• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
העץ הנדיב

העץ הנדיב

מאת של סילברסטיין

הביקורת של אודי

תמונה של אודי
העץ הנדיב

העץ הנדיב

מאת של סילברסטיין

הביקורת של אודי

תמונה של אודי
הוצאה לאור:אדם
0
קטגוריה:קלאסיקה לילדים
הקודמת
פסיכולוגית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“זהו ספר יפה וחכם. ספר מעורר השראה ומחשבה אודות החיים. אנחנו מסתובבים בכל כך הרבה מקומות - אך בסופו ש”

36/82
ביקורות על העץ הנדיב
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

25 שנה ואולי יותר של שנאה לספר הזה הגיעו לסיומן. רק עכשיו הבנתי אותו. אימבציל שכמוני. והוא כל כך יפה שבא לבכות.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מושי
מושי
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של Mira
Mira
תמונה של תולעת
תולעת
תמונה של מאירה
מאירה
6קוראים|גיל ממוצע58|83%נשים

על המבקר

תמונה של אודי

אודי

ותיק
חבר מזה 12 שנים
133 ביקורות•6 נבחרות•1,823 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של אודי
אודי
ותיק
חבר באתר מזה 12 שנים
ביקורות133
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבל1,823
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת57ספרות מקורית23ביוגראפיות5

דיון על הביקורת

2 תגובות
בוב
בוב•לפני 12 שנים

חפשו את ספרי השירה שלו:

'בקצה מדרכת הרחוב', 'אור בעליית הגג', 'ליפול למעלה' ו'שלומפ-ויצורים אחרים'. סילברסטיין הוא גאון. והוא עושה זאת בצורה המופלאה ביותר שיש בשילוב כתיבה ואיור. הוא גם היה מוסיקאי והוציא כמה תקליטים, אבל לתחום האומנות הזה פחות החברתי אליו.
•לפני 12 שנים

העץ הנדיב - הוא קסום והוא מקסים...

ומוטב מאוחר..
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אודי

אל נקמות

אל נקמות

יניב בן עטר

יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל.

הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה.

אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל.

הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה.

לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.

לפני 9 חודשים•אודי
יונה וולך (מהדורת 2009)

יונה וולך (מהדורת 2009)

יגאל סרנה

לפני שהשתבשה דעתו באופן בלתי הפיך, יגאל סרנה היה סופר נהדר. הביוגרפה שכתב על המשוררת הסוערת יונה וולך הוא אחד מהביוגרפיות המופלאות שנכתבו בשפה העברית. דן צלקה במסה שכתב בשנת 1973 בשם "ביוגרפיות" מסביר כמה קשה לכתוב ביוגרפיה בעברית: "כתיבתן תובעת ממחברן תכונות של מספר מחונן , אבל היא דורשת עוד משהו: סוג של חירות באווירה האינטלקטואלית שבה הוא חי, קיומה של חברה (במובן המצומצם של המילה) וקיומה של הסכמה אינלקטואלית מסויימת". והנה עומדת הביוגרפיה הזו בכל התנאים האלה: סופר מחונן יש, קיומה של חברה במובנה המצומצם יש - הספר מרגיש לפעמים שנכתב בתוך יקום שבו החיים הם ספרות (בדומה, להבדיל קרוב לאלף הבדלות, ליקום הספרותי של רוברטו בולניו הצ'ילאני), וכך גם קיומה של הסכמה אינלקטואלית כזו שלא מייחסת למושא הכתיבה תכונות של מחקר אקדמי או גולש לפורנורגרפיה של רכילות. אם אנגיד בהתאמה ביוגרפיות אחרות לזו של וולך אלו יהיו "ברנר" של אניטה שפירא המאכזב, ו"אלתרמן" של דן לאור, שעל אף שהוא ספר מרשים הוא מרגיש בחלקים לא מבוטלים גם כפוסט דוקטורט.

סרנה כותב ברצף של משפטים קצרים ויפים את קורותיה של וולך, של המשוררים העצובים שעוטפים אותה, של משפחתה: אביה גיבורה הטראגי של מלחמת העצמאות, אמא שמדרדרת אל תהום הזקנה, היריבות המרה עם אחותה נירה, ושל הגברים בחייה - צעירים ויפים - שקמלו באיטיות אל מול אורה המשגע. לעיתים בראשי הפרקים ולעיתים באמצעם פורט סרנה כמו בדיווח חדשותי אירועים ממדינת ישראל, קטנים כגדולים. כולם מקבלים את אותה כמות של אור בדיוק כפי שהאיר את חייה של וולך - פרצי ההשראה, המין המזדמן, השערוריות, האלימות המחרידה שהפנתה כלפי אמה, ההפלות הרבות, האישפוזים אחרי הצניחה אל הטירוף, חיי היום יום הפשוטים כמו נסיעה לקולנוע, ישיבה ב"כסית", האכלת חתול רחוב - באותו הזרקור.

קצת עצוב לדבר על סרנה של היום, גולה מרצון מארצו. מתגורר היכנשהו בפורטוגל. גם עצוב לכתוב את זה כי הוא עדיין חי, ועל אף שזה נכון: "יונה וולך" הוא מצבה לזכרו של סופר שכתב פעם ספרים יפים. כל זה כבר לא ישוב.

לפני שנה•אודי
רשומות הכוכבים הנידחים של דוקטור אורבך

רשומות הכוכבים הנידחים של דוקטור אורבך

ירון אבטליון

כתיבת ספר מד"ב טוב מצריכה היכרות עם עולם המדע והחידושים האחרונים בפיסיקה, ידע כלשהו עם המתמטיקה וידע טוב ואולי אף מעבר לזה עם הפילוסופיה. לכול זה יש להוסיף היכרות עם ספרות המד"ב וגם כישרון כתיבה לא יזיק. לכן לדעתי מד"ב הוא סוגת עלית. ספר מד"ב טוב הוא כזה שנשען על רעיון מוצק ומוצדק, הוא לא רק מהנה לקריאה, אלא גם מספר לאנושות משהו על עצמה. סולאריס, טרילוגיית המוסד, חולית, קץ הילדות, הם דוגמאות ספורות למה שהמד"ב עשה לספרות בכלל ולנו הקוראים בפרט.

הרבה כותבים מתחילים וגם כאלה שפחות, נוטים לבחור לכתוב בז'אנר הזה כי הם טועים לחשוב שזה קל. רעיון מגניב עולה לראש (נגיד השמש נכבית פתאום) וסביב זה נטווים כמה פרקים ואז זה קורס כמו מערכת פלנטות שהשמש נכבית בה פתאום. בלי פיתוח של רעיון פילוסופי , בלי יצירת יקום הגיוני ומוצדק שיתמוך ברעיון המגניב, הספר נידון להיות גימיק מביך שלא עומד בפני עצמו. רבים וטובים הציצו ונפגעו.

אין הרבה ספרי מד"ב ישראליים ואלה שישנם לא מתעלים מרמת הגימיק. ניסיתי בעבר לדגום כמה כאלה והעובדה שלא נותר מהם שביב זיכרון מדברת בעד עצמה. ועדיין, כשכותב ישראלי אמיץ מנסה בכל זאת לכתוב מד"ב זה ראוי להערכה גם אם התוצאה אינה משביעת רצון. אז מה שיש לנו כאן? אסטרופיזיקאי בגמלאות מטייל בעולמות אחרים בדירתו הקטנה בנחלאות (זה כמעט תמיד נחלאות או רחביה) של ירושלים של שנות ה-80. הספר מתמקד בשינויים המתמטיים והפיסיקליים שהחוקר החביב גילה בפלנטות אחרות (בעיקר ערך הפאי שבפלנטה אחרת הוא שווה 1.52367) שמסתבר שגם משפיעות על הכדור שלנו ולא לטובה. עד כאן עלילת מד"ב שגרתית לחלוטין שלא לומר בנאלית. כדי שהיא תעניין היא זקוקה לכתיבה טובה, לעולם מקורי ואמין, לכמה רעיונות מיוחדים שנובעים מהקונפליקט האינטרגלאקטי ובמיוחד לאפיון מקורי של ירושלים. כשאתה בוחר לכתוב על הבירה של ישראל אתה ממשיך מסורת מפוארת של כותבים בעלי שם ענק: עגנון, ראובני, שלו, עוז, שחר (רשימה חלקית). לא פשוט.

נתחיל בכתיבה. היא בדרגה אחת או שתיים מעל בוסר. שום דבר מקורי, מעניין או מיוחד. כתיבה רגילה שמזכירה ספרות לבני נוער צעירים בלי שהעלילה והנושאים העיקריים עשויים לעניין בני נוער. הדימויים והמטאפורות צפויים ולא מרגשים והדיאלוגים החיצוניים והפנימיים - הספר כתוב בגוף ראשון - מזכירים שיחת חולין באוטובוס. גם אפיונה של ירושלים כתובה באותה דרך, וכירושלמי שבילה את ילדותו, את נעוריו ואת בחרותו באותם המקומות הפזורים בספר בשנות ה -80 ו ה-90 לא יכולתי שלא להתאכזב מרה. ירושלים כאן היא ניימדרופינג סתמי של שמות רחובות ואזורים. גם תיאור התקופה מסתכם בשם המותג "פרידמן" של תנור החימום.

הסיפור מסקרן אך מעניין בקושי. אין הסברים מד"ביים מרתקים על הדרך בה גילה ד"ר אורבך לטייל בגלקסיות רחוקות, אין הסבר משכנע אם בכלל לסיבה שבמקום מסויים פאי יכול להיחשב אחרת וזה מוזר כי מדובר בכותב משכיל שבכריכה גאים לספר שהוא בעל תואר שני בכלכלה וחובב מד"ב מושבע. הסיפורים והתיאורים הם התכה של מד"ב ופנטזיה עם נטייה לפנטזיה, סוגה שאין צורך בהסברים לכל ההוקוס פוקוס שמתרחש בה.

מה בכל זאת עניין אותי ומשך אותי עד לכדי מחצית הספר? הבדידות העצומה שחש אורבך ממותה של שושנה אשתו. הבדידות הקיומית ואובייקטיבית שלו מסופרים ברגישות ונוגעים בליבו של הקורא. כך גם עברו של הד"ר הקשיש ויחסו אליו. יכול להיות שאם הייתי ממשיך וקורא את הספר עד תומו הייתי מגלה דברים אחרים והתרשמותי הייתה אחרת אבל א. התאכזבתי מספיק כדי שאבין לאן הולך כל העסק ב. רשימת הקריאה שלי ארוכה מדי, עד שלא אמצא דרך להתעסק עם הזמן לא אוכל לתת יותר מדי צ'אנסים .

שבוע טוב ושקט.

לפני שנה•אודי
יער נורווגי [מהדורת 2015]

יער נורווגי [מהדורת 2015]

הרוקי מורקמי

להרוקי מורקמי התוודעתי לפני שנים רבות כשניסיתי לקרוא את "קפקא על החוף" שלו. אחרי 300 עמודים וקצת התקבלה אצלי התחושה שלא סופר יש לנו כאן אלא נוכל. נוכל עם כישרון מרשים, אבל כזה שמוכר לך קופסא יפהפה עם כלום בתוכה. הרגעים המופלאים באותו ספר (חלקם מופלאים באמת) , הדמויות האקסצנטריות, האימה והקסם הם רק קישוטים בלי שום דבר אמיתי באמת. נראה שלמורקמי יש דמיון עשיר שמעלה אצלו סצנות ותמונות יפות, אך מבלי היכולת לחבר אותם לסיפור עם קרקע יציבה. הכי קל לבוא ולומר שזה הכול מטאפורה. מטאפורה למה?

ניסיתי עוד כמה מורקמי בהמשך. את "קורות הציפור המכנית" נטשתי כבר בהתחלה כי הכיוון הלך לזה של קפקא ואני לא אתן לאף אחד לתרמת אותי פעמיים. את "אחרי החשכה" איכשהו גררתי עד הסוף. גם הוא די מקושקש אבל האווירה הנפלאה שהייתה בו החזיקה אותי עד הסוף. אם לא הולך עם הפרוזה שלו שאלתי את עצמי אולי עם איזה מסה שלו על ריצה? עצמי ענה לי בדאגה שנראה שאני לוקה בתסמונת האישה המוכה. התאכזבת 3 פעמים, שמעתי את עצמי אומר לי, שחרר מהיפני ולך לאכול סושי או משהו בכיוון. התעלמתי וקראתי בכל זאת ו-וואלה שום אכזבה. מורקמי של העיון היה טוב יותר, יציב יותר ועם מרכז כובד: ריצה למרחקים ארוכים. את זה הוא חיבר יפה עם מלאכת הכתיבה, הקריאה והזוגיות. "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", הוא ספר נהדר.

והנה "יער נורווגי" שאמרתי שאתן לו צ'אנס כי שמעתי לא מעט שהוא לא בקו של ספרי ההזייה שמניתי לעיל. אז ניסיתי בזהירות ושמעו.. אמנם הוא רחוק מלהיות מופת אבל הוא ספר טוב, אפילו טוב מאוד. טורו וונטבה נזכר בשנותיו באוניברסיטה כסטודנט לתיאטרון. דמותו היא התכה של שתי דמויות ספרותיות מוכרות: ניק קאראווי מ"גטסבי הגדול" והולדן קולפילד מהתפסן. מצד אחד הוא אי של שקט אשר אוהב להביט ממרחק במתרחש סביבו, ומצד שני הוא חש ניכור מהעולם הרועש שבתוכו הוא חי. לצידו של וונטבה חגות כמה דמויות ייחודיות שהמאפיין של כולם הוא החיפוש אחר שקט, ומשזה לא נמצא הן פונות לדממה הגדולה, למוות. הסיפור נטווה כאן בכישרון גדול, בלב ענק ובהרבה אמפתיה. אמנם פה ושם העסק חורק בגלל איזה דימוי לא משכנע ("פיה היה יבש כאילו אכלה עש") או דיאלוג מאופיין יתר על המידה, אבל התמונה הכללית היא ברורה וברזולוציה חדה. מורקמי הצליח לרקום סיפור יפהפה, אנושי ומרגש עד דמעות בלי שגשם של מקרלים יפול עליך פתאום.

לפני שנה•אודי
הכול יהיה בסדר

הכול יהיה בסדר

דן יוספן

כשמסמר עקרב ביקש ממני לבקר את הספר שלו החלטתי לוותר כמעט מיד, הרי רשימת הקריאה שתכננתי כל כך עמוסה ויומרנית שאזדקק לגלגול נוסף כדי לסיים אותה. אבל איך אפשר לסרב לספר בעל כריכה צבעונית שנקרא "הכול יהיה בסדר" בזמנים קשים אלה?

גד מאבד את אשתו שלומית בתאונת דרכים והופך ל"מת מהלך". הוא מסתגר שנה בביתו ונותן לזמן להפליא בו את חמש שלבי האבל שלו ולהשתעשע במחשבות על התאבדות. 16 שנים אחר כך אוסף של פגישות מקריות מבית היוצר של פול אוסטר (רוחו עדן) מלמדות אותו שאולי לא הכול יהיה בסדר אבל יהיה משמעותי. כי כל החיים בנויים מאוסף של מקרים ומצד שני הכול קשור להכול. זהו פחות או יותר הספר, מתובל במשפטי הארה קיטשים להזיע, בניים דרופינג ספרותי/תורני (שירה של עגנון מספר אחת גם אצלי) בדמויות קיצוניות במהותן שבאורח פלא נקרו בדרכו של גד ובמסקנה על החיים שיכולת לקבל גם מד"ר פיל - או נפלא מזה - מחמשיר של נועם חורב, רחמנא ליצלן.

ממבקר ספרים מוכשר כמו מסמר עקרב ציפיתי לספר כתוב היטב עם תובנה אחת או שתיים לקחת לחיים, מה שקיבלתי זה ספר כתוב היטב עם תובנות של מתמודדת בתחרות מיס תבל. הרבה אילוצי עלילה והסברים חצי אפויים לכל צירופי המקרים הללו שכללו הרבה דמויות פלקט שלא מעוררות אמפתיה אלא רצון להוריד להן כאפה שיתעוררו כבר על החיים שלהן, כך שלא את מוסיקת המקרה אתה שומע כאן אלא ג'ינגל של סרטון ניו אייג' בטיקטוק.

באמת שקיוויתי לאכזב את דן יוסיפון ולכתוב משהו טוב על המהתלה הסופית שהוא רקח כאן, רק חבל שאפשר להכניס אותה לעטיפה של מסטיק בזוקה. גם שם יש מצב שתקבלו עצות טובות יותר לחיים...

לפני שנתיים•אודי
בביתו במדבר

בביתו במדבר

מאיר שלו

ספריו של מאיר שלו נעים בין "זה כיף לקרוא" ל"כבר היינו בסיפור הזה" ועל אף ש"בביתו במדבר" שייך להתרשמות הראשונית הוא רחוק מלהיות מושלם. את רוב ספריו של שלו (ויסלח לי מורי) נטשתי כבר בתחילתם למעט "יונה ונער" ו"גינת בר" שהיו שלמים ומהנים מאוד. שלו אף פעם לא הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית שנמצאת בין ספרות בידורית-מהנה לבין חשובה או מופתית באמת. הוא סופר קלאסי של ארבעה כוכבים לכל היותר.

"בביתו במדבר" רפאל מאייר נזכר בילדותו בירושלים ובחמש הנשים שגידלו אותו לאחר שארבעת הגברים במשפחה מתו בזה אחר זה בנסיבות טראגיות. הספר ברובו נכתב בגוף ראשון ולפעמים חורג לשני בו פונה המספר לאחותו הבכורה והיחידה. למה אליה? אולי בגלל שהיא לא באמת שייכת ל'אישה הגדולה'- הישות הנשית האחת שארבע האחרות מרכיבות אותה? הסיפור מסופר במעגלים גדולים והוא מהנה מאוד לקריאה וכירושלמי במקור היה מרגש לחוש בירושלים של פעם לפני שהפכה להומוגנית למראית עין. אולם הטקסט כיריעה אחת, כספר אחד הרגיש לי מוגבל בעומקו. כדי לפצות על זה הוסיף שלו לסיפורו מעיין ריאליזם מאגי אבל לא בסגנון מסורת הכתיבה הדרום אמריקאי, אלא מופלאות ישראלית-אנושית. טריק מוכר במקומותינו הספרותית כמו הנער ההוא שאוהב ללכת על הידיים ב"סוס אחד נכנס לבר" של גרוסמן או כמו המשפטים המשונים של הדודה השחורה בסיפור הזה שאומרת: "אני לא מבינה איך בחור בלונדיני יכול להצליח במתמטיקה". בביתו במדבר גרם לי להתגעגע למרבד המעגלים המופלא של זיכרון דברים של יעקב שבתאי.

זיכרונותיו של רפאל מאייר מילדותו בירושלים מסופרות שוב ושוב ובכול פעם נוספות להן עוד אנקדוטה, עוד נקודת מבט, עוד אמת משפחתית כואבת וזה מהנה כי מאיר שלו כתב אותו, וזה גם מרגיש כמו בהייה באלבום תמונות משפחתי של חבר.

לפני שנתיים•אודי
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

"אכפת לך לקרוא גם את הספר שלי ולקטול? אני ממש אשמח להמלצה", את זה ביקשה ממני חברתינו נתי ק. כמעט לפני שנה כתגובה לביקורת שלי על ספר ביכורים של חבר אחר בסימניה. הופתעתי למצוא את הספר בספריית המוסד החינוכי בו אני עובד וניצלתי כמה שעות פנאי מתות כדי למלא את בקשתה של חברתינו. גילוי נאות - אינני נוהג לקטול ספרים על-פי בקשה לא משנה כמה יפה יבקשו ממני, אפילו אם זה - כך לפי אותה תגובה - יכול לעזור במכירה שלו. ובכלל המגמה שלי היא להרעיף אהבה על ספרים ופחות לקטול אותם. בכל מקרה נגשתי לספר בתקווה גדולה שאולי בכל זאת יצא מכאן משהו טוב. איך תקוות מסתיימות בימים האלה אתם כבר בטח יודעים.

אז הסיפור שנתי ק. או בשמה המלא רינת קליין רקחה כאן מתאים לספר מתח קלאסי עם טאצ' וירטואוזי. מומחית לזיהוי פלילי נשלחת לרוסיה כדי לעזור בפיענוח רצח שתלוי במומחיות של המומחית יענו בטביעת אצבע. על הדרך היא מגלה שהחשוד העיקרי קשור אליה בעבותות משפחתיים. פיענוח הרצח מצריך גם פיענוח עצמי, מעיין יציאה למסע שורשים עם טוויסט פלילי. הרעיון, הגם שהוא מאולץ, יפה ומעניין אבל כאן נגמר כל הטוב.

הספר משעמם רצח. אין בו מתח, אין רגש, ואין את הוירטואוזיות שהספר כל-כך משווע אליה. מה גם מאכזב מאוד לגלות שאין בספר התעסקות מקצועית במז"פ וזאת למרות שהסופרת בעלת תואר שני בהנדסה כימית. עכשיו תוסיפו לזה את הכתיבה הדקלרטיבית והתמציתית של רינת:

"באחת וחצי בלילה נעצרה ז'יגולי לבנה ליד בית דירות ברחוב נקרסוב. אישה צעירה יצאה מתוכה מתייפחת ואיש מבוגר וקירח הוציא מתא המטען מזוודה קטנה והעבירה לידיה. האישה הצעירה נכנסה דרך הכניסה האמצעית, עלתה לקומה השנייה וצלצלה בדלת. האיש המבוגר חיכה בחוץ והביט לעבר שורות החלונות. כשראה את האור נדלק באחד מהם חיכה עוד חמש דקות, נכנס לאוטו ונסע כשהוא מותיר אחריו שני שבילי עקבות מלוכלכים בתוך השלג הבוצי של תחילת מרץ."

וקבלנו חוות דעת מז"פית רק בלי המז"פ. גם הקטעים הרגישים ביותר פה כתובים באותה קצרנות משמימה, אז מה הפלא שליבי לא יצא אל אותה תמרה אטיאס.

התקציר בכריכה האחורית מנסה לשווק את הספר כ"קול שכמעט ולא נשמע בספרות הישראלית העכשווית", קולם של העולים מברית המועצות. מצחיק. בלי כמובן לזלזל בקשיי העלייה של האנשים החשובים האלה ותרומתם הרבה לחברה הישראלית, עולים בראשי שמות רבים של סופרים ומשוררים עולי ברה"מ והם מושא למחקר אקדמי. (אם כבר נסו להעלות בראשכם שלושה כותבים עולי אתיופיה). בכל אופן לא התרשמתי שהספר מטפל בנושא הזה בעומק הנדרש או בעומק כלשהו אם לדייק.

אז שחף שחור הוא טלנובלה שמנסה להתחזות לספר מתח רק שאין מתח ואין רגש וגם אין טיפת רוח שתפיח עניין בגוויה הזאת.

קיבלת.

לפני שנתיים•אודי
יומנו של מוכר ספרים

יומנו של מוכר ספרים

שון ביתל

חוץ מלהיות נהג משאית שנוסע בכבישי המישורים הגדולים בארצות הברית, האופציה השנייה שאני נותן לשאלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול היא מוכר ספרים. כמו בדברים רבים אחרים בחיי לא עשיתי דבר כדי להפוך את החלום הזה למציאות, פעולותיי בעניין הסתכמו בביקורים תכופים בחנויות ספרי יד שניה ומחשבות רבות על איך להפוך אותן לטובות יותר, בעיקר בהיבט הוויזואלי. לצערי, רוב חנויות הספרים המשומשים נראות כמו מחסן לאחר רעידת אדמה בשלב בינוני/גבוה של סולם ריכטר. יוצאות מן הכלל שאני מכיר הן הולצר ספרים בירושלים שנראית כמו מקום ששווה לגור בו, על אף שאוסף הספרים שלהם הוא לא מהמרשימים שראיתי; הגלריה לספרות בירושלים שאמנם יש מקום לשיפורים מבחינת הסדר ויחסי האנוש אבל האוסף שלו הוא עצום ומלא בכל טוב, והמחירים מעולים; האחים גרין בתל אביב הוא גם מקום שאני אוהב לבקר בו, החנות מסודרת תמיד ושוררת בה אווירה נעימה וריח של ספריה ישנה שארשת הפנים הנונשלנטית וחמורת הסבר של המוכרנים בחנות לא פוגמת בה כהוא זה. ועל אף שמדובר בחנות קטנה מאוד האוסף שבה עשיר בפריטים נדירים ויפים (איפה עוד תמצאו את "מסיכות מקסיקניות" של אוקטאביו פס למשל?). אבל אל תשכחו שזו תל אביב והמחירים באחים גרין לא מביישים את התדמית של העיר ללא הפסקה. עוד ראויים לציון הם דוסטוייבסקי, הלפר והנסיך הקטן בתל אביב, ובוקסטור ושטיין ספרים בירושלים שכל כמה שנים מנהל החנות שם מאיים לסגור אותה ואז איכשהו מתחרט. ויש כמובן את רשת סיפור חוזר החביבה, חוץ מהסניף בתל אביב. מנהלת החנות אלימה.

המאכזבות בשורה הן חנויות שבעת ביקורי בהן אני עסוק במחשבות על איך לשפר אותן ופחות על חיפוש ושיטוט הן חפציבה ברחובות שלמרות שהאוסף שלה הוא מהמרשימים בארץ החנות מבולגנת, רועשת ומועדת לתאונות מסוכנות: פעמיים ריסקתי מגדל דיסקים מרשים בגובהו שעמד בפינה ולא הבחנתי בו למרבה המבוכה, ופעם בניסיון נואש ומיוזע להוריד ספר מהמדף הגבוה במחלקת השירה הפלתי על ראשי את אוסף השירים הכבד להפליא בשלושה כרכים של חיים גורי. מעוצמת החבטה הגלגול הקודם חזר לי לתודעה. ובכלל כדי למצוא שם איזה ספר מהרשימה שהבאתם צריך את עזרת הצוות שלמרות שהוא חביב ביותר ונכון לעזור הוא מייתר את השיטוט בחנות שזה החלק העקרי מהבילוי בחנויות האלה מלכתחילה; עוד מקום בעל פוטנציאל גדול אבל עם ביצועים חלשים הוא דני ספרים בירושלים. חנות גדולה מאוד עם אוסף עלוב אשר מורכב בעיקר מרבי מכר וספרי עם עובד מרופטים (כולל איזה 70 עותקים של "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" מאת לוסיה אצ'ווריה. מישהו קרא את הספר הזה?) שמפוזרים באקראי על מדפי החנות, אוסף ספרי העיון שלהם גרוע ומבולגן אפילו יותר ומורכב מעותקים שמוצאים בדרך כלל ליד מכולות האשפה. החנות משרה עצבות משונה כזאת ובעל המקום הוא טיפוס שהיה יכול לעשות אחלה קריירה בתור רס"ר משמעת בצאלים. עוד ראויים לשיפור: ספרים באלנבי (אני: אני מחפש את הספר אנשי רומי מאת פלוטארכוס. המוכר: תבדוק במדף מאחוריך. אני: יש פה את אנשי יוון. המוכר: נו ו..? אני: רציתי את אנשי רומי. המוכר: חחח מצחיק), ואינטלקט ספרים ברחוב יפו בבירה. איכשהו הם מפרסמים בסימניה שיש להם את הכול, אבל כששואלים את המוכר בחנות לרוב התשובה תהיה: זה במחסן תבוא בעוד יומיים. ובלי כל קשר החנות היא תמיד ברדק אחד גדול.

לשון ביתל כותב הספר שלשמו התכנסנו כאן לא היה חלום להיות מוכר ספרים. לאחר שיחה מקרית עם מכר שהציע לו לקנות את חנותו בשנת 2001 הוא הפך לבעל חנות ספרים מיתולגית בוויגטאון, עיירה קטנה מאוד ותוססת בסקוטלנד שהקטע שלה הוא חנויות ספרים יד שנייה. הספר הוא אכן יומן של שנה קלנדרית אחת המחולקת לפי ימים. כל יום פותח במספר הספרים שהוזמנו באינטרנט ומסתיים במספר הספרים שנקנו בחנות ובסכום שהופקד בקופה. בין לבין מתאר ביתל את הטיפוסים השונים והצבעוניים שמבקרים בחנות, את מלאכת מכירת הספרים בתוספת אנקדוטות משפחתיות שנונות ויפות. הספר הזה הוא לא מאלה שבדרך כלל ימשכו את תשומת ליבי בחנות. עטיפה מצועצעת, ציטוט המלצה של איזה עיתון בחזיתו ומיקומו באי רבי המכר, השני ב-50%. גם הכותרת הגנרית לא מעוררת את מיצי טעם הספרותי שלי ובכל זאת האינטואיציה בישרה טובות ואמרתי יאללה נעיף מבט. ציטוט משעשע של ג'ורג' אורוול פותח את הספר ואחר כך כמה פסקאות שנונות על אורוול, על ויגטאון ועל מכירת ספרים. זה הספיק כדי לקחת אותו אמנם בחשש קל. שון ביתל - שנראה כמו הכלאה בין ליאור שליין לסולן סימפלי רד - כותב בצורה משעשעת ומטפל בסרקזם מענג גם את הצדדים הפחות נעימים בניהול חנות ספרים משומשים. אז נכון שלא מדובר כאן בספרות גדולה אבל הספר הזה מצחיק, מהנה מאוד ואפילו מרגש.

"הלקוחה הראשונה של היום הייתה אוסטרלית שלא יכלה לבטא את האות ט', וכששאלה על "הדירה הנאה" שלחתי אותה למדפי הספרים בנושא עיצוב פנים. התברר שהיא מחפשת את "הטירה הנעה". (עמ' 123)

נ.ב - גם המוכר בהולצר ספרים בירושלים דומה לסולן של סימפלי רד. כל כך דומה שלאחרונה אני מוצא את עצמי חושב ברצינות שזה אשכרה הוא.

לפני שנתיים•אודי
שמונה דקות

שמונה דקות

אור שהם

בחרתי להשתתף בסשן ההתרשמויות מספר הבכורה של חברנו בסימניה אור שהם. הזמנתי בניגוד להרגלי את הגרסה הדיגיטלית וקראתי בשבת האחרונה כאתנחתא מדוסטוייבסקי. לא, זה לא זה ולצערי אין אבל. גם אם ניתן לבחור פור מפאת גילו הצעיר יחסית (פנחס שדה כתב את "החיים כמשל" בגיל 27) ונוותר קצת כי זהו ספרו הראשון (ספר הבכורה של טוני מוריסון הוא "העין הכי כחולה") ההתרשמות השלילית תוותר בעינה. אין בשמונה דקות בדל של כישרון כתיבה והספר לא מתרומם אפילו במעט מרמת הגימיק.

רמת הכתיבה? אין כזאת. אם אתאמץ נורא אולי אומר שהיא אפילו לא בוסר. זוהי כתיבה שטוחה ופשטנית ביותר שלא מתקרבת לרמה הבסיסית הנדרשת מספר שיוצא לאור. קלישאות סגנון מפוזרות לאורך ולרוחב, הדימויים, שלמרבה המזל מעטים, חסרי השראה והתחושה היא שהיה ניסיון, מבורך אמנם, לצמצם את היריעה אך שבעיקר לא היה לכותב הרבה מה לומר.

כספר שמבוסס על גימיק היה נדרש מהכותב לומר משהו עלינו כבני אדם כדי להצדיק את הטריק, או לכל הפחות להעצים את הגימיק עד שנאמין למה שקורה בספר. (תקראו את הסיפור הקצר 'שקיעה' מאת אייזיק אסימוב ותבינו מה אפשר לומר על האנושות דרך גימיק סטייל 'שמונה דקות') במקום זאת פתח הכותב את סיפורו בהקדמה רדודה שהמידע הדל שבה לא מתעלה על ערך בוויקפדיה ואפילו גרוע מזה, לא מסביר שום דבר שלא ידוע לרוב ההדיוטות כמוני.(וגם לא נכונה עובדתית. ברגע שהשמש תכבה אף אחד לא ישרוד פה יותר משנייה כדי לראות איך זה נראה) על פיתוח הדמויות, על הדיאלוגים הסתמיים והמאופיינים לעייפה ועל הפרק המגוחך עם החמור, כדאי שאדלג כי נראה לי שהבנתם כבר את הקטע.

הספר של אור הוא אחלה נקודת מוצא לדיון על הוצאות הספרים בפורמט עצמאי. אם כל אחד יכול לכתוב ולהוציא ספר בלי קשר לרמתו - ואני מוכן להתערב ששמונה דקות לא היה עובר לקטורה באף הוצאת ספרים שמכבדת את עצמה - אז יש כאן פיחות דרמטי במושג ספרות שמצריך שידוד מערכות רציני. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפורמט האמנותי הזה שנקרא ספר. עכשיו ברור לי שגם להוצאות הספרים המוכרות, המחזיקות לקטורים ושהרף שלהם גבוה יותר מ"תן לנו 20000 ש"ח ונוציא את מה שכתבת" לא תמיד מוציאים ספר על פי רמתו ולרוב השיקולים הם כלכליים, אבל גם בכאלה 'שמונה דקות' לא היה עובר. דווקא בזמנננו כשהירידה בקריאת ספרים היא עצומה וחנויות ספרים נסגרות ביחס הפוך לפתיחת חנויות נוחות ומוצרי טכנולוגיה (נסו למצוא חנות ספרים באילת) זו ההזדמנות מצוינת לעלות את רף הקבלה להוצאת ספר וליצור חתך ברור של מה ראוי בלי כמובן פנאטיות. רק המינימום הנדרש. אני חושב שכל אוהב ואוהבת ספר צריכים לייחל ליום שזה יגיע, אחרת אנחנו בבעיה. בעיה גדולה.

אני מודע לכך שהביקורת הזאת חריפה ואולי אכזרית מדי ומן הסתם תפגע בכותב הספר. מתנצל על כך מראש. אין כאן סגירת חשבונות אישית. אני לא מכיר את אור שהם חוץ משלום שלום בסימניה. אבל הוא בחר להוציא את מרכולתו לאור וזהו חלק ממחיר התהילה. כקורא, שספרות היא חלק נכבד מחייו, שמוכן לשלם ממיטב כספו כדי ליהנות ממנה אעדיף לחוס כאן על הקורא מאשר על הכותב.

נ.ב - "לא, זה לא זה ולצערי אין אבל" תקף גם לקריאה בפורמט דיגיטלי. זאת הפעם הראשונה והאחרונה.

לפני 3 שנים•אודי

ביקורות נוספות על "העץ הנדיב"

העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

את הספר הזה הכרתי כמובן בילדות המוקדמת, ונטען שהוא מדבר על אהבת ההורים לילדיהם, שהיא הענקה בלי גבול אפילו שהילד מתרחק ולא באמת רוצה בקשר אלא רוצה בתועלות הנובעות מן הקשר עם העץ.

בזמן האחרון התחלתי לשמוע שוב שירים מפעם ולקרוא ספרים שכבר קראתי, וראיתי כמה שהחשיבה שלי השתנתה לכיוון של הדדיות.
לדעתי האישית לכל אחת מן הדמויות - הילד והעץ, יש את המקום שלה בסיפור, אך המקום הזה משתנה. זה לא שהילד תמיד בא לבקש משהו, זה החיים שמתקדמים, וההתרחקות של הילד אולי גם נובעת מבושה ומרגשות אשמה שהוא לא יכול להביא משהו משמעותי לעץ, וכמו שהעץ מוצא פתרון כי הוא כבר מבוגר יותר מהילד ויש לו את הפרספקטיבה - כך גם הילד מביא דבר אך לא גשמי. הילד מביא את התשוקה שלו לחוות את העולם, את כל התאווה לידע שהעץ כבר יודע, כמו בסיפור אדם וחווה.
מה שעניין אותי בסיפור הוא שהילד תמיד רוצה משהו, מתוך עצמו. העץ לא רוצה משהו ספציפי אלא מחכה, העץ נשאר במקומו והילד יודע היכן למצוא אותו.
זו ברית של שניהם, חלוקת תפקידים שהתגבשה ושזר לא יבין.

כי אם הילד רוצה להתחתן בשלב מסוים בספר אז למה בעצם הוא פונה לעץ שיעזור לו עם רכישת הדירה ולא מתייעץ עם בת זוגו או עם הוריה?

לדעתי הילד הזה הוא לא ילד גנרי, הוא ילד ספציפי שנוהג באופן הזה, וזהו סוד קסמו של הספר. הוא בלתי צפוי, והקוראים, כמו העץ, לא בטוחים מתי הילד יבוא הפעם.
לא בטוחים מה הוא ירצה בעצם...
הקשר בין הילד והעץ מעניין כי בדר"כ חברים דומים זה לזה, אך פה הסיפור נשען על חברות שהיא בין שונים.
הטיפוס של הילד הוא יותר הרפתקן, הוא רוצה לראות דברים בעיניים ולא יחשוב על רעיון כמו לכרות ענפים ולעשות מהם סירה, משום שהוא יותר מצפה לכיף שבלשוט בסירה מסביב לעולם, ופחות אוהב להתעסק בחישובים פרקטיים כמו העץ.

ואילו העץ רואה בילד כל הזמן את אותו הילד, ושואל אותו אם הוא רוצה להמשיך את מה שהפסיקו בפעם הקודמת, כדי להתחיל ממשהו.
הילד משתנה וגדל אבל הוא גם נשאר אותו הילד, והעץ מזכיר לו את כל הדברים שהוא רצה פעם, את כל הקשר ביניהם ואת הדברים שעברו יחד, כדי שלא ישפוט את העץ ואת עצמו לחומרה.

שלא ישאל את עצמו למה לעץ הזה אין ענפים אלא ייזכר בכיף שהיה בלשוט בסירה...

לפני שנה•המורה יעלה
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה.

בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את השלב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה שלו- אפילו אני- הקראתי לאח הקטן שלי. פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכול, מרק ועצם, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך סתם לבדו. רק מזיכרון), וכולי. נראה שמאז ומעולם קפצתי היישר אל הספרים הארוכים (לפחות כך הם נראו לי במבט לאחור אל כיתה ב').

אבל במבט חזרה להיום, אל הסיפור הזה, אני מבינה כמה משמעות עמוקה יש לו. ישבנו בכיתה, וילדות מהכיתה שלי שאלו את התלמידים שאלות עליו, לאחר הקראה של הסיפור בקול רם. שמיעת הסיפור שנית, לאחר שנים שבהן לא טרחתי להסתכל לכיוונו, מילאו אותי במחשבות ותהיות.

האם הילד הוא המאושר, או העץ?

האם האחד ששגור בפינו כיום כ"פראייר", הוא דווקא האחד שהרוויח הכי הרבה?

והשאלה שהטרידה, אותי לפחות, יותר מכל- האם העץ הוא מטאפורה להורים שלנו? האם אנחנו עד כדי כך כפויי טובה? קריאה על הילד הקטן והתמים, שהפך ל"ילד" המנצל את העץ עד תומו גרמה לי להחמיץ את פניי רבות. מה אם התנהגותי היא כשלו? האם אני לוקחת, ולוקחת, חמדנית להכל, ומצטיירת כילדה קטנה וגזלנית?

כשקראתי את הסיפור, הרצון להדביק את הילד לקיר ולתת לו סטירה מצלצלת תקף אותי מייד. לאחר מכן באה תחושה של רחמים כלפי העץ. אבל נראה כי דווקא העץ הוא המאושר מביניהם.

"... והעץ היה מאושר. אבל הילד לא חזר הרבה זמן..."

מה קורה כשהאושר שלנו תלוי באדם אחד? אדם אחד, שהאושר שלנו כלל לא חשוב לו?

בעצם, אולי הילד לא כפוי טובה? מה היה קורה לו לא היה לוקח מן העץ את כל אותם הדברים שהעץ הציע לו? הרי בעצם העץ היה מאושר, אם מכך שעזר לילד, או מכך שהילד בעצמו היה מאושר, אך ברור שהעץ היה מאושר, שורה שחוזרת מספר רב של פעמים בסיפור. אנחנו מייד מפנים את כעסנו אל הילד, טוענים (אני מכלילה גם את עצמי בכל העניין) שהילד הוא כפוי טובה. אבל נניח והילד היה מסרב "לגזול" מן העץ את כל אלה. אולי העץ לא היה מאושר דווקא מעובדה זו? אולי אין בכלל בעיה בסיפור הזה. העץ מאושר, הילד קיבל את מה שרצה. סוף טוב הכול טוב.

אבל משהו בכל זאת מציק לי בתת-מודע, משהו לא בסדר כאן. אולי אני אפילו קצת כועסת על העץ? למה הוא מאושר מדבר כל כך.. שגוי? האם לא מגיע לו לגדול ולצמוח כמו שצריך? ושוב אני חוזרת, למה הוא מאושר מכך?

אני נותרת ללא מענה. העץ הזה נשאר מבחינתי כתעלומה אחת גדולה.

אולי יום אחד אפגוש עץ שכזה, ואוכל לשאול אותו.

ואולי העץ הזה נמצא לי ממש מתחת לאף.

פיירי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•fairy tale
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

אחרי נסיעה ארוכה, אחרי השיחה המציקה, אחרי הארוחה הגדולה, אחרי הקינוח.
נשאר זמן קצר. רגע קטן של שקט. שכל אחד מכונס בתוך עצמו, גם בערב שישי אצל סבתא.
ובשקט הקטן הזה, רצון בלתי מוסבר אומר לי לבחור ספר מהארון. אותו ארון שגם שהייתי קטנה כל כך רציתי לאחוז באחד הספרים, אך מעולם לא הגעתי.
ואחרי כמה שנים, אני כבר גדלה, ומצליחה להגיע לארון. למדף הספרים. ואני פותחת בספר הירוק. שבשבילי מסמל שקט. אותו השקט הנחמד.
ואני פותחת את הספר.
ואני קוראת. ומסביבי כבר אין שקט.
ואז אני סוגרת.
ומתכנסת בעצמי. יוצרת שקט לעצמי. וחושבת.
כמה השקט הזה נחוץ לי, ולכל אחד אחר. לחשוב על המעשים שלנו, על מה שעשינו. ולדעת לכבד את כולם.
והשקט שלי נשבר, שאני שומעת רעש של צלחת נשברת. ואי ניגשת למטבח לאסוף את השברים, ומבינה כמה לקחתי בלי להחזיר.

ספר מקסים. מומלץ לכל הגילאים, לשני המינים.
לאנשים שקטים או רעשנים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•גאיה
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

סיפורי ילדים נוהגים להיות קלילים בעלי עלילה קצרה וזורמת, עם ציורים מרהיבים שמושכים את העין.

"העץ הנדיב" הוא סיפור ילדים בתחפושת.

כי אומנם הוא קצר, עם ציורים שמושכים את העין, וממבט ראשון הוא נראה כשסיפור קליל וזורם, אבל האמת היא שכוונה גדולה מסתתרת בתוכו. ואולי אפילו כמה שאלות.

מהי נתינה?

עד כמה אנחנו צריכים להיות נדיבים?

האם אנחנו צריכים לתת את כל כולנו?



בסיפור מסופר על עץ, בעל אהבה גדולה מאוד לילד שבא לבקר אותו. בעת ילדותו הוא משמש לו כמקום למשחק, לאכילה, לשעשושעים ולכיף. הילד נהנה, וגם העץ נהנה. זאת הייתה שותפות נחמדה ומאושרת. אבל אז, לפתע, רואה העץ שפתאום הילד ממעט לבקר אותו. הילד גדל והתבגר, והעץ נשאר לבדו.

הילד לא נעלם כפי שחשב העץ, אלא חוזר יום אחד. העץ שמח, ומציע לו לשחק בענפיו לאכול תפוחים ולנוח בצילו, כמו בימים הטובים. אבל הילד-שכבר-לא-ילד מסרב ואומר שהוא יותר מדיי גדול. הגיע הזמן שלו להנות. ובשביל להנות צריך כסף. האם לעץ יש כסף?

לא, למרבה הצער אין לעץ כסף, אבל הוא ממש רוצה לשמח את הילד. לכן הוא מציע לו את תפוחיו שימכרם בשוק. הילד לא מהסס, הוא קטף את התפוחים ולקח אותם איתו. ושוב העץ הרגיש מאושר.

אך לא בזה דיי, הילד חוזר עוד כמה פעמים, ובכל פעם הוא מבקש דבר אחר. בית, סירה, ומקום לנוח בו. כל בקשה מבטאת שלב נוסף שבו הילד גדל. כסף= גיל הנעורים שבו רוצים להנות. בית=נישואים. סירה=רצון לברוח. מקום לנוח בו= זקנה. העץ תמיד שמח לו לתת את הדברים, אבל לקראת הסוף הוא קצת מתערער. הוא לא באמת מרגיש כל כך מאושר. אבל הוא נדיב. הוא נותן. הוא רוצה שיהיה לילד טוב.

הייתם חושבים שככל שהילד גדל הוא יבין את גודל הטובה שהעץ נותן לו, את הנדיבות ללא גבולות, אפילו במחיר שלא ישאר ממנו כלום, אבל זה לא קורה כך. הילד-שכבר-לא-ילד-אלא-קשישון-קטן מתעסק רק בעניניו וברצנותיו.העניינים הגשמיים שהוא רוצה. אני במקומכם הייתי תוהה למה, למה הוא לא קולט? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא דורש מהעץ הכל? האם הוא לא שם לב בכלום? האם הוא נתקע פעם בקיר והראש שלו נשאר שם, בטעות? מה קורה פה?

אבל התשובה היא כואבת. רוב בני האדם-כולנו, למעשה- מתעסקים לרוב בעניינים שלנו. אנחנו דורשים מאחרים עד הגבול, ולא בהכרח נותנים בחזרה.

יש שיאמרו שאני נותנת משמעויות שהסופר בכלל לא התכוון להם בסיפור, אבל אני חושבת שהסופר ניסה להמשיל את הילד אל בני האדם מלכתחילה. מין ביקורת סמויה כזו.

אתם רואים? כן? זה אתם. זה כולנו. לפעמים אנחנו פשוט ראש בקיר. אולי הגיע הזמן להשתנות?

'אז,' יש מצב שחלק מכם יאמרו, 'האם אתה רוצה שנהיה כמו העץ? ניתן עד הסוף?'

אבל התשובה תלויה בשאלה, האם נתינה ללא גבולות זה טוב?

ולא, האמת שלא. לקראת הסוף כתוב שהעץ מרגיש מאושר, אבל לא כל כך. כמובן, מציאות שבה כל אחד ואחד מאיתנו ייתן ללא גבולות נשמעת מעוררת השראה כששומעים על כך, אבל זה יביא אותנו אל ריקנות,כך אני חושבת. מין נתינה וניתינה ונתינה ו- רגע, מה עם עצמנו? כי האחר הוא חשוב, אבל גם אנחנו עצמנו.

אז צריך למצוא את דרך המלך.

לתת לאחר, אבל גם לעצמנו. לפקוח עין על מה שאחרים נותנים ולהודות על כך. זה המסר שאני מפיקה מהסיפור, כתוצאה מכך שהעץ נותן הכל, והילד לא קולט, ובסופו של דבר מגיע העת בו מתעייפים ממירוץ החיים ועוצרים לרגע לנוח, וכל מה שנותר זה לשבת על גזע עץ כרות, זכר לימים עברו, ולחשוב על מה שהיה.

אז כן יש מצב שילדים ששומעים את הסיפור לפני השינה לא באמת יקלטו את המסר (כמובן, כל אחד מספיק מסר משלו, זה מה שמיוחד בסיפורים), אבל אני חושבת שזה מה שיפה בזה. לתת להם ספר תמים שממבט ראשון לא נראה כמשהו גדול, בעל מילים קצרות ומשפטים קטועים, ספר שנראה לכל הדעות לילדים, אבל בעצם הוא לא. הוא צופן בתוכו הרבה יותר. ובכלל, זה פונה עוד אל שני הצדת הצדדים. אל ההורים שמקריאים את הסיפור (הורים, הגיע הזמן לתוכחת נפש!) ואל הילדים, שלא באמת קולטים עכשיו את המסר, אבל זה מחלחל אצלם. בעתיד כשהם יראו אחרים אטומים כל כך הם יזכרו בספר ויגידו, רגע, אני לא רוצה להיות כמו הילד. אני רוצה לתת הרבה. אני רוצה למצוא את דרך המלך.

וככה נגדל עתיד טוב יותר.


--
למען האמת זה בכלל לא ביקורת, אלא מטלת כתיבה שהמורה לשל"ח (גם אני תהיתי איך זה קשור :0) הטיל עלינו. הוא הגביל עד 10 שורות אבל יצא שאני לחקתי את זה רציני מדיי ^^
בכל מקרה, בין אם זה עונה על ההגדרות של ביקורת ובין לא, בחרתי לפרסם את זה פה. אשמח לתגובות D:

לפני 11 שנים•This is Me
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

הייתי מסכמת את הספר הזה בתור: "ooPs!.."
שמעתי עליו לפני כשנתיים, נשמע לי קצת עצוב מדי, קצת מרובע מדי, קצת מטיף מדי, ולאו דווקא מתאים לילדים - אבל לא באמת קראתי. הבנתי את העלילה. ההמלצות של החברים עם ילדים היו מאוד חמות ולכן חיפשתי אותו בספריה.. אבל איכשהו לא היה - אולי מושאל או משהו. לא הטריד אותי במיוחד.. אבל מדי פעם המשכתי לנסות לדוג אותו בלי לחץ, ותמיד ללא הצלחה..
לפני כשבוע כשהלכתי עם הבנות שלי לספריה העירונית - במקרא הקטנה הוציאה אותו לבד. והגדולה ( בת 7, בכיתה ב, כבר קוראית לבד) אמרה - "אה! כן. קראו לנו אותו בבית ספר בשנה שעברה.. ספר נחמד." ולקחנו. בלי התלהבות יתר.. שכב לו בבית כמה ימים..
היום בוקר ניגשנו לקרוא. בעצם הבת הגדולה שלי הציעה שתקריא לי אותו... כשהיא עוד קראה - הצלחתי להתאפק. למרות שהדמעות כבר היו קרוב קרוב..
היא שאלה אותי - "נכון, ספר נחמד?" אמרתי - "ספר מאוד עצוב." היא שאלה אותי - "אבל למה? הוא ספר שמח." ואז התחלתי להסביר לה.. וממש לבכות ( זאת הפעם השניה שאני לא מצליחה להתאפק ובוכה בגלל ספרי ילדים, וזה מביך ולא ברור להן. אני מאוד משתדלת להסתיר מהן - אבל כאן זה פשוט היה מאוד חזק). הסברתי לה את השכבה העליונה של מה שדיכה אותי - איך לפעמים אנחנו משתמשים בקרובים לנו, עד תום ואין לנו זמן ולא פוקוס להחזיר להם אהבה, או תשומת לב, וגם ניסיתי להסביר לה מה זה אהבה ללא תנאי. ובלב רק חשבתי על היחס של כולנו לסבים וסבתות שלנו, ובכלל על כמה אנחנו הגדולים מתרוצצים , ויש לנו הרבה דברים לעשות וסדר עדיפויות ועוד.. ובעיקר בעיקר חשבתי על הזנחת הדור של הזקנים..
הקטנה הבינה.. ואולי נהייתה אדם קצת יותר טוב, וקצת פחות מפוקס על לקחת ולקבל טובות הנאה ילדותיות - אלא גם לחשוב על הצד השני..

בעיני באמת ספר קורע לב.. והאופס הוא כי הרעיון לבכות בזמן הקראת ספר ילדים - זה באמת ooPs!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ג'ניה
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

הפתעה, הנה מופיע לנו ספר קלאסיקה קטן מבין כל ספרי הפנטזיות שאני קוראת.
מוזר?
אולי...

חשוב מאוד!
יש לי בדרך כלל סלידה אוטומטית מקלאסיקות, אני מתרחקת מכל קלאסיקה שהיא, ופשוט מתעלמת מכך שהסוגה הזאת בכלל קיימת.
אוקי, אני יודעת שזה לא בסדר ושלכל אחד יש סיבה להתעצבן עלי שאני לא קוראת ספרים קצת יותר מציאותיים, זה פשוט דבר כזה-
אנג'ל+קלאסיקות=לא מסתדר כל כך.

אולי אני מתעבת קלאסיקות, אבל, הספר כאן הוא לא ספר רגיל, כשהייתי ילדה קטנה אמא נהגה להקריא לי אותו בקול לפני השינה.
הספר הוא כל כך מתוק ועדין שאי אפשר לא להתאהב בו.

שפה עדינה וקלילה בשביל ילדים בתחילת קריאה, זה היה אחד הספרים הראשונים שלמדתי לקרוא, ואני לא מתחרטת על כך.

ולגבי הקטע של מוסר ההשכל...
אוקי, אני אדם שלא סובל מוסר השכל, אני פשוט מתעבת מוסר השכל, וזה יותר מהציפיות שלי, ספר שמכיל מוסר השכל, אבל טוב יותר.

אני שמחה שגדלתי על ספר נהדר שכזה, הוא מאוד מומלץ, בעיקר לילדים קטנים,אבל מבוגרים יכולים לעלעל בו מידי פעם.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

ישבתי וקראתי מעל 40 ביקורות על הספר ומאוד התפלאתי בעיקר מהתגובות של ילדים ונוער שמשמעות הספר פשוט עברה מעליהם, קראתי את הספר לראשונה שהייתי אולי בן 10 וכל שנה אני טורח לקרוא אותו שוב, הרי זה רק כמה דפים אולי 10 דקות ששוות חיים שלמים. אין זה בכלל חשוב משמעות הנתינה של העץ או הלקיחה של הילד ,מסתתרים בסיפור משמעויות רבות מעבר, דעתי היא שאין זה ספר ילדים כלל היות והם אינם יכולים לתפוס את משמעותו האמתית במלוא מובן המילה למרות שגם בגיל צעיר מאוד הם מפנימים רבות מהסיפור.
הסיפור מדבר על חברות ואין זה משנה אם זה בין ילד לעץ או הורה לילד אדם לחיה או כל סוג חברות הבחירה של העץ לתת אהבה ועזרה אין סופית לילד \נער\איש\זקן מבלי לחשוב על עצמו והלקיחה של הילד\נער\איש\זקן מין העץ מלמדים שצריך בחיים ללמוד את שנהם כי מי שלא יודע לקבל לא יודע לתת ולהפך ואהבה אמתית אינה נמדדת בזאת .
בנוסף זהו ספר שמעורר רגשות עזים בלב הקורא ויוצר דיון עצמי על איזה סוג של אדם אתה רוצה להיות.
נתון נוסף הוא שזהו אחד מן הספרים הנמכרים ביותר בעולם וזה בטוח לא סתם .

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רועי חן
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

אחד מספרי החובה (ולא רק לילדים) בכל הזמנים!
מסוג הספרים שאין להם מגבלה של גיל או זמן, כמו משחק קופסה
שמצויר עליה שגילאי השחקנים הם מגיל 5 ועד 99.
למרות כל הנ"ל "העץ הנדיב" נחשב ספר ילדים ואין לי ספק
שבעזרת "דחיפה" קטנה ומילולית מצד המקריאים (הורים, גננות,
סבים וסבתות) הילדים יבינו טוב יותר את המשמעות הנסתרת.
הרבה פעמים ילדים נהנים מאקט ההקראה מאשר ממסרים נסתרים.
כשהייתי מקריאה את הספר לילדים שלי תמיד הגרון שלי היה נחנק קצת והיה לי קשה לדבר (במיוחד כשהגעתי לסוף הסיפור).
בקיצור: ספר מרגש מאד, שלא יזיק לחזור אליו מידי פעם כדי
לזכור שלתת ללא תנאי וללא תמורה זה אחד הדברים הכי טובים
שאפשר לעשות למישהו שאוהבים או שמאד רוצים בטובתו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שוקולדה
העץ הנדיב

העץ הנדיב

של סילברסטיין

היופי של הספר טמון בתהליך שעובראיתו הקורא במהלך השנים. בתור ילדים הבנו בפשטות את הספר ואת עלילתו, הכרנו כבדרך אגב את שורותיו הקצרצרות. אך בכל שנה אנו מגלים באופן יסודי יותר את מורכבות הספר בפשוטותו- המורכבות שבנאמנות, המורכבות שבאושר. העץ תורם את כל כולו, מנטרלית ואף פיזית לילד הצעיר שמזדקן. בגילאי החטיבה התחתונה אנחנו מתחילים לחשוד בטיפשותו של העץ, ושואלים: "העץ חסר גבולות?", ובתור בוגרים אנו מתחילים לשאול את השאלה "מי הפסיד, הילד או העץ?" במה שונה מטרתו של העץ בלהפוך את האדם למאושר בכל אמצעי, ממטרת התרימה לחברה? והאם כשהעץ הפסיד את גופו הרוויח את מטרתו, שהיא טובת האדם? או שמה הילד הוא זה שהאושר היה מונח לו מול העיניים אך רק בסוף הוא ידע שובע?.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אלגנט
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“כמו שעץ צומח, כך גם בני האדם. אבל העצים מתבגרים ומחדשים את עצמם, אך בני האדם, כשהם מתבגרים, אז הם ר”