“שבת בבוקר. חם בחוץ. הבנות רוצות לנסוע ולנו המבוגרים חם. בסוף הוסכם על המוזיאון למדע בירושלים.
חשבתי שאני כבר מחוסנת לעיר ויכולה להרשות לעצמי לנסוע למוזיאון שהוא קרוב לבית הורי.
לא הייתי באיזור מאז שאמי אושפזה. כבר כמעט שמונה חודשים מאז שהיא נפטרה, כמעט חצי שנה מאז שאבי נפטר. למדתי לחיות עם האבל כשהוא עטוף במטלות היומיום. למדתי להחניק את הצעקה בגרון ולהחביא את הכאב עמוק בפנים. חשבתי שאני בסדר. מסתבר שקל יותר להתמודד במישור הלח של המרכז בו אני מתגוררת כבר שנים.
כשהתקרבנו לירושלים הכל עוד היה בסדר. אפילו כשפנינו בגינות סחרוב. אבל ברמזור בבית הכרם כשפנינו שמאלה במקום להמשיך ישר לבית שלהם התפרקתי. הדמעות חנקו את גרוני כמו בקלישאה של מישהו אחר, עיוורות לכך שאני מבהילה את הבנות ואת בן הזוג. הנוכחות שלהם היתה כל כך ממשית במקום הזה, כאילו הם ממשיכים להתקיים שם בדירת ילדותי שעומדת ריקה מאז מותם, מחכה להכרעת בית משפט בסכסוך עם אחותי. עברנו ליד הבית באוטו והכאב היה עז כל כך. כאב לי לנשום ורציתי לקפוץ מהמכונית ולרחף לשם ולמצוא אותם חיים. האין היה אמיתי יותר מהיש.
אחרי הביקור במוזיאון, כשהצלחתי לאסוף את עצמי לאדם פחות או יותר שלם, טיילנו בסביבה. הראיתי לבנות את בית הספר שלי, ולמרבה ההפתעה השער לחצר היה פתוח. נכנסנו ואני עברתי בשערי העבר. החצר הפנימית, מגרש הכדורגל, מגרש הכדורסל. הזמן עמד מלכת. לרגע הייתי שוב נערה שטיפסה על הגדר ונכנסה למגרש בלי רשות עם כדורסל בשבת בבוקר. רק הקטנה שלי, שפנתה בלי בושה וביקשה מנער ששיחק שם את הכדור שלו החזירה אותי להווה.

כשחזרנו הביתה סיימתי את הספר. זה לא שהוא כל כך טוב כמו שהוא השתלב במדוייק עם הלך הרוח שלי. נטע היא אישה בת ארבעים ומשהו, אם לשני ילדים בוגרים, ניצולת קיבוץ. בטיסה לבולטימור בדרכה לבקר את אחותה היא פוגשת את אהובה מהקיבוץ, האקס המיתולוגי שנטשה. תוך כדי הטיסה נפרשת לפנינו מסכת חייה של נטע כילדה בקיבוץ, מול החיים שלה כיום, תוך כדי חשבון נפש ונסיון לגשר בין העבר להווה.

הספר עצמו הוא בעיני תערובת של כתיבה גרועה ומעולה. מצד אחד הוא חסר אמינות לחלוטין. ציר העלילה נבנה על הפגישה הלא מסתברת במטוס, ועוד במושב ליד. גם העובדה שנטע לא הבינה עד כמה פגעה באהוב נעוריה ופתאום ההבנה נוחתת עליה תמוהה. ובכלל- חשבון הנפש של נטע נראה מזוייף והעלילה מורכבת מטלאי קלישאות, וגם התאריכים לא מסתדרים והגיל של נטע שגוי.

אבל, וזה אבל גדול, הספר נגע בי עמוק וכואב. בתור מי שעברה ילדות לא פשוטה הזדהתי עם הרצון של נטע לברוח מהמקום בו גדלה, לברוח למקום הכי רחוק שיכלה לחשוב עליו- לעיר. זה מה שאני עשיתי. בשביל ירושלמית המקום הכי רחוק הוא המרכז. במבט לאחור נטע לא מבינה את הנקודה המדוייקת שבה החיים השתבשו והפכו לאוסף מטלות סיזיפי. למרות סלידתה מהקיבוץ היא מתגעגעת לתקופה שבה היתה חופשיה והעתיד נפרש לפניה. בכל פעם שהיא מתקרבת לנופי ילדותה היא מתמלאת כמו ששום מקום בעולם לא יכול למלא אותה. שחם-גובר פשוט תיארה את ההרגשה שלי.
זה לא שאני מתגעגעת לתקופה ההיא, זה פשוט שבירושלים אני נושמת יותר טוב. כשאני מגיעה לירושלים אני מרגישה שהגעתי הביתה, למרות ששנים ביתי אינו שם. אולי זו הנוסטלגיה, אולי כי במידה מסויימת מאז שהפכתי לאם אני לא באמת יכולה לנשום. יותר מדי חרדות תלויות באוויר.

משפט שממש אהבתי הוא שההורים נוכחים בחיינו הרבה יותר אחרי שהם מתים. מדוייק וחותך בבשר.

אני לא יודעת אם להמליץ על הספר. כפי שכתבתי- הוא לא חף מפגמים. הוא מתאים לכל מי שהרגיש שהוא צריך לברוח וגם שהוא מוכרח לחזור לפעמים.”

“טיסת יום הוא ספר טוב למדי. זאת אומרת שהוא כתוב היטב בשפה עשירה, יש עלילה מעניינת ומגוונת, יש קו מרכזי שהעלילה מסביבו ועלילות משנה. ובכל זאת לא התלהבתי מקריאתו כמו מספר אחר של אותה מחברת ("ובאתי על החתום").

והסיבה העיקרית היא הגיבורה - נטע. יש בה משהו מזויף לטעמי. היא בוגדת סדרתית - באהובה הראשון, בבעלה, באתיקה המקצועית שלה, בערכיה, בהחלטותיה. גם כשהיא עושה חשבון נפש, חסרה בו אמת. נו, באמת - פגעת במישהו שאהב אותך עד כדי כך שהוא עזב את הכול ונדד לחוץ לארץ כדי לא להתעמת עם העבר, ואת מתחילה לקלוט את זה רק אחרי עשרים שנה? ולמה זה כל כך נוגע בך? כי חייך עכשיו ריקים מתוכן ואת מתנחמת בזכרונות אהבת הנעורים? קשה לקבל את ההארה הפתאומית הזו - גם אם אתה החבר לשעבר שבמעשה שטן מקבל את המושב הסמוך אליה בטיסה ארוכה לארצות הברית, וגם אם אתה הקורא.

יש הרבה נסיבות מקלות - ילדות עשוקה בקיבוץ, אם קרה ומנוכרת וחברת נוער מתעללת - ובכל זאת קשה לרחם על נטע.

המחברת לעומת זאת מרחמת על נטע ומקבלת את חשבון הנפש שלה כפשוטו. בסוף הספר היא מקרבת את נטע לסיום הוליוודי מתקתק, יש סיכוי לאהבה. אבל בעצם - המעגל לא נסגר. העונש שנטע מענישה את עצמה אינו מכפר כלל ואם המעגל נסגר כרצונה - אנשים רבים נותרו בצדי הדרך, דוממים וכואבים. יש מעוות שלא יוכל לתקון.”

“האם הנשואים הם סם המוות לאהבה? האם האהבה הראשונה היא גם האחרונה והאולטמטיבית ביותר? ספר יפה. אמיתי מאד. הסופרת אינה מיפה את גיבוריה, והגיבורה הראשית נחשפת במלואה , בצורה אמיתית ומדוייקת. אז האם הנשואים הם אכן סוף לאהבה ודווקא בפני מי שאתה הכי חשוף לו אתה צריך הכי הרבה להסתתר? הסוף העדין והיפה ( אבל לא שמאלצי) משאיר מקום לאינטרפטציה אישית. מומלץ”

“יש קסם בספרים ישראלים ששיכים רק לנו. לזהות נופים, תיאורים, רגשות שכאילו שייכים רק להוי הישראלי. הסיפור מתמקד בשתי נקודות נושקות וסותרות יחד, יחסי אהבה שנאה של הדמות הראשית לקיבוץ ולמאהב ישן. הביקורת על הקיבוץ שביצע ניסוי בבני אדם ולא נשאר לאסוף את החתיכות נגע ללב.היא שופכת אור על כל אותם הילדים, ילדים שאמורים להיות שורש ומלח הארץ והם רחוקים מאוד מהמציאות שיחלו להם. עוד נקודה כאובה שנוגעת בה הסופרת היא התחושה האינסופית של אי סיפוק בחיים. זה כה מאפיין את הדור שלנו שלא למד להתרצות ורוצה עוד ועוד, ומתחת לכל זה הוא אינו מאושר ובטח לא מרוצה. היא מציגה משפחה מושלמת וזוגיות שעל פניה מושלמת אבל במוחה היא נודדת למחוזות...הפגישה עם יואב מהעבר מניעה את הספר בציר העבר הקרוב והרחוק עד לשינוי בהווה.”