לפני שמונה שנים נפרדתי מהבן זוג שאהבתי אהבת נפש. חודשים שירקתי דם ושאלתי את עצמי איך זה קרה שנפרדנו. ידעתי בוודאות שגם הוא אהב אותי אהבה חזקה.
עברו עוד כמה חודשים ובאמצע הודו החלפתי שאלה, שאלתי את עצמי איך זה קרה שבכלל התאהבתי במישהו כ"כ חלש? איך לא ראיתי? זה הירשל, בחור חלש אופי שמתאהבה בבלומה אך לבסוף נכנע להוריו ומתחתן בשידוך.
הוא עובר משבר פסיכיאטרי, אבל הרופא מצליח ליישר אותו. הירשל חוזר בצורה חלקה לבורגנות שאותה פרשו לו הוריו כשטיח אדום לפני תחילת החיים ומצליח לשכוח את המשרתת בלומה, שבה הוא היה "באמת" מאוהב. בלומה לא נלחמת עליו (גם אני לא נלחמתי על האקס) והיא, כמוני, סבלה בשקט. הירשל המתוקן, בכתיבה מרומזת, ענקית, אפשר להגיד "קולנועית" הפך להיות הבן של הוריו, כשהוא צועד עם מינה בשדרה שמח וטוב לב, ומישהו מנגן שם בצד והירשל זורק לו מטבע.. כשירקתי דם בגעגועים וכאב לאקס שלי באמצע הודו וידעתי שהוא חי טוב כמו הירשל עם בת זוגו שהוכתבה לו ע"י הוריו, חשבתי שאני הבן אדם הכי אומלל בעולם. שלושה חודשים אח"כ פגשתי את בעלי היום, שנכנס לקשר "חלק" ובאומץ וביחד יצרנו אהבה (כמעט) ללא תנאי.
והסיפור הישן שבגללו כ"כ בכיתי וסבלתי , ממש כמו בלומה, ביחד עם הספר "סיפור פשוט" שעזר לי להבין מי היה האקס שלי באמת, מעוררים בי רק גאווה ושמחה על תקופה שבה ידעתי לאהוב את מי שמעולם לא ידע. גם בלומה צריכה להרגיש ככה. אני מקווה ששי עגנון לא ריחם עליה כי מישהי כמוה שהולכת עם הלב ומחליטה באומץ, תמיד תהיה בסדר. סיפור פשוט זה לא, אבל צריך לקרוא לאט לאט ורצוי עם פרשונויות לטקסטים.
















