"סיפור פשוט? אתה קורא ש"י עגנון?" אמרה המוכרת בחנות
"כן. סיפור פשוט" עניתי לה
כנראה שהיא התפעלה מהבחירה הזאת, אחרת היא לא הייתה צועקת את זה.
"כן גם הבן שלי כזה!" מיהרה קונה אחרת להוסיף, שלא נחשוב חס וחלילה שהבן שלה לא.
אני לא מתיימר לדעת, אבל אני לא חושב שגם הבן שלה קרא את סיפור פשוט.
"אבל הוא קורא בעיקר מדע בדיוני.. זה הגיל לא?" הוסיפה לאחר רגע.
לא חשבתי אחרת.
***
זה היה הספר הראשון של ש"י עגנון שקראתי. לא, לא קראתי אותו לבגרות. לא, לא סבלתי ייסורי גיהינום בניסיון לשנן ולפענח אותו לקראת מבחן, ולא, אני לא חוזר אליו מחדש אחרי שנים, כי יש לי עוד זמן עד הבגרות (כן, אני יודע שהגיל שלי מראה אחרת, אבל אם תסתכלו בתגובות למטה תבינו).
תיכננתי לקרוא את עגנון לפני הבגרות במתכוון, רק כדי להיות בטוח שהחוויה המענגת שנקראת "בגרות בספרות" והקריאה הידידותית למשתמש בספרי הניתוחים האינסופיים לא ימאיסו עליי את עגנון עוד לפני שקראתי מילה פרי עטו.
איך שלא יהיה, נובל הוא נובל,הרתיעה הטבעית מלקרוא את גדול הסופרים שלנו יצרה אצלי פרנויות שאני לא קולט את כל הסיפור כולו ומפספס את העיקר. אבל במחשבה שנייה, אם דב סדן וגרשון שקד לא הבינו אותו על בוריו, למה לי לחשוש בכלל?
אני בטוח שיהיו כאלה שיצקצקו בלשונם וישלפו את הביטויים הידועים "זה לא מתאים לגיל שלך", "אתה לא תבין" "השפה קשה" "זה לא מעניין בכלל" וכן הלאה וכן הלאה.
אבל אם כל אחד מאיתנו היה עושה כל מה שאחרים אומרים לו, היינו:
א)סותרים את עצמנו
ב)לא מגיעים לשום מקום
אז בהליכה נועזת נגד הזרם, התחלתי לקרוא. ונדהמתי.
מבחינתי, הקריאה בספר נחלקת לשני סיפורים: העלילה עצמה, והלשון.
השפה הזאת, התנכי"ת/תלמודית/גרמנית/יידית פשוט מכשפת.
מהתיאורים הקטנים ביותר של שולחן האוכל, דרך העיירה וכלה בשמיים ובעולם כולו.
לדעתי, התיאור היפה ביותר (ואולי המפורסם ביותר) בספר, הוא גם אחד מהקטנים ביותר:
"יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם".
מי יכול לתאר את האמת הזו יפה יותר מעגנון? מי יכול להפוך קריאה פשוטה בספר לחוויה מסעירה ומרשימה כמו עגנון? מי יכול לדחוק כל כך הרבה יופי במשפט אחד? אומן לשון נכחד כבר אמרנו?
גילוי נאות, גם הקריאה בכל עמוד בספר התחלקה מבחינתי לשתיים:
א) העלילה עצמה
ב) הערות השוליים, שתופסות רבע מהעמוד במקרה הטוב וחצי מהעמוד במקרה הרע.
אבל גם כאן הסתכלתי רק על חצי הכוס המלאה:
אפשר להגיד שקראתי,ואם לדייק למדתי, על החברה היהודית בגולה יותר מאשר מה שכל שיעור היסטוריה יכול להעביר.
מהיום, בכל פעם שאני אשמע "סוחרים יהודים" אני אזכר בצירל וברוך-מאיר.
בכל פעם שאני אשמע "שידוך" הדבר הראשון שיעלה לי לראש זה יונה טויבר.
והכי חשוב, בכל פעם שאני אשמע את המילה "סעודה", מיד תקפוץ לי התמונה של שולחן ערוך ועמוס בכל טוב שניחוחות ממלאים אותו מכל עבר (למרות שהארוחה לא מייצגת דבר חיובי בסיפור).
בלי להגזים, זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, למרות שאני די בטוח שפספסתי חלקים גדולים מהמשמעות המורכבת של הסיפור, ואולי דווקא בגלל זה.
לכל תלמידי התיכון בעבר ובהווה, אני מבין את הקושי שבקריאה אבל ברצינות, נשגב מבינתי להבין מה כל כך נורא בספר הזה, ולמה הוא עד כדי כך טרחני ובלתי נסבל.
אלקים בשמים יודע שאין זה כך (:

















