הופ, בעלת קונדיטוריה שהיתה בבעלות משפחתה במשך כ-60 שנה מגלה דרך סבתה חולת האלצהיימר שחווה רגע של צלילות על העבר המשפחתי שלה. מאוד קיטשי, מתקתק ודי צפוי. אני רואה שאני ממש בדעת מיעוט כאן, אבל לא אהבתי את הספר. אולי הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי.
כן, הוא נחמד, מרגש, אבל באמת שקראתי ספרי שואה טובים יותר. בתור ישראלית, יהודיה (אשכנזיה) העיסוק בנושא כאן הרגיש לי שטחי ולעוס. הרגשתי שאני קוראת ספר שנמצא ברשימת קריאה בתיכון של פרבר אמריקאי. בכלל, הרגשתי במהלך הקריאה שהספר הזה מכוון לקהל האמריקאי שלא מכיר ולא מחובר לנושא והספר בא להפגיש אותו עם השואה והיהדות באופן כללי בפעם הראשונה (כן אני יודעת שזה נורא סטראוטיפי לכתוב את זה). הרגשתי שבארבע מאות העמודים של הספר הסופרת ניסתה בכל מאודה לדחוס כמה שיותר הסברים ליהדות, היהדות ביחס לדתות אחרות, מונותאיזם, ואפילו אסון התאומים השתרבב לו (הרי חייבת להיות נגיעה אליו, לא?).
זהו ספרה הראשון של קריסטין הרמל שאני קוראת וכרגע אין לי כל כך חשק להמשיך לספרים האחרים. מה שכן, אני מודה לה על כל המתכונים שיש בספר. בתי ואני אוהבות להעביר זמן איכות באפייה בסופי השבוע, אז יש לנו מתכונים חדשים להשתמש בהם.
















