שבת בבוקר. חם בחוץ. הבנות רוצות לנסוע ולנו המבוגרים חם. בסוף הוסכם על המוזיאון למדע בירושלים.
חשבתי שאני כבר מחוסנת לעיר ויכולה להרשות לעצמי לנסוע למוזיאון שהוא קרוב לבית הורי.
לא הייתי באיזור מאז שאמי אושפזה. כבר כמעט שמונה חודשים מאז שהיא נפטרה, כמעט חצי שנה מאז שאבי נפטר. למדתי לחיות עם האבל כשהוא עטוף במטלות היומיום. למדתי להחניק את הצעקה בגרון ולהחביא את הכאב עמוק בפנים. חשבתי שאני בסדר. מסתבר שקל יותר להתמודד במישור הלח של המרכז בו אני מתגוררת כבר שנים.
כשהתקרבנו לירושלים הכל עוד היה בסדר. אפילו כשפנינו בגינות סחרוב. אבל ברמזור בבית הכרם כשפנינו שמאלה במקום להמשיך ישר לבית שלהם התפרקתי. הדמעות חנקו את גרוני כמו בקלישאה של מישהו אחר, עיוורות לכך שאני מבהילה את הבנות ואת בן הזוג. הנוכחות שלהם היתה כל כך ממשית במקום הזה, כאילו הם ממשיכים להתקיים שם בדירת ילדותי שעומדת ריקה מאז מותם, מחכה להכרעת בית משפט בסכסוך עם אחותי. עברנו ליד הבית באוטו והכאב היה עז כל כך. כאב לי לנשום ורציתי לקפוץ מהמכונית ולרחף לשם ולמצוא אותם חיים. האין היה אמיתי יותר מהיש.
אחרי הביקור במוזיאון, כשהצלחתי לאסוף את עצמי לאדם פחות או יותר שלם, טיילנו בסביבה. הראיתי לבנות את בית הספר שלי, ולמרבה ההפתעה השער לחצר היה פתוח. נכנסנו ואני עברתי בשערי העבר. החצר הפנימית, מגרש הכדורגל, מגרש הכדורסל. הזמן עמד מלכת. לרגע הייתי שוב נערה שטיפסה על הגדר ונכנסה למגרש בלי רשות עם כדורסל בשבת בבוקר. רק הקטנה שלי, שפנתה בלי בושה וביקשה מנער ששיחק שם את הכדור שלו החזירה אותי להווה.
כשחזרנו הביתה סיימתי את הספר. זה לא שהוא כל כך טוב כמו שהוא השתלב במדוייק עם הלך הרוח שלי. נטע היא אישה בת ארבעים ומשהו, אם לשני ילדים בוגרים, ניצולת קיבוץ. בטיסה לבולטימור בדרכה לבקר את אחותה היא פוגשת את אהובה מהקיבוץ, האקס המיתולוגי שנטשה. תוך כדי הטיסה נפרשת לפנינו מסכת חייה של נטע כילדה בקיבוץ, מול החיים שלה כיום, תוך כדי חשבון נפש ונסיון לגשר בין העבר להווה.
הספר עצמו הוא בעיני תערובת של כתיבה גרועה ומעולה. מצד אחד הוא חסר אמינות לחלוטין. ציר העלילה נבנה על הפגישה הלא מסתברת במטוס, ועוד במושב ליד. גם העובדה שנטע לא הבינה עד כמה פגעה באהוב נעוריה ופתאום ההבנה נוחתת עליה תמוהה. ובכלל- חשבון הנפש של נטע נראה מזוייף והעלילה מורכבת מטלאי קלישאות, וגם התאריכים לא מסתדרים והגיל של נטע שגוי.
אבל, וזה אבל גדול, הספר נגע בי עמוק וכואב. בתור מי שעברה ילדות לא פשוטה הזדהתי עם הרצון של נטע לברוח מהמקום בו גדלה, לברוח למקום הכי רחוק שיכלה לחשוב עליו- לעיר. זה מה שאני עשיתי. בשביל ירושלמית המקום הכי רחוק הוא המרכז. במבט לאחור נטע לא מבינה את הנקודה המדוייקת שבה החיים השתבשו והפכו לאוסף מטלות סיזיפי. למרות סלידתה מהקיבוץ היא מתגעגעת לתקופה שבה היתה חופשיה והעתיד נפרש לפניה. בכל פעם שהיא מתקרבת לנופי ילדותה היא מתמלאת כמו ששום מקום בעולם לא יכול למלא אותה. שחם-גובר פשוט תיארה את ההרגשה שלי.
זה לא שאני מתגעגעת לתקופה ההיא, זה פשוט שבירושלים אני נושמת יותר טוב. כשאני מגיעה לירושלים אני מרגישה שהגעתי הביתה, למרות ששנים ביתי אינו שם. אולי זו הנוסטלגיה, אולי כי במידה מסויימת מאז שהפכתי לאם אני לא באמת יכולה לנשום. יותר מדי חרדות תלויות באוויר.
משפט שממש אהבתי הוא שההורים נוכחים בחיינו הרבה יותר אחרי שהם מתים. מדוייק וחותך בבשר.
אני לא יודעת אם להמליץ על הספר. כפי שכתבתי- הוא לא חף מפגמים. הוא מתאים לכל מי שהרגיש שהוא צריך לברוח וגם שהוא מוכרח לחזור לפעמים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
