ביקורת ספרותית על קצב התמוססות הקרחונים מאת יזהר הר-לב
ספר מעולה

---

לפני כמה חדשים חבר שדעתו מוערכת מאוד על ידי אמר לי שלא לכל דבר חייב להיות תכליתי, אפשר פשוט סתם לעשות משהו כי נעים ,כי "כיף" ,אפשר גם לומר דברים בלי לרוץ לחפש להם סיבות, יעדים, מטרות...אני תמיד מקשיבה ומפנימה. הספר כולו מתאר תהליך שבו דניאל שואל את עצמו "מה קרה לנו" למה כל דבר חייב לקפל בתוכו ריצה אחר תכלית כל שהיא? היכן הילדים הסקרנים שפעם רצו אחרי פרפר, או זרקו תרמילי חיטה אחד על השני, נדקרו מסברס, מצצו צוף מפרח, שיחקו על גגות של הסופר במחבואים וגם נפלו ושברו את הרגליים (כמוני למשל)..האם זה אנחנו כהורים? האם זו שיטת החינוך הלקויה שכל מה שמעניין את משרד החינוך זה הריצה אחר המיצב והבגרויות?

תרשו לי לשתף משהו מיוחד שראיתי בצרפת לפני שבוע, ראיתי הורים וילדים בגיל העשרה יושבים בבתי קפה ,במסעדות ,רצים ריצת בוקר וצוחקים ומספרים בדיחות אחד לשני., מתפקעים מצחוק. הכל בצורה מתורבתת ומנומסת לפעמים על כוס יין ונראה שהם נהנים אחד מחברתו של השני. אני לא אומרת שכאן זה לא קיים, אבל שם זאת הייתה תופעה שראיתי בכל מקום לכן כנראה שמתי לב לכך ונהנתי לראות זאת מאוד.

יום אחד דניאל קם והחליט שהוא לא מתנהג כמו "בעדר" הוא לוקח אחריות על חייו , פשוט קם והתפטר...התהליך שהוא עובר הוא התהליך כואב שהאנושות כולה עוברת !.התהליך האישי שהוא עובר הוא מנת חלקם של רבים וטובים שאיבדו את הדרך באמצע החיים ,איבדו את החדווה שבמנגנון המשפחתי ,איבדו את הטעם,על התפלות והריקנות שבחיים על כך הסיפור.
הספר מציב אותנו כהורים (חלקנו) אכולי רגשות אשם ופחד מול הילדים שלנו שיודעים בוודאות שאנו מגדלים אותם "עקום". כהורים אנחנו כל כך מנסים לעשות את הדבר הנכון בשביל הילדים שלנו, כל כך מנסים לשמור אותם בצמר גפן ולעטוף אותם כדי ששום רע או רוע לא יחלחל בהם . כשהם קטנים אנחנו נסחפים אחריהם כמו ילדים בונים ביחד "מחנה" מכריות בסלון, מכינים כדורי שוקולד ומטנפים את המטבח.. בונים ארמונות מחול בלילות ת"א וחוזרים במשב רוח של הרפתקאה לילית, ישנים בחוף עם אוהל...לאט לאט הקטנים מתבגרים הצמר גפן כבר מתפורר והחשיפה זו ששמרת מפנייה כל כך מחלחלת פנימה ביחד עם הטלוויזיה, הסמארטפונים, הפלאזמות,

זהו אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא בלי התערבות יפנית או אמריקאית. סופר ישראלי "משלנו" .לא הכרתי את יזהר הר לב אבל הוא כותב נפלא.. בכיתי... כי הספר פשוט מטלטל, הוא מציב לנו מראה מול הפרצוף ואומר "תחייכו אכלתם אותה" !

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על קצב התמוססות הקרחונים