ביקורת ספרותית על ילד 44 - כתר מתח # מאת טום רוב סמית
ספר טוב

---

בתקופות אפלות בחיי, כשאני מרגישה שאינני יכולה להכיל יותר לחצים וגעגועים, כשאני בטוחה שאני האמא הכי גרועה בעולם
כי אינני מבשלת, מנקה או עוזרת בשיעורי חשבון (כמו חסימת מעיים, אני נתקפת עוויתות כשעלי לפתור תרגיל מתמטי פשוט)
בעיתות אלו ישנו חלום החוזר מידי לילה בלילה ומנחמני וכשאני מתעוררת בבוקר, כאבי ליבי נמוגים קמעה ואני יכולה להמשיך את חיי, מעודדת.
ובחלומי אני צועדת על אדמה חרוכה, אפורה. רוח מיללת ויורדים פתיתי שלג מהשמיים אך לא קר לי.
צעדיי בטוחים וליבי נכון ואני פוסעת ישירות לפארק שעשועים נטוש.
שערו פרוץ לרווחה, חלק מאותיות הניאון חסרות. הן לטיניות אך אינני בטוחה באיזו שפה הן מרמזות על חווית ילדות שלעולם לא תחזור.
אני נכנסת בעד השער בבטחון מוחלט, פונה לכיוון סחרחרת סוסי העץ. צבעם התקלף זה מכבר וצהלתם הקפואה דומה לצעקה, אותה צעקה מחרישת אוזניים הנשמעת מתמונתו של מונק.
במקום עיניים ישנם חורים שחורים וכך הם מביטים בי כמתוך באר חריבה ומברכים אותי על שובי.
חלק מהנדנדות המחוברות לגלגל הענק, שבורות. הרוח מתגרה בהן ומטלטלת אותן בעוז. הן מגיבות בחריקה ומהנהנות לי כשאני מביטה בהן.
הדוכנים ריקים מדובוני ענק צבעוניים, מגלידות והררי פופקורן, נראים כמו פצעים פעורים שלעולם לא יתאחו אך בעומדי מולם נראה כאילו מצאו מזור, והנה עומדת מולם החתיכה החסרה.
כשאני שם, הם לא זקוקים למותרות שמילאום בעבר.
יש להם אותי.

וכך חוזרת לה הסיטואציה, לעיתים שבועות, לעיתים בגרסא שונה מעט; מכוניות שלעולם לא תתנגשנה זו בזו, מבוך שדלתות הזכוכית שלו מנופצות, רכבת רפאים שכל שדיה חזרו זה מכבר לבית אביהם, לוציפר.
ואני מסתובבת שם ומרגישה שהגעתי אל המנוחה והנחלה. אל ביתי.
כשקראתי את ״ילד 44״ הרגשתי בהתחלה ״בבית״.
משום מה יכולתי להתמודד עם התכנים הקשים: רציחות ילדים מזעזעות ברחבי רוסיה, שלטון נוקשה וחיי סבל.
אך ככל שהמשכתי בקריאה, הסתבר לי שמה שאני חווה כקוראת, איננו דומה כלל לחווית החלום ה״מחליט״ להגיע כל אימת שאני במצוקה.
הממלכה אותה בראתי בחלומי, נראית לכאורה מאיימת ונטושה אך היא איננה כזאת משום שאני היא זאת המנחמת את החיים המתפוררים שאליהם הגעתי.
בספרו של סמית אין נחמה, אין אהבה ואין תקווה.
הרוע שולט גם אם בסופו של דבר, שולטו, התכוון לטוב.
האכזריות הינה מנת חלקם של כל הגיבורים גם אם מגיע להם ״לצאת מזה״ שהרי הם סבלו מספיק.
האהבה בספר הינה אם כל חטאת; מוטציה, גידול, פצע מודלק ולאף אחד אין רשות לחוות אותה באופן אנושי.
ועפ״כ לא יכולתי להניח את הספר מידיי, לא יכולתי להפסיק לקרוא.
יום לאחר שסיימתי אותו, קלטתי מדוע המאורעות בסיפור היו לי מוכרים כ״כ: בצעירותי ראיתי סרט בטלוויזיה שנקרא ״אזרח איקס״ בכיכובו של דונלד סאתרלנד.
מבוסס על סיפור אמיתי. בירור קצר באינטרנט גילה לי שהסופר אפילו לא טרח לשנות את שמו של הרוצח המקורי.
בקיצור, הוא לא המציא את הגלגל וקדמו לו סופרים ותסריטים לרוב אך במקום להרגיש מרומה כמו שלפעמים אני חשה, כשיוצא לי לקרוא את ספריו של סטפן קינג, הרגשתי הפעם התרוממות רוח.
האדרנלין נספג זה מכבר בדמי והיתה זו חוויה נפלאה.
ה״לונה פארק״ הזה חי ובועט וכל מתקניו תקינים ויודעים תפקידם אך בניגוד לחלקת ״האושר״ הקטנה שלי, הדמויות בו, מתפוררות לאיטן ולא מציעות שמץ של נחמה.
אין אופטימיות ושמחת ילדים על אף המתקנים המשוכללים.
דיסנילנד במיטבו!

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ילד 44 - כתר מתח #