ביקורת ספרותית על המתיקות שבשכחה - פרוזה # מאת קריסטין הרמל
ספר מעולה

---

יצא לכם פעם לחשוב על סוף העולם?
עובדה ברורה, שרוב הזמן אנחנו פשוט מדחיקים למעמקי המוח שלנו. מה יעזור לנו לחשוב על כזה דבר מדכא? אבל זה יגיע. בין אם השמש תתכווץ לגמד קפוא ונמות מקור, בין אם יפגע בנו מטאור ענק וישמיד כל יצור חי, בין אם כדור הארץ יבלע לתוך חור שחור.
אבל חשבתם פעם גם על מה יקרה לכולנו בדקה התשעים? מה נגיד עשרים וארבע שעות לפני שהבית שלנו יחרב כליל?
האם נמשיך כמהלכנו עד השנייה האחרונה?
החמאס יפיל עלינו עוד רקטה אחת אחרונה, רק לפרוטוקול; עדיין שונאים אתכם.
יגבו מהמשפחות עוד פעם מיסים, כי המדינה חייבת להתקיים עד הרגע הסופי.
אני אשב עוד פעם מול המחשב, לכתוב ביקורת אחרונה.
או שאולי, בסוף העולם, נשתנה.
אולי נשתף פעולה לשם שינוי? מוסלמים, נוצרים, יהודים יתאחדו לשעה? גזענות תשכח לרגע, בתוך הים של השלום והחופש? אולי נשכח רגע מכל הדברים הבנאליים של היום יום ונשפוט גם את עצמנו, לשם שינוי?
ובשביל שזה יקרה- חייבים לחכות לסוף העולם?

**********

הופ היא אישה די נורמלית, בעולם די נורמלי. היא גרושה טרייה, סבתא שלה חולה באלצהיימר, הבת המתבגרת שלה צועקת "אני שונאת אותך!" על בסיס יומי, והיא מנהלת קונדיטוריה במצב לא יציב משהו. אבל ביום צלול אחד, הפוגה קצרה ממחלה שלא נגמרת, סבתא שלה שולחת אותה למסע שיכול להוציא אותה מהבוץ הטובעני הזה שנקרא "שגרה", לפתוח לה את הלב, ואולי גם ללמד אותה דבר או שניים על החיים של סבתא שלה בתור נערה.

התחלתי את הספר הזה רק בגלל שאחותי טענה שאוהב אותו, סקפטית ביותר לגבי עד כמה היא באמת צודקת. אבל הוא באמת יפה. וכמו שאחרים אמרו, כשמו כן הוא- מתוק.
אנחנו מקבלים הצצה לאהבת אמת, ולשואה. מושגים שכל כך מוזר לומר אותם יחד. אנחנו נחשפים לכמיהה, כמיהה לחופש, כמיהה לאיחוד. איחוד בלי הבדל של דת.
יהודייה שניצלה על ידי מוסלמי, בעזרת נוצרי.
הוא גם מסביר לנו שצריך להרגיש, גם אם ניפגע. אסור לאטום את הלב שלנו מהפחד שישבר בסוף.

"אי אפשר לא לעשות דברים רק מפני שעלולים להיפגע."

לא פשוט לכתוב על נושא כזה; לדבר על אהבת אמת, לדבר על שואה, לדבר על הלב, לדבר על מסורת משפחתית, ולרגש. בעיקר לרגש.
בכתיבה שאני יכולה להגדיר אותה רק ככתיבה 'ביתית', פשוטה ונקייה, קריסטין הרמל פורשת לפנינו סיפור אמיתי (או לפחות כך הוא מרגיש) ומרתק על מציאת העבר, והתקדמות אל העתיד.
הספר נתן לי את ההרגשה של יום קיץ חם, ושדות פתוחים וירוקים. נוף רגוע, ושליו.
הרגשה של חופש, הרגשה של חמימות, וחיוכים. בעיקר חיוכים. ואני מודה לסופרת על כך.

אני יודעת שסוף העולם יגיע, וגם יודעת שכנראה אמות הרבה לפני שזה יקרה. אבל אני מקווה שלפחות בדקה התשעים, כולם יהיו יותר פתוחים. קצת פחות גזעניים.
ואולי נשאיר ליצורים הבאים שיחיו כאן אחרינו, עולם קצת יותר טוב.

"לא הדת מבדילה בין אנשים. טוב ורע על פני האדמה הם שמבדילים בינינו."

-פיירי

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על המתיקות שבשכחה - פרוזה #