“"סיפור פשוט? אתה קורא ש"י עגנון?" אמרה המוכרת בחנות
"כן. סיפור פשוט" עניתי לה
כנראה שהיא התפעלה מהבחירה הזאת, אחרת היא לא הייתה צועקת את זה.
"כן גם הבן שלי כזה!" מיהרה קונה אחרת להוסיף, שלא נחשוב חס וחלילה שהבן שלה לא.
אני לא מתיימר לדעת, אבל אני לא חושב שגם הבן שלה קרא את סיפור פשוט.
"אבל הוא קורא בעיקר מדע בדיוני.. זה הגיל לא?" הוסיפה לאחר רגע.
לא חשבתי אחרת.
***
זה היה הספר הראשון של ש"י עגנון שקראתי. לא, לא קראתי אותו לבגרות. לא, לא סבלתי ייסורי גיהינום בניסיון לשנן ולפענח אותו לקראת מבחן, ולא, אני לא חוזר אליו מחדש אחרי שנים, כי יש לי עוד זמן עד הבגרות (כן, אני יודע שהגיל שלי מראה אחרת, אבל אם תסתכלו בתגובות למטה תבינו).
תיכננתי לקרוא את עגנון לפני הבגרות במתכוון, רק כדי להיות בטוח שהחוויה המענגת שנקראת "בגרות בספרות" והקריאה הידידותית למשתמש בספרי הניתוחים האינסופיים לא ימאיסו עליי את עגנון עוד לפני שקראתי מילה פרי עטו.
איך שלא יהיה, נובל הוא נובל,הרתיעה הטבעית מלקרוא את גדול הסופרים שלנו יצרה אצלי פרנויות שאני לא קולט את כל הסיפור כולו ומפספס את העיקר. אבל במחשבה שנייה, אם דב סדן וגרשון שקד לא הבינו אותו על בוריו, למה לי לחשוש בכלל?

אני בטוח שיהיו כאלה שיצקצקו בלשונם וישלפו את הביטויים הידועים "זה לא מתאים לגיל שלך", "אתה לא תבין" "השפה קשה" "זה לא מעניין בכלל" וכן הלאה וכן הלאה.
אבל אם כל אחד מאיתנו היה עושה כל מה שאחרים אומרים לו, היינו:
א)סותרים את עצמנו
ב)לא מגיעים לשום מקום

אז בהליכה נועזת נגד הזרם, התחלתי לקרוא. ונדהמתי.
מבחינתי, הקריאה בספר נחלקת לשני סיפורים: העלילה עצמה, והלשון.
השפה הזאת, התנכי"ת/תלמודית/גרמנית/יידית פשוט מכשפת.
מהתיאורים הקטנים ביותר של שולחן האוכל, דרך העיירה וכלה בשמיים ובעולם כולו.
לדעתי, התיאור היפה ביותר (ואולי המפורסם ביותר) בספר, הוא גם אחד מהקטנים ביותר:
"יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם".
מי יכול לתאר את האמת הזו יפה יותר מעגנון? מי יכול להפוך קריאה פשוטה בספר לחוויה מסעירה ומרשימה כמו עגנון? מי יכול לדחוק כל כך הרבה יופי במשפט אחד? אומן לשון נכחד כבר אמרנו?

גילוי נאות, גם הקריאה בכל עמוד בספר התחלקה מבחינתי לשתיים:
א) העלילה עצמה
ב) הערות השוליים, שתופסות רבע מהעמוד במקרה הטוב וחצי מהעמוד במקרה הרע.
אבל גם כאן הסתכלתי רק על חצי הכוס המלאה:
אפשר להגיד שקראתי,ואם לדייק למדתי, על החברה היהודית בגולה יותר מאשר מה שכל שיעור היסטוריה יכול להעביר.
מהיום, בכל פעם שאני אשמע "סוחרים יהודים" אני אזכר בצירל וברוך-מאיר.
בכל פעם שאני אשמע "שידוך" הדבר הראשון שיעלה לי לראש זה יונה טויבר.
והכי חשוב, בכל פעם שאני אשמע את המילה "סעודה", מיד תקפוץ לי התמונה של שולחן ערוך ועמוס בכל טוב שניחוחות ממלאים אותו מכל עבר (למרות שהארוחה לא מייצגת דבר חיובי בסיפור).

בלי להגזים, זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, למרות שאני די בטוח שפספסתי חלקים גדולים מהמשמעות המורכבת של הסיפור, ואולי דווקא בגלל זה.
לכל תלמידי התיכון בעבר ובהווה, אני מבין את הקושי שבקריאה אבל ברצינות, נשגב מבינתי להבין מה כל כך נורא בספר הזה, ולמה הוא עד כדי כך טרחני ובלתי נסבל.

אלקים בשמים יודע שאין זה כך (:”

“עגנונית אני מבין.
משום כך, לקרוא ספר בן 244 עמודים בסגנון לימודי תיכון, כשרבע מהספר ביאורים והפניות לחז"ל, ליידיש ולעוד מראי מקום, היה סיוט טהור. סיפור פשוט הוא באמת סיפור פשוט והצורך של עגנון להתחכם ולהראות כמה חכם הוא וכמה הוא שולט באמרי חז"ל היה מעבר לכוחם של דורות של תלמידים ועתה כמעט גם מעבר לכוחי שלי. לו עגנון לא היה מתחכם, סיפור פשוט היה הופך מסיפור פשוט לפשוט סיפור קצר וחסר תחכום. גם התחכמות. אולי סיפור ראוי.
ובמה דברים אמורים? באחת בלומה, שאביה היקר לה יותר במותו מאשר בחייו, מת ולא הותיר דבר. אמה שמתה הותירה את בלומה עם כלום והשכנים שלחו את בלומה לקרובי משפחתה העשירים בשבוש (בוצ'אץ' במזרח גליציה, עיר די גדולה, היום באוקראינה). במשפחה זו היא שימשה כמשרתת, לא קיבלה שכר, שלא תהיה בעלת תואר משרתת, אבל ידעה לעשות הכל ובחינם. משגרה תקופה בבית, יצא לבה להירשל הבן, בערך בן גילה, אבל לא גילתה זאת. גם הוא אהב אותה, נמנע מלומר דבר וסיפור פשוט יצא משליטה. הן לא ייתכן שידוך של בן עשירים עם עניה שכזו, אפילו קרובת משפחה היא. אבל באותה נשימה של הסתבכות, משנקלעו הירשל ומינה בת עשירים מהכפר הסמוך למסיבה והתמידו בשיחה קרובה, יצא מי שהתלוצץ שמאורסים הם מעתה ואת הגלגל הזה כבר לא ניתן היה לגלגל לאחור.
בלומה בחרה פשוט לארוז מעט חפציה ולעבור למשפה אחרת, שהיתה זקוקה לשירותיה. נשבר לבו של הירשל וגם לאחר החתונה לא מצא מקום ללבה של מינה ולא שממש השתדל. גם ההפך לא קרה. ההורים דווקא שמחו על השידוך של כסף עם כסף, שידוך מקובל, אבל שמחה גדולה לא יצאה מזה.
וכך, כשהחיים ממשיכים, ילד מגיע לעולם, מינה לא מגיעה ושגעון כן. הירשל חש שכך לא יוכל להמשיך בחיי שקר. אלא שפעם חיו אחרת, החלימו אחרת והמשיכו בחיי שקר, שהפכום לחיי אמת. עוד ילד מגיע לעולם, בלומה נראתה מרחוק פעם או פעמיים וזה הטוב ביותר לו זכה הירשל בחייו, כשהוא מתפלא איך זה שהיא, קרובת משפחתו, לא באה מעולם לבקר את בנו.
סיפור פשוט? מאוד פשוט. מעניין? לא. מלא להג? בהחלט.”

“לפני שמונה שנים נפרדתי מהבן זוג שאהבתי אהבת נפש. חודשים שירקתי דם ושאלתי את עצמי איך זה קרה שנפרדנו. ידעתי בוודאות שגם הוא אהב אותי אהבה חזקה.
עברו עוד כמה חודשים ובאמצע הודו החלפתי שאלה, שאלתי את עצמי איך זה קרה שבכלל התאהבתי במישהו כ"כ חלש? איך לא ראיתי? זה הירשל, בחור חלש אופי שמתאהבה בבלומה אך לבסוף נכנע להוריו ומתחתן בשידוך.
הוא עובר משבר פסיכיאטרי, אבל הרופא מצליח ליישר אותו. הירשל חוזר בצורה חלקה לבורגנות שאותה פרשו לו הוריו כשטיח אדום לפני תחילת החיים ומצליח לשכוח את המשרתת בלומה, שבה הוא היה "באמת" מאוהב. בלומה לא נלחמת עליו (גם אני לא נלחמתי על האקס) והיא, כמוני, סבלה בשקט. הירשל המתוקן, בכתיבה מרומזת, ענקית, אפשר להגיד "קולנועית" הפך להיות הבן של הוריו, כשהוא צועד עם מינה בשדרה שמח וטוב לב, ומישהו מנגן שם בצד והירשל זורק לו מטבע.. כשירקתי דם בגעגועים וכאב לאקס שלי באמצע הודו וידעתי שהוא חי טוב כמו הירשל עם בת זוגו שהוכתבה לו ע"י הוריו, חשבתי שאני הבן אדם הכי אומלל בעולם. שלושה חודשים אח"כ פגשתי את בעלי היום, שנכנס לקשר "חלק" ובאומץ וביחד יצרנו אהבה (כמעט) ללא תנאי.
והסיפור הישן שבגללו כ"כ בכיתי וסבלתי , ממש כמו בלומה, ביחד עם הספר "סיפור פשוט" שעזר לי להבין מי היה האקס שלי באמת, מעוררים בי רק גאווה ושמחה על תקופה שבה ידעתי לאהוב את מי שמעולם לא ידע. גם בלומה צריכה להרגיש ככה. אני מקווה ששי עגנון לא ריחם עליה כי מישהי כמוה שהולכת עם הלב ומחליטה באומץ, תמיד תהיה בסדר. סיפור פשוט זה לא, אבל צריך לקרוא לאט לאט ורצוי עם פרשונויות לטקסטים.”

“אכזבה.
מאוד אוהב את הסיפורים הקצרים של עגנון - את העברית התנכית, את היהדות בגולה, את היכולת לשלב את האוניברסלי (אהבה) לקבילה היהודית הסגורה.
מסתבר שדברים שעובדים בסיפורים הקצרים הופכים למייגעים מאוד ולא מעניינים ברומן ארוך יותר. עגנון נוטה להיסחף להתחכמויות יתר ופלפולים תנכיים עד אובדן שליטה מוחלט (בסיפורים קצרים זה מוגבל יותר בגלל האורך), לא פעם מצאתי את עצמי פשוט נרדם בזמן הקריאה ברומן ללא קשר לשעה שבה קראתי בו.
לא מומלץ.


נ.ב - הבנתי שהסיפור הזה נמצא בתכנית הלימודים של שיעורי ספרות בבתי ספר, כנראה שבמשרד החינוך לא יכלו למצוא משהו יותר מדכא קריאה בדור הצעיר, חבל.”