1. מַשְׁכּוּכִית

מַשְׁכּוּכִית
ניסיתי. באמת שניסיתי, ואפילו האמנתי או רציתי להאמין שאני יכולה להשפיע על המערכת. לתרום ולו תרומה קטנה ולשנות לטובה. לא יום ולא יומיים ניסיתי, שש עשרה שנים דבקתי במטרתי הנעלה. למדתי, התמקצעתי, והשתדלתי ככל יכולתי. תוך כדי התאמצתי להישאר נאמנה לקול שדיבר בקרבי, נאחזת בכל כוחותיי בחבל הטבור שלי, ובלבד לא להיסחף על הסרט הנע של המכונה המשומנת שלה. זאת שמאיימת למשוך אותנו אל קרבה. להכניס את כולנו לתבנית אחת זהה של בינוניות מקובעת ורדודה.
לא פעם ניסיתי להרחיב את מעגל היצירה, מעלה רעיונות לדרכי פעולה חלופיות. אלה זכו לטריקת דלת, שההדף שלה דרדר אותם מכל המדרגות. הדלת נסגרה עוד בטרם הרעיון הצליח להכניס רגל, שתאפשר לנוכחים בחדר להתוודע אליו, ולתהות על קנקנו.
עם הזמן נשחק העור בכפות ידי מהמשיכה האינסופית בחבל, העור הטרי לא הצליח להתאחות, וכבר נפצע מחדש. תחילה רעדו שריריי ממאמץ, אחר-כך רפו, וסירבו להישמע לפקודותיי. גם הקול הפנימי החל לשכוך , והפך ללחישה דקה. כעת הרגשתי כאילו מכל מה שהייתי נותרה רק קליפה ריקה. זו תלויה תלושה מחוברת לבטני באחיזה קלושה, עוד משב של רוח קל, וכבר היא תרחף בדרכה האחרונה. תיפרד לשלום ממני מהעולם ובעיקר מהמכונה.
בשנייה האחרונה לפני שויתרתי, עלה באוזניי צליל ענבלי רחוק. מתאווה לאמוד את טיבו, חיזקתי את אחיזתי. זה לא אכזב, הוא הלך והתקרב בדנדון עדין. למעשה הוא בקע מתוכי. מפיח בי צבע ירוק רענן. ממלא את כולי בתובנה, שגרמה לי להרפות בהדרגה את האחיזה. לא אני לא נסחפתי אל תוך המכונה, פשוט מונעת בכוחות מחודשים שהמשכוכית שבי העניקה לי התרחקתי ממנה, למקום בו היא לא תהווה יותר איום. אך יצאתי מעולמה החשוך, ולפני נפרשו מרבדי פריחה מזמינים. חשבתי שהשינוי שעשיתי יצמיח אותי מעלה, אולם זה בחר להתגלגל במדרון. ככדור שלג הוא הלך והתעצם מושך אותי איתו בדילוגי חדווה ילדותיים. משיב אותי אחורה לאושרת שאהבתי, מעניק לי אותה חזרה במתנה.
עכשיו בכל יום אני מרחיבה את מעגלי היצירה. מזמינה פנימה את כל הרעיונות, הקטנים, הגדולים, השטותיים, החולמניים, המוצלחים יותר והמוצלחים פחות. הרי כבר התגלגלתי מטה, אז מה אכפת לי לטעות. כך מצאתי עצמי חיה עם המשכוכית שלי ועם רעיונותיה בשלום. קול הפעמונים שלי מתרונן מצחוק, נוכח שגיאותיה הנובעות מתום לב וחוסר ניסיון. כן מותר לי לשחק את המשחק בדרך שלי. אני כותבת את סיפור החיים שלי. אני בוחרת אילו דמויות לכלול בו, לאן הוא יפנה, וכיצד הוא יפעל בכל רגע נתון. מאז שבחרתי נפתחים בפני מידי בוקר מספר נתיבים, ורק אני מחליטה באיזו דרך לצעוד.
ולא, לא שכחתי את הרצון לשנות את המכונה המשומנת, שממשיכה ברעבתנות למשוך אליה עוד בני אדם אבודים. לא ויתרתי עליהם, אני ממשיכה לנסות, רק בדרך שונה. יום יבוא ואלמד מכל הטעויות, ואצליח לעמוד על רגליי. אז אטפס לעברה חזרה, מדנדנת בפעמון המשכוכית שלי. אקרא להם לבוא, ולצאת למסע. למשמע צלצול ענבלים צלול, יתמוסס מסך ערפל האימה שהטילה עליהם המכונה. אז יתדרדרו במדרון אלפי חולמים, שקמים כל בוקר ופשוט מנסים.
ובינתיים אני מזמינה אתכם לחדד את החושים, להקשיב ולאפשר לדנדון הפעמון של המשכוכית שבכם להדהד בעולמכם. לכו אחריה, והיא תוביל אתכם למחוזות חדשים, בהם תהפכו גם אתם לכותבים, שבוחרים בעצמכם את נתיבי סיפור החיים שלכם.

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

2. מסכנה

מסכנה
שמתי לב שאת מרבה להשתמש
במילה
מסכנה.
על כולם ליבך נכמר במהרה.
לא משנה אם מדובר בסיפור אמיתי,
או בסצנה מאופרת סבון זולה.
הלב שלך נקרע לגזרים,
"מסכנה".

אז החלטתי לבדוק לעומק
מה
יש
בה
באותה
מסכנה?
על-שום מה בחרת בה, להיות בפיך שגורה?
וגיליתי מסך,
שמעיד על מסתוריות,
ואולי תקווה שיעלה כמו שחר חדש על מציאות אפורה,
על מה בעצם הוא סך? ומדוע?

ומצאתי בחובה גם סכנה,
זאת תמיד מעוררת עניין,
משחררת אדרנלין,
מגרה אינסטינקטים חייתיים חבויים לפעולה.
אם רק המסכנה תהיה עם עצמה כנה,
היא תודה שהיא נהנית לחיות בצל הסכנה.
שהיא יונקת חיוניותה מהמסתורין האופף אותה
עם רדת המסך,
שלפני השינה הוא מלטף אותה במגע קטיפתו הרך,
ו...
שהוא היחיד שזוכה לראות את פניה
בזמן שהיא מסירה את המסכה,
המסכנה.

נכתב לפני 13 שנים ו-10 חודשים

3. שקיעה

שקיעה

היא שואפת בשלווה שניות אחרונות של שפיות,
כדור שמש משולהבת,
מצייר שבבי חיוך משובב על פניה,
קרניים רושפות,
מתירות סבך שערותיה,
הנה היא משחררת מוסרותיה,
שוברת שתיקתה,
מאפשרת לרחמה להשמיע,
רחשי שקיקה שופעים,
רזי חיים בוערים,
רגע
קט
טרם
החושך ישתרר כאביר מסתער על סוסו הדוהר
וישעט ויבעט בשברי חלומה,
ולא עוד תחייך
זאת העלמה!

נכתב לפני 14 שנים ו-1 חודשים

4. טיול בשוק

טיול בשוק

בַּסְטָה מימין, בּסְטָה משמאל

והיא צועדת בַּחָרָבָה,

הדוכנים לה כחומה.

עיניה מבעד לזגוגיות כהות

בשקיקה גומעות

הדרן של סחורות ססגוניות.

סלי שתיקתה

רווים בצימאון

הדי קולותיהם

הרועמים של הרוכלים.

לפתע,

גופה נבלע בסמטה פתלתלה

אדי ניחוח קסום מנחים נחיריה

מטה הורם ונטה

פרי צהבהב נבקע לפניה

תוכו רירי וּוְרַדרַד

כפפותיה הצחורות נשרו על מדרכה מצחינה

היא נבלעת בו והוא בה

עסיס בָּשׂוּם שוטף נוטף ממנה...

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים

5. חללים / שיר זה מוקדש באהבה לאביבה צברי היקרה אימו של נועם ז"ל

חללים




נועם בני היקר,

הזמן חלף מאז נפלת חלל,

ומאז אתה נותרת חלל,

ואף אני חלולה בחללך,

ואל תוך החללים שנפערו בדמותך, ובי ובנו,

נשאב כאב אינסופי, כבד מנשוא,

לכן השתדלתי בשארית כוחותיי,

לאטום את הפתחים,

בטקסים, ספרים, נרות, עלונים, בדים...

אף את הסלע עליו נשענת ברגעייך האחרונים,

גררתי אל הפתח,

ולא יכולתי לו,

והוא נותר פעור בחללו,

שואב לתוכו בגרגרנות את הקליפה הריקה שנותרה מדמותי,

ואני מותשת, מבוישת, יודעת שלא כך דימת לראותי,

למענך בני היקר, ארים ראשי,

בכפות ידיי שאך זה אותך ערסלו,

אאסוף את רסיסי השברים של חיי שנותרו,

וארבעה כתרי פסיפס מהם אשזור,

זר ראשון לראשו של בן זוגי משה האהוב אעטור,

בזר השני כתר יהי, לראשו של אוהד בני בכורי,

הזר שלישי לראשה של שמרית בתי היפה יהיה כצפירה,

ואת הכתר הרביעי הנותר עבורך על ראשי אנצור,

בבוא היום,

כשהחלל ביני לבינך יעלם,

על ראשך נועם בני אניח אותו בגאווה,

ותשרה אף עליי השלווה!

נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים