזק את הזוגיות בשארית כוחותיי ומקווה, אולי לשווא, שזה יספיק.

מבחוץ אני מלגלג על אלה שדואגים מהתחממות גלובלית ומציג בפניהם מחקרים סותרים. נוחר בשאט נפש כשבתכניות טלוויזיה מתפרסמים תחקירים מסמרי שיער על הזבל שאנחנו כביכול אוכלים, או על הקרינה האלקטרו-מגנטית שמחסלת את כולנו לאט וביסודיות. אבל בשעות הקטנות של הלילה, כשיש לי כמה שניות לחשוב, בפנים בפנים - אני מודאג. מודה. מודאג מהאקלים ומהקרינה הבלתי נראית, מדקירות בירושלים, מדעא"ש ומאירן, מהפרנסה ומהפנסיה ומהילדים, מהעבר ומהעתיד, מהבריאות ומהמשפחה. מודאג. חרד. סעמק, אשתי צודקת. חרדתי.

יזהר הר-לב כנראה מכיר אותי ממש טוב (או שאולי אני לא כל כך מיוחד כמו שהייתי רוצה לחשוב), כי לי ולדניאל, גיבור הספר, יש יותר נקודות דמיון מנמשים על פרצוף של ילדה ג'ינג'ית. הוא חרד, אחו-שילינג חרד, ואת החרדה שלו הוא מסווה באישיות כמעט אוטיסטית, כבדה, שמקווה לטוב אבל יודעת בלבה פנימה שציפיות לחוד ומציאות לחוד. הוא מפוטר מעבודתו כסוכן ביטוח ומנסה את מזלו כמובטל, דהיינו להעביר את הזמן בבישולים "בריאים", ובניסיון עקר לשמר את הזוגיות שלו לאשתו המתרחקת ואת היחסים הלא-קיימים עם בנו בן התשע שנמצא יותר בתוך עולמות של משחקים ווירטואליים מאשר בעולם האמיתי. העבודה, חייבים להודות, מאפשרת לנו פסק זמן מהיום-יום ה"רגיל" - עם המשפחה, הילדים, הזוגיות והשרברב, וללא התירוץ המושלם הזה אנחנו מגלים פעמים רבות את הקושי להתמודד, כמה מצער, עם החיים עצמם.

קשה לי להסביר למה הספר המדכדך-משהו הזה סלל את דרכו ללבי באופן חד כל כך. אני חושב שיזהר הר-לב כותב באומץ בלתי רגיל על דברים נסתרים, כמוסים מן העין ובכל זאת מהמהותיים ביותר שקראתי אי-פעם בספרים. הכתיבה שלו מלאה אמת ועשירה בדימויים קולעים ומקוריים, והוא מעז ללחך את הפצעים הפנימיים, אלה שאינם רואים אור יום כמעט אף פעם, וזולגים דם רק בעתות משבר או כשכבר מאוחר מדי, כשאין כבר את מה להציל. ביום יום, אנחנו מעדיפים לראות רק את מה שנראה לנו הדוחק ביותר, וממעטים להתעמת עם ציפורי הספק הנידחות, שאת ניקוריהן אפשר לשמוע רק כשיש שקט מוחלט, ללא המפלט השקרני של ספרים או סרטים או שיחות על ילדים, כשכולם מזמן ישנים חוץ מנפשך המתהפכת.

****

יצא לפני כמה זמן מחקר שגילה שאנשים במצב רוח מדוכדך בוחרים פעמים רבות להתנחם דווקא עם שירים עצובים או על כתף אנשים אמפטיים במקום עם שירים שמחים ואנשים שמחים. במידה מסוימת יש חפיפה בין זה לבין הבחירה שלי בספר הזה. אני גם מודאג כל הזמן, כמו דניאל גיבור הספר. מודאג מדברים קרובים, מדברים רחוקים, מקטנים וגדולים, מהשלכות של דברים שכבר קרו, מדברים שעוד יקרו, מדברים שאולי בכלל לא יקרו אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי את זה. אז קראתי בעיתון לפני כמה זמן ראיון עם הסופר , שזה קצת אירוני כי דניאל שואב דאגות רבות מעיתונים בדיוק כמוני- וכמו כל שאר קוראי העיתונים. כשראיתי שיש קווי חשיבה משותפים לסופר ולי, חשבתי שיהיה נחמד לדאוג יחד.

אחת הסיבות שאני נרתע מהורות ( ויש רשימה די דומה לרשימה שלי ב'מחול אחרון ופרידה' של קונדרה) היא הרחבת הדאגות שלי בעקבות הופעת ילדיי. כבר עכשיו יש לי מספיק דאגות ואני לא מוצא איך למתן אותן ולשלוט בהן, אז מטריד לחשוב מה יקרה כשיהיו לי ילדים, אם זה לא ישתנה עד אז. העולם הזה נראה לי מקום הרבה יותר מפחיד ורע לחיות בו מאשר פעם ואני לא יודע אם זה בגלל שהוא באמת נעשה כ"כ גרוע מאז ילדותי או שהעיניים שלי נפקחו חזק מדי. שלא תבינו לא נכון- אני מאוד אוהב לחיות, ובדיוק בגלל זה מודע וחושש מפני כל הדברים שיכולים להפריע לחיי או לקטוע אותם באבחה.
אני מזהה בדניאל מנהגים ודפוסי מחשבה שדומים לי כעת, וכאלה שאני בטוח שיהיו לי אם וכאשר אהיה אבא. אני גם מזהה את הגישה שהוא נוהג כלפי נומי, בנו, שמזכירה את הגישה שהוריי נהגו כלפיי. זו גישה מגוננת שאני לא פוסל אותה על הסף אבל מנגד לא מבין מה התמהיל הנכון שלה. אנחנו יודעים שהעולם מלא בדברים רעים, אז רק טבעי להגן על הילדים מפניהם ולצמצם חשיפתם לתחלואיו- ולו בשנותיהם הראשונות בלבד. אם הגישה מגוננת מדי, מה הפלא שהם ייקחו אותה צעד קדימה ולא ייצאו לחוות את העולם אלא יישבו ספונים בחדריהם מול המחשב והמשחקים, כמו נומי? אין פלא, אבל גם זה רע כמובן. במחשב הם חשופים לכמות מידע עצומה וההתבגרות שלהם עשויה להיות מואצת ומעוצבת רחוק יותר מעיני ההורים שרוצים להשגיח ולשמור. ואחרי הכל, ההורים עדיין רוצים שייהנו גם מהטוב שיש לעולם האמיתי, ולא הוירטואלי, להציע. אז מה הפיתרון? הורות היא גם כך דבר קשה. איך הורה יחנך את ילדו בעידן כזה, כה שונה מהתקופה שהוא גדל בה? זה לא רק פער הדורות הטבעי והבלתי נמנע. ילדי העולם המערבי היום הם הראשונים לחוות כזה עושר טכנולוגי שמקיף אותם מרגע היוולדם. אנחנו התרגלנו לשינוי בעוד הם מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם. אולי זה ירחיק אותם אפילו יותר ויגרע מהסיכוי להתחבר אליהם באמת. מי אמר בכלל שכל ההתקדמות הטכנולוגית הזאת היא רצויה ולא דווקא מנוונת?
"דאגה היא עינוי סיני מעודן, היא טפטוף מונוטוני של טיפת מים על המצח. היא מלחציים מרופדים שמתהדקים בהדרגה. היא סיוט שמתרחש בהקיץ".

מה בנוגע לאמא העתידית של ילדיי? איך היא מתמודדת עם הדאגות הבלתי פוסקות שלי? יכול להיות שזה משגע אותה. יותר סביר שהיא מוסיפה להן, מפני שאני אשאל את עצמי האם אנחנו אוהבים כמו פעם. האם אנחנו עדיין חברים טובים. האם עדיין יש משיכה. גם היא שואלת את עצמה שאלות- עליה, עליי, על התא המשפחתי הזה.
במה בדיוק עוזרת לנו הדאגה? באמת נכין את עצמנו לכל התרחישים האפשריים? מה היא נותנת לי חוץ מדי הרבה שערות אפורות יחסית לגילי? במה זה תורם לדניאל?

הר-לב עוסק בכל השאלות האלה ומעלה שאלות נוספות. במציאות הוא כבר אבא לשניים ולי יש עוד זמן לחשוב ולתכנן. הכתיבה מעניינת, הדימויים יפים (לדוגמא ההרהור על שתיקה, שאופייה תלוי בסביבה ובהקשר כמו טופו שסופח טעמים. יש עוד הרבה כאלה) והתיאורים מאוד מדויקים, מעוררים הזדהות, מחיי היום-יום. ספר טוב הוא ספר שגורם לך לחשוב. זה תקף גם אם לא מדובר במחשבות חדשות אלא בהרהור מחדש וחידוד דברים שצפים בראש חדשות לבקרים. הכיתוב על הכריכה האחורית לא מכיל ספוילרים.
בחזרה למחקר מההתחלה- מה שהחוקרים לא בדקו זה עד כמה חל שיפור במצב הרוח של הבוחרים בשירים העצובים לעומת השמחים. אני אישית שואב נחמה מכך שהסופר מודאג כמוני. המשפט 'צרת רבים- חצי נחמה' תופס פה מבחינתי, למרות שפעמים רבות הוא מעורר בי התנגדות. אבל אם חושבים על זה קצת, כדאי שגם אני וגם אדון הר-לב נבין את הדרך איך לדאוג פחות ולהנות יותר ממה שיש. אני יודע את זה היטב, עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר. בנקודה מסוימת בספר מדובר על כך שכאשר אנחנו מרגישים שינוי מבפנים, אנו עשויים להיות מופתעים מכך שהמציאות לא מתכופפת ומתאימה את עצמה אלינו. זה עובד גם להיפך- החיים ימשיכו במסלולם וייתכן שיציבו בפנינו פחות מחסומים מכפי שחשבנו. העניין הוא שלמודאג כרוני כמוני לוקח זמן להפנים את זה.

אין בספר הזה דבר. סליחה, יש בו פוטנציאל, פוטנציאל לסיפור טוב וכתיבה טובה. אבל המימוש קלוש.
דניאל הוא פורש/מתפוטר מחברת ביטוח. יש לו בן בשם נומי. הילד בן 9 המשחק כל הזמן במשחק מחשב הנקרא World of Warcraft, בשבילכם WOW. ואו. המשחק מוגדר בהגדרת T(een), שזה משהו מגיל 13, אבל למה לחפור? לדניאל אישה בשם נוגה, מעצבת חלונות ראווה ושונאת כל רגע בעיסוק הזה.
לדניאל זמן בשל היותו בלתי מועסק. הוא מוצא נערה בשם אנה בבית קפה אינטרנט. הוא מבקש ממנה להיכנס למשחק ולראות מה הבן שלו עושה שם. מכאן פוטנציאל להתפתחות חד פעמית, אקסטרווגנטית, כזו שלא נראתה בעבר ויכולה להתממש רק בטכנולוגיה הקיימת היום. האם משהו מזה מתממש? כן ולא. כן, משום שדניאל אכן רואה את בנו שם, בן השולט בסביבתו ונמצא בדרגה מתקדמת במשחק. לא, כי יזהר הר-לב, מחבר הספר, אם כל היותו מצטייר כאדם אינטליגנטי, לא הצליח לעשות כלום עם הסיפור הזה.
מילא חוסר הצלחה בחלק הדי מרכזי בסיפור, אבל בחלק מרכזי אחר, החלק של המשפחה, מתחיל טוב וממשיך רע, יש משפחות כאלה והן שונות ("כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." טולסטוי). נוגה עוזבת את הבית, ידה ידה ידה.
האם קווי הסיפור הם מקבילים, שכמובן לא יפגשו לעולם? מי אמר שהקווים בכלל קוויים? בהמשך יש הסתעפות מהיותר הזויות שנראו בספרות, אפילו הסתעפות מיותרת, שלא מובילה לשום מקום, נטולת חן וטעם.
חבל. הכתיבה טובה ומדוייקת, הפוטנציאל קיים וזועק, הטיפול כושל.

הספר קצב התמוססות הקרחונים מאת יזהר הרלב הוא הרבה יותר מספר... הוא קריאת התעוררות!
הקרחונים שמאבדים את צורתם הם לא רק סמל לשינויי האקלים אלא גם דימוי לעולם הפנימי שלנו שהולך ומתמוסס..
בתוך הדפים האלה יש כאב גדול על הטבע שנעלם, אבל גם עלינו- על ילדות שנחטפת מאיתנו אל תוך המסכים, על משחקים בחוץ שהוחלפו בנעיצת עיניים במכשירים, על חוויה אנושית פשוטה שהולכת ונשכחת.

הקריאה בספר היא מסע רגשי.
מצד אחד צער עמוק על מה שאבד, מצד שני כעס על האדישות שמאפשרת לזה להימשך. אבל מעבר לכל אלה, יש בו גם תקווה קטנה, דחף לפעולה. יזהר הרלב מצליח במילים פשוטות וחדות להאיר לנו מראה:
לא רק הטבע בסכנה, אלא גם התום, הסקרנות והילדות שבתוכנו...

אני ממליצה בחום לקרוא- כי זה ספר שלא משאיר אותך אדיש. הוא מחבר בין האישי לגלובלי, בין הנוף שבחוץ לנוף שבתוכנו, ומעורר שאלה שמסרבת להיעלם:
האם נמשיך לתת לעולם ולילדות שלנו להימס בשקט, או שנתעורר ונעשה שינוי?

לפני כמה חדשים חבר שדעתו מוערכת מאוד על ידי אמר לי שלא לכל דבר חייב להיות תכליתי, אפשר פשוט סתם לעשות משהו כי נעים ,כי "כיף" ,אפשר גם לומר דברים בלי לרוץ לחפש להם סיבות, יעדים, מטרות...אני תמיד מקשיבה ומפנימה. הספר כולו מתאר תהליך שבו דניאל שואל את עצמו "מה קרה לנו" למה כל דבר חייב לקפל בתוכו ריצה אחר תכלית כל שהיא? היכן הילדים הסקרנים שפעם רצו אחרי פרפר, או זרקו תרמילי חיטה אחד על השני, נדקרו מסברס, מצצו צוף מפרח, שיחקו על גגות של הסופר במחבואים וגם נפלו ושברו את הרגליים (כמוני למשל)..האם זה אנחנו כהורים? האם זו שיטת החינוך הלקויה שכל מה שמעניין את משרד החינוך זה הריצה אחר המיצב והבגרויות?

תרשו לי לשתף משהו מיוחד שראיתי בצרפת לפני שבוע, ראיתי הורים וילדים בגיל העשרה יושבים בבתי קפה ,במסעדות ,רצים ריצת בוקר וצוחקים ומספרים בדיחות אחד לשני., מתפקעים מצחוק. הכל בצורה מתורבתת ומנומסת לפעמים על כוס יין ונראה שהם נהנים אחד מחברתו של השני. אני לא אומרת שכאן זה לא קיים, אבל שם זאת הייתה תופעה שראיתי בכל מקום לכן כנראה שמתי לב לכך ונהנתי לראות זאת מאוד.

יום אחד דניאל קם והחליט שהוא לא מתנהג כמו "בעדר" הוא לוקח אחריות על חייו , פשוט קם והתפטר...התהליך שהוא עובר הוא התהליך כואב שהאנושות כולה עוברת !.התהליך האישי שהוא עובר הוא מנת חלקם של רבים וטובים שאיבדו את הדרך באמצע החיים ,איבדו את החדווה שבמנגנון המשפחתי ,איבדו את הטעם,על התפלות והריקנות שבחיים על כך הסיפור.
הספר מציב אותנו כהורים (חלקנו) אכולי רגשות אשם ופחד מול הילדים שלנו שיודעים בוודאות שאנו מגדלים אותם "עקום". כהורים אנחנו כל כך מנסים לעשות את הדבר הנכון בשביל הילדים שלנו, כל כך מנסים לשמור אותם בצמר גפן ולעטוף אותם כדי ששום רע או רוע לא יחלחל בהם . כשהם קטנים אנחנו נסחפים אחריהם כמו ילדים בונים ביחד "מחנה" מכריות בסלון, מכינים כדורי שוקולד ומטנפים את המטבח.. בונים ארמונות מחול בלילות ת"א וחוזרים במשב רוח של הרפתקאה לילית, ישנים בחוף עם אוהל...לאט לאט הקטנים מתבגרים הצמר גפן כבר מתפורר והחשיפה זו ששמרת מפנייה כל כך מחלחלת פנימה ביחד עם הטלוויזיה, הסמארטפונים, הפלאזמות,

זהו אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא בלי התערבות יפנית או אמריקאית. סופר ישראלי "משלנו" .לא הכרתי את יזהר הר לב אבל הוא כותב נפלא.. בכיתי... כי הספר פשוט מטלטל, הוא מציב לנו מראה מול הפרצוף ואומר "תחייכו אכלתם אותה" !

הקצב שבו נמסים הקרחונים בקטבים מהווה אינדיקציה לרמה שבה מתחמם כדור הארץ. החשש הוא שבהתחממות כזאת האוקיינוסים יעלו על גדותיהם בכל כדור הארץ ויציפו את ערי החוף. ההתחממות הגלובלית מטרידה את דניאל. גם אפקט החממה. וזיהום האוויר. כך גם הטרור הבינלאומי, איומי תקיפה בנשק כימי, חומרים מסרטנים, כולסטרול גבוה, מחלות לב. תעלו נושא בצורה אקראית, ובול. דניאל פוחד גם ממנו. דניאל הוא חרד ברמה אולימפית. חרד מקצוען. אפשר לקרוא לו חרדן. הוא לא מעשן, הוא אוכל רק אוכל אורגני, הוא שומר על בריאותו, הוא נזהר שלא להסתכן בשום צורה שהיא. יש לדניאל אישה וילד, והוא כמובן דואג גם להם. למעשה הדאגות מעסיקות חלק גדול כל כך ממחשבותיו, שאין לו יכולת להתפנות לדברים אחרים. לכן הוא גם לא עובד. ולא מחפש עבודה. את ימיו הוא ממלא בתחזוקת משק הבית, מיגור הכתמים על המקרר, ובדאגות לאשתו ולבנו.

דניאל מנסה לשלוף את הילד שלו מן העולמות הוירטואליים שמעסיקים אותו מרבית שעות היממה. משהוא כושל בזה, הוא נכנס, או שמא פולש, אל אותם עולמות וירטואליים. כשקראתי את הספר חשבתי לעצמי שיחסית לחרדן מקצועי דניאל הוא הורה די רגוע. בחלק מהזמן התחשק לי לטלטל אותו ולצעוק לו: הלו, לילד שלך אין חברים, הוא בן תשע ועוד לא נפגשת עם אף איש מקצוע? אבל זה חלק מהעניין כנראה. כשאדם חווה חרדה כל כך חובקת כל, הוא מוצף. ממש כמו ערי החוף שתיכף תהיינה מוצפות במים הנובעים מאותם קרחונים שנמסים (או לא) אלפי קילומטרים מאיתנו. וההצפה הזאת לא מאפשרת לו להיות נוכח, ולפעול בצורה מעשית לשינוי מה שבאמת מדאיג. לכן דניאל לא מטפל בילד שלו, לא מטפל בזוגיות שלו, לא מוטרד ממצבם הכלכלי המדרדר, והצעדים שבהם הוא נוקט אינם אפקטיביים.

אלא שזה יותר מזה. לא זו בלבד שהחרדה מציפה ומסתירה אופני פעולה, לעיתים היא זו שגורמת לבעיות. כמו אותו אדם שקיבל תחזית אסטרולוגית האומרת שבשבוע הקרוב הוא ייכנס לכלא. אבל הוא לא רוצה להיכנס לכלא, ולכן הוא נזהר שלא לפשוע, ולא להיקלע בטעות למקום של פשע, והכי טוב להישאר בבית ולא לצאת ממנו בכלל. בכך מבלי משים יצר כלא לעצמו, והתחזית התגשמה. כך דניאל גיבור הספר - הוא מוטרד מהתפוררות התא המשפחתי, אבל לא חושב לרגע שאולי החרדות שלו הן הן אלה המפוררות להן את התא לאיטם.

דניאל מוטרד מהבן שלו, זה שאין לו חברים, ששקוע בעולמות וירטואליים ואינו יוצר קשר ממשי עם הסביבה. באותה עת עצמה דניאל עוקב מרחוק אחרי מעשיה של נוגה אשתו, שולח לה מסרונים ובהם שירי אהבה לקוניים. וגם כאן מתחשק לצעוק לו: הלו, איש, לך תמצא לך חיים. או לפעמים: הי, איפה החברים שלך? איך יכול להיות שלאדם נורמלי בן ארבעים אין חבר ותיק, אין חבר'ה לשחק איתם כדורסל או לצאת לטיולי ג'יפים, אין אף אחד שאפשר ממש לדבר איתו?? זה מעלה את השאלה המרכזית: מי באמת האוטיסט כאן בספר?

וכמה מילים על טכנולוגיה. חייבים להתייחס לטכנולוגיה כי בספר הזה היא יוצאת בתור האשמה העיקרית ברוב חליי העולם. למעשה, תמיד הטכנולוגיה אשמה. היום זה האינטרנט והטלפונים החכמים שמייצרים לאדם בדידות תהומית ומנתקים אותו מהחיים. כשהייתי ילדה הרעה החולה היתה הטלוויזיה שמרבה אלימות בעולם ומשטחת רגשות. כשההורים שלי היו ילדים הספרים היו אשמים כי עדיף בכלל לשחק עם חברים בחוץ. כשקראתי איך נוני נשאב לעולמות הוירטואליים, חשבתי על החוויה של הבת שלי מעולמות כאלה. יום אחד טל ביקשה שאני ארשום אותה לאחד מוגובי. או שמא מיקמק, או אקולוקו, "כי שירה אומרת שכדאי". ומאותו רגע היא ושירה דילגו מבית לבית בשמחה רבה לשחק בדמות א' מול דמות ב'. מה שהטכנולוגיה עושה זה יצירת אפשרויות. אנשים תקשורתיים משתמשים באינטרנט לבניית תקשורת בינאישית ולשכלולה. אנשים לא תקשורתיים משתמשים בה כפי שהיו משתמשים בעיתון. או בספר. או בכל כלי שאפשר לבנות בעזרתו בועה כנגד העולם ורעשיו. לפעמים מדיום הוא רק מדיום: אנשים טובים יפרסמו תמונות בפייסבוק ויסייעו בכך לאנשים אחרים למצוא את המצלמה שאבדה להם או את הכלב שברח. אנשים רעים יפתחו קבוצות שנאה וישלחו תמונות מאיימות. המדיה הן רק המתווכות. לא האחראיות ולא האשמות.

את הספר הזה לקחתי מהספריה, לאחר שראיתי באתר כמה המלצות שסיקרנו אותי. ישבתי לכתוב סקירה ויצאה לי השתפכות שלמה. אני חושבת שזה בעצמו מעיד על הספר. יש כאן משהו נדיר, כי לא זו בלבד שהכותב ישראלי שחי היום, גם הספר הוא ישראלי שחי היום. ספר של כאן ועכשיו, ועם זאת מעלה שאלות גדולות ונצחיות. מאוד קשה להעביר תחושה של דמות מנותקת בלי שהכתיבה עצמה תהיה מנותקת, וכאן זה נעשה באומנות רבה. התעצבנתי על הרבה דברים, אבל זה רק בגלל שדניאל יצא מבין דפי הספר והפך בעיני דמות אמיתית כל כך. יש לי פה ושם ביקורות, כי לפעמים הכתיבה גולשת להגזמות ולקלישאות ("ואז שני הורי מתו בתאונה". נו, באמת. דחיל רבאק יזהר, לא הצלחתי למצוא משהו קצת פחות שחוק?), אבל הסך הכל קריא מאוד, זורם, רהוט, כתיבה יפה, לא שטחית ולא מיופייפת. הדמויות המופיעות בו הן קלישאות ומפתיעות בו זמנית. שילוב מוזר, אני יודעת, אבל זה מצליח, ויוצר ספר מעורר מחשבה. אני חושבת שידוע כאן שאני לא בעד רכישה מרובה של ספרים (כי אני חרדה לגורלם של יערות הגשם), אבל הספר הזה בעיני שווה קניה. ארבעה כוכבים פלוס פלוס.

ועוד ספוילר לסיום, כי אני ממש חייבת. אם אתם לא חייבים - דלגו חופשי. משהו על הסוף. הסוף הוא רע. אבל זה די ברור מתוך כל הספר, שהוא הולך לקראת קטסטרופה, סוג של התנגשות טיטאניק אם לא יותר. וכאן נזכרתי בכמה דמויות ממחוזות ספרותיים שונים. גדליה צימליך של עגנון, גברת פיליונק של טובה ינסון. אנשים שחרדים כל חייהם מקטסטרופות קולוסליות - עד שהן קורות למעשה. האסון שקורה בפועל פועל לפעמים כמשחרר. זה לא פלא שמנקודת המבט של דניאל הסוף הרע הוא למעשה טוב. וגם זו נקודה למחשבה.

התחלתי לקרוא את הספר באקראי בהמתנה לטיסה בשדה התעופה,ודי מה ר הבנתי שנסחפתי להרפתחה מרתקת ,מהורהרת,מפתיעה.
נראה לי שכל הספר מסתובב סביב הנסיון של הגיבור להבין איך אפשר לחיות בעולמנו הנוכחי,שיש בו חציית גבולות בכל התחומים כמעט.חיי נישואין מעוררים בו מחשבות כפירה על מונוגמיה,העולם הוירטואלי של בנו נראה מציאותי לא פחות מ'עולם המציאות' שלנו,להיות מובטל זה מצב שיש בוכמעט רק יתרונות,בניגוד למקובל בחברה.יש תיאור יפה בעמוד 91 -'יש משהו מהפנט בצלחת לבנה המלאה עד גדותיה בחלב.קשה לקבוע היכן השולים,איפה בדיוק עובר קו הגבול שמפריד בין נוזל ומוצק.לבן נוגע בלבן,...'.גם נגה,אשתו של הגיבור מחפשת ופורצת גבולות.היא מציירת לבן על לבן,'חתול לבן בשלג'.בכלל יש בכתיבתו של הר-לב משהו סוחף,פיוטי ופילוסופי לעיתים. הוא שולח לאשתו מסרים בצורת שירי הייקו סתמיים.והדאגה מכל מה שמתרחש סביבנו בעולם,כל מה שלא בשליטתנו אבל עלול לחרוץ את גורלנו,שיכולה להיות מוסברת גם בתאונת הדרכים בה ניספו הוריו של דניאל,ובעקבותיה נסע להודו ושם הרגיש חופשי באמת,מישהו שהבין ש'הקריירה שלי תהיה לשאוף אויר ולנשוף אותו.המשפחה החדשה שלי תורכב מכל מי שאפגוש בדרך.מקום המגורים שלי יהיה העולם'. בעצם כולנו פוגשים אנשים בדרך ומצרפים אותם ל'משפחה' שלנו,כל אחד מאיתנו חי בחלק של העולם,ורובנו לא מרגישים חפשיים.דניאל ונגה ונומי מחפשים את החופש ואת מקומם בעולם,כל אחד בדרכו,איך להיות חופשי ובכל זאת קשור בעבותות אהבה ואחריות למישהו אחר ולמוסכמות של עבודה ופרנסה וכו'.דניאל רוצה לנסוע לאלסקה,עם המשפחה,נגה חוזרת לחיות כנערה צעירה,לזמן מה,ונומי בורח למשחקי המחשב.
ואז נומי נפל ואושפז והוריו מצאו את עצמם שוב ביחד ליד מיטתו. אין לאף אחד מושג מה יקרה איתם בהמשך. אני חשבתי שנומי לא יפול,שיצליח לעוף ולרחף למקומות המופלאים שביקר בהם במשחק המחשב.ואולי הוריו יצטרפו אליו למעוף אל המקום הלא קיים בו ירגישו חפשיים ומאושרים.

כשהקריירה של דניאל כאיש ביטוח מסתיימת בנסיבות לא נעימות, מקבלים חייו תפנית, וכל מבנה עולמו מתחיל להתמוטט גם הוא. דניאל הנשוי לנגה, שהיו לה חלומות להיות ציירת והחליפה אותם בסידור חלונות ראווה, הם הורים לילד בן תשע שנראה שסובל מהפרעת ADD כלשהי, ולא ממש מצליח להתערות בבית ספר, בין חברים, ואפילו להוריו הוא לעיתים חידה סתומה. את כל אלו לוקח הילד וצולל איתם אל תוך משחק מחשב בו מתקיים יקום מקביל, וכל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה.

בין בישול ארוחת צהריים על טהרת מרכיבים אורגניים, לקיפול כביסה, משוטט דניאל ברחובות תל אביב בשעות הבוקר כשכולם טרודים בעמל יומם, והוא דואג. כי דניאל הוא טיפוס כזה שכל הזמן דואג. הוא מודאג משריפת הדלקים, מהטמפרטורה העולמית, מהשפעת אנטנות הסלולר על חיינו,השפעתו של רעש האדמה ביפן, ועוד ועוד.אבל כל אלו מתגמדים לעומת התחושה של דניאל אל מול בנו השקוע בעולמו, ואז הוא מחליט להתקרב אל בנו באמצעות הדבר שבעצם מרחיק אותו ממנו- משחק המחשב.

במסע ההתקרבות הזה פוגש דניאל טיפוסים הרחוקים מעולמו, ומעניין לקרוא על החיבורים האלה.

את הסוף של הספר לא צפיתי,כמו גם את הסטירה המצלצלת שהגיעה בעקבות ההפתעה הזו.

דניאל הוא לא דמות שתישאר חקוקה בי, וגם העלילה של הספר לא הצליחה להחסיר מלבי פעימה, אף על פי שלא הנחתי אותו מהיד, וכל הזמן רציתי לחזור אליו.

אבל!

כתיבתו של הר-לב מחפה בגדול על שני החסרונות האלו. יש בכתיבה שלו ישירות וכנות, והיא מפגישה אותך עם מחשבות ואמיתות שבנפשו של האדם, והיא חגה שם, ויחד עם זה יש גם רכות בכתיבה. היא לא בוטה ונוקבת.כל מילה היא כמו אבן חן, אולם המחרוזת בשלמותה חסרה את הליטוש הסופי. ובכל זאת, כשאראה עוד ספר פרי עטו של יזהר הר-לב אני יודעת שאקרא. כי כתיבה טובה היא כתיבה טובה.

הספר נחמד, שונה בצורה חיובית, הכתיבה המיוחדת יוצרת עניין שלא היה לי אם היתה אותה העלילה כתובה באופן רגיל.
תהיה אחת עלתה בי לאורך כל הספר, הדמיון ל"קורות הציפור המכנית" של הרוקי מורקמי, הוא הרבה מעבר למקרי.
הגיבור בשני הספרים גבר בשנות השלושים ארבעים לחייו, מובטל, ביחסיו עם אשתו היא הדומיננטית, הוא זה שמנסה לרצות אותה ולהשאיר אותה לידו, הוא עקר הבית והיא המפרנסת, בשני הספרים אשתו עוזבת את הבית, בשני הספרים הוא חובר לנערה מורדת בת 15-16, אמנם פה יש ילד ושם יש חתול, אבל מי שקרא את שניהם בטוח שמצא הקבלות בין החתול שנעלם לבין הילד שנעלם לתוך המחשב. יותר מכל הפרטים, דומה סגנון הכתיבה הייחודי בשני הספרים, מושגים כמו מקום ועוד יותר זמן מתעמעמים, הרהורי הגיבור מובילים את הסיפור והם קיימים בו ומשמעותיים יותר מכל דבר אחר שקורה.
נראה כאילו הסופר התרשם מהציפור המכנית והחליט להעתיק את הסיפור, רק שהוא פחות מעז, פחות מתפרע מבחינת חציית גבולות ההגיון ביחס להרוקי מורקמי, אבללללל הוא מחפה על השמרנות היחסית שלו. הוא מביא את הדמויות המשניות, המוזרות והלא הגיוניות של מורקמי בתור הדמויות במשחק המחשב. אז אצל מורקמי יש את מלטה וכרתה קאנו, שתי אחיות עם "כוחות על", את קינמון ואמו שגם הם לא רגילים בלשון המעטה ועוד כמה, ואצל יזהר בר לב יש מלכת פיות וגמד וטרול ועוד כמה במשחק. משחק שהופך להיות חיים אלטרנטיביים ממילא.
שלא אטעה אף אחד, די אהבתי את הספר, הדמיון חרה לי כי הרגיש לי מועתק, אבל אם אני מנתקת, הספר עצמו מעניין בלי ספק ושווה בהחלט קריאה.