"סיפור פשוט? אתה קורא ש"י עגנון?" אמרה המוכרת בחנות
"כן. סיפור פשוט" עניתי לה
כנראה שהיא התפעלה מהבחירה הזאת, אחרת היא לא הייתה צועקת את זה.
"כן גם הבן שלי כזה!" מיהרה קונה אחרת להוסיף, שלא נחשוב חס וחלילה שהבן שלה לא.
אני לא מתיימר לדעת, אבל אני לא חושב שגם הבן שלה קרא את סיפור פשוט.
"אבל הוא קורא בעיקר מדע בדיוני.. זה הגיל לא?" הוסיפה לאחר רגע.
לא חשבתי אחרת.
***
זה היה הספר הראשון של ש"י עגנון שקראתי. לא, לא קראתי אותו לבגרות. לא, לא סבלתי ייסורי גיהינום בניסיון לשנן ולפענח אותו לקראת מבחן, ולא, אני לא חוזר אליו מחדש אחרי שנים, כי יש לי עוד זמן עד הבגרות (כן, אני יודע שהגיל שלי מראה אחרת, אבל אם תסתכלו בתגובות למטה תבינו).
תיכננתי לקרוא את עגנון לפני הבגרות במתכוון, רק כדי להיות בטוח שהחוויה המענגת שנקראת "בגרות בספרות" והקריאה הידידותית למשתמש בספרי הניתוחים האינסופיים לא ימאיסו עליי את עגנון עוד לפני שקראתי מילה פרי עטו.
איך שלא יהיה, נובל הוא נובל,הרתיעה הטבעית מלקרוא את גדול הסופרים שלנו יצרה אצלי פרנויות שאני לא קולט את כל הסיפור כולו ומפספס את העיקר. אבל במחשבה שנייה, אם דב סדן וגרשון שקד לא הבינו אותו על בוריו, למה לי לחשוש בכלל?

אני בטוח שיהיו כאלה שיצקצקו בלשונם וישלפו את הביטויים הידועים "זה לא מתאים לגיל שלך", "אתה לא תבין" "השפה קשה" "זה לא מעניין בכלל" וכן הלאה וכן הלאה.
אבל אם כל אחד מאיתנו היה עושה כל מה שאחרים אומרים לו, היינו:
א)סותרים את עצמנו
ב)לא מגיעים לשום מקום

אז בהליכה נועזת נגד הזרם, התחלתי לקרוא. ונדהמתי.
מבחינתי, הקריאה בספר נחלקת לשני סיפורים: העלילה עצמה, והלשון.
השפה הזאת, התנכי"ת/תלמודית/גרמנית/יידית פשוט מכשפת.
מהתיאורים הקטנים ביותר של שולחן האוכל, דרך העיירה וכלה בשמיים ובעולם כולו.
לדעתי, התיאור היפה ביותר (ואולי המפורסם ביותר) בספר, הוא גם אחד מהקטנים ביותר:
"יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם".
מי יכול לתאר את האמת הזו יפה יותר מעגנון? מי יכול להפוך קריאה פשוטה בספר לחוויה מסעירה ומרשימה כמו עגנון? מי יכול לדחוק כל כך הרבה יופי במשפט אחד? אומן לשון נכחד כבר אמרנו?

גילוי נאות, גם הקריאה בכל עמוד בספר התחלקה מבחינתי לשתיים:
א) העלילה עצמה
ב) הערות השוליים, שתופסות רבע מהעמוד במקרה הטוב וחצי מהעמוד במקרה הרע.
אבל גם כאן הסתכלתי רק על חצי הכוס המלאה:
אפשר להגיד שקראתי,ואם לדייק למדתי, על החברה היהודית בגולה יותר מאשר מה שכל שיעור היסטוריה יכול להעביר.
מהיום, בכל פעם שאני אשמע "סוחרים יהודים" אני אזכר בצירל וברוך-מאיר.
בכל פעם שאני אשמע "שידוך" הדבר הראשון שיעלה לי לראש זה יונה טויבר.
והכי חשוב, בכל פעם שאני אשמע את המילה "סעודה", מיד תקפוץ לי התמונה של שולחן ערוך ועמוס בכל טוב שניחוחות ממלאים אותו מכל עבר (למרות שהארוחה לא מייצגת דבר חיובי בסיפור).

בלי להגזים, זה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי, למרות שאני די בטוח שפספסתי חלקים גדולים מהמשמעות המורכבת של הסיפור, ואולי דווקא בגלל זה.
לכל תלמידי התיכון בעבר ובהווה, אני מבין את הקושי שבקריאה אבל ברצינות, נשגב מבינתי להבין מה כל כך נורא בספר הזה, ולמה הוא עד כדי כך טרחני ובלתי נסבל.

אלקים בשמים יודע שאין זה כך (:

עגנונית אני מבין.
משום כך, לקרוא ספר בן 244 עמודים בסגנון לימודי תיכון, כשרבע מהספר ביאורים והפניות לחז"ל, ליידיש ולעוד מראי מקום, היה סיוט טהור. סיפור פשוט הוא באמת סיפור פשוט והצורך של עגנון להתחכם ולהראות כמה חכם הוא וכמה הוא שולט באמרי חז"ל היה מעבר לכוחם של דורות של תלמידים ועתה כמעט גם מעבר לכוחי שלי. לו עגנון לא היה מתחכם, סיפור פשוט היה הופך מסיפור פשוט לפשוט סיפור קצר וחסר תחכום. גם התחכמות. אולי סיפור ראוי.
ובמה דברים אמורים? באחת בלומה, שאביה היקר לה יותר במותו מאשר בחייו, מת ולא הותיר דבר. אמה שמתה הותירה את בלומה עם כלום והשכנים שלחו את בלומה לקרובי משפחתה העשירים בשבוש (בוצ'אץ' במזרח גליציה, עיר די גדולה, היום באוקראינה). במשפחה זו היא שימשה כמשרתת, לא קיבלה שכר, שלא תהיה בעלת תואר משרתת, אבל ידעה לעשות הכל ובחינם. משגרה תקופה בבית, יצא לבה להירשל הבן, בערך בן גילה, אבל לא גילתה זאת. גם הוא אהב אותה, נמנע מלומר דבר וסיפור פשוט יצא משליטה. הן לא ייתכן שידוך של בן עשירים עם עניה שכזו, אפילו קרובת משפחה היא. אבל באותה נשימה של הסתבכות, משנקלעו הירשל ומינה בת עשירים מהכפר הסמוך למסיבה והתמידו בשיחה קרובה, יצא מי שהתלוצץ שמאורסים הם מעתה ואת הגלגל הזה כבר לא ניתן היה לגלגל לאחור.
בלומה בחרה פשוט לארוז מעט חפציה ולעבור למשפה אחרת, שהיתה זקוקה לשירותיה. נשבר לבו של הירשל וגם לאחר החתונה לא מצא מקום ללבה של מינה ולא שממש השתדל. גם ההפך לא קרה. ההורים דווקא שמחו על השידוך של כסף עם כסף, שידוך מקובל, אבל שמחה גדולה לא יצאה מזה.
וכך, כשהחיים ממשיכים, ילד מגיע לעולם, מינה לא מגיעה ושגעון כן. הירשל חש שכך לא יוכל להמשיך בחיי שקר. אלא שפעם חיו אחרת, החלימו אחרת והמשיכו בחיי שקר, שהפכום לחיי אמת. עוד ילד מגיע לעולם, בלומה נראתה מרחוק פעם או פעמיים וזה הטוב ביותר לו זכה הירשל בחייו, כשהוא מתפלא איך זה שהיא, קרובת משפחתו, לא באה מעולם לבקר את בנו.
סיפור פשוט? מאוד פשוט. מעניין? לא. מלא להג? בהחלט.

לפני שמונה שנים נפרדתי מהבן זוג שאהבתי אהבת נפש. חודשים שירקתי דם ושאלתי את עצמי איך זה קרה שנפרדנו. ידעתי בוודאות שגם הוא אהב אותי אהבה חזקה.
עברו עוד כמה חודשים ובאמצע הודו החלפתי שאלה, שאלתי את עצמי איך זה קרה שבכלל התאהבתי במישהו כ"כ חלש? איך לא ראיתי? זה הירשל, בחור חלש אופי שמתאהבה בבלומה אך לבסוף נכנע להוריו ומתחתן בשידוך.
הוא עובר משבר פסיכיאטרי, אבל הרופא מצליח ליישר אותו. הירשל חוזר בצורה חלקה לבורגנות שאותה פרשו לו הוריו כשטיח אדום לפני תחילת החיים ומצליח לשכוח את המשרתת בלומה, שבה הוא היה "באמת" מאוהב. בלומה לא נלחמת עליו (גם אני לא נלחמתי על האקס) והיא, כמוני, סבלה בשקט. הירשל המתוקן, בכתיבה מרומזת, ענקית, אפשר להגיד "קולנועית" הפך להיות הבן של הוריו, כשהוא צועד עם מינה בשדרה שמח וטוב לב, ומישהו מנגן שם בצד והירשל זורק לו מטבע.. כשירקתי דם בגעגועים וכאב לאקס שלי באמצע הודו וידעתי שהוא חי טוב כמו הירשל עם בת זוגו שהוכתבה לו ע"י הוריו, חשבתי שאני הבן אדם הכי אומלל בעולם. שלושה חודשים אח"כ פגשתי את בעלי היום, שנכנס לקשר "חלק" ובאומץ וביחד יצרנו אהבה (כמעט) ללא תנאי.
והסיפור הישן שבגללו כ"כ בכיתי וסבלתי , ממש כמו בלומה, ביחד עם הספר "סיפור פשוט" שעזר לי להבין מי היה האקס שלי באמת, מעוררים בי רק גאווה ושמחה על תקופה שבה ידעתי לאהוב את מי שמעולם לא ידע. גם בלומה צריכה להרגיש ככה. אני מקווה ששי עגנון לא ריחם עליה כי מישהי כמוה שהולכת עם הלב ומחליטה באומץ, תמיד תהיה בסדר. סיפור פשוט זה לא, אבל צריך לקרוא לאט לאט ורצוי עם פרשונויות לטקסטים.

אכזבה.
מאוד אוהב את הסיפורים הקצרים של עגנון - את העברית התנכית, את היהדות בגולה, את היכולת לשלב את האוניברסלי (אהבה) לקבילה היהודית הסגורה.
מסתבר שדברים שעובדים בסיפורים הקצרים הופכים למייגעים מאוד ולא מעניינים ברומן ארוך יותר. עגנון נוטה להיסחף להתחכמויות יתר ופלפולים תנכיים עד אובדן שליטה מוחלט (בסיפורים קצרים זה מוגבל יותר בגלל האורך), לא פעם מצאתי את עצמי פשוט נרדם בזמן הקריאה ברומן ללא קשר לשעה שבה קראתי בו.
לא מומלץ.


נ.ב - הבנתי שהסיפור הזה נמצא בתכנית הלימודים של שיעורי ספרות בבתי ספר, כנראה שבמשרד החינוך לא יכלו למצוא משהו יותר מדכא קריאה בדור הצעיר, חבל.

הסיפור הזה רחוק מלהיות פשוט.
עפ״י עגנון שנהנה לעיתים להתל בקוראיו, נראה היה כי במעשייה הזאת העלילה תהיה נאה ומקוצרת להפליא; חסרת רמיזות, פלפולים וציטוטים. מכונסת, מאוגדת ועם לקח הגון בסופה.
נראה לכם?!? הבוצ׳אצ׳י עשה ככל יכולתו על מנת לסבך את הדמויות, לקומם את הקורא עליהן ולקנח בסוף סטייל תלמה ולואיז; מריר/מתוק שמשמעותו: סה לה ווי – אילו הם החיים.
הִרְשְׁל מאוהב בבלומה, עוזרת הבית העובדת בביתם, שאולי מראה סימנים של אחת מאוהבת אך בסיפור היא משמשת בעיקר כסמל ולא ממש מתפקדת כדמות עגולה.
שמה מעידה על עיסתה: בְּלוּמָה, סתומה ולא מובנת. הוריו, זוג חנוונים שיושבים טוב והמשגיחים בדבר, אינם מרוצים כלל ומשדכים אותו לבחורה לא רעה בשם מינה. היא באמת בסדר, העלמה; עושה ככל יכולתה לרצות ולאהוב, להשתדל למען בעלה העתידי. מתיאוריו של עגנון ניכר שאפילו יפה היא: קצת חיוורת, רזה וענוגה אך הגיבור המיוסר שלנו רוצה רק את הבלתי מושגת, האחת והיחידה המחוללת סערה בלבו. הוא זונח את חיי היומיום והוגה באהובתו יומם וליל, מאבד ממשקלו, מחיוניותו וכמעט מאבד את שפיות דעתו. אני קוראת ומתרגזת, מעיינת ורושפת: איך אתה לא רואה אילו דברים טובים עומדים לפניך?! מה? אתה ילד קטן?!! ואז אני קולטת שכל אחד חווה פעם אהבה בלתי אפשרית. שנראה כי בחרנו באהובנו לתמיד ופתאום בא איזה מוישל אחד ומטלטל את עולמנו: לא מי-יודע-מה יפה או מבריק, חכם באופן מיוחד או יוצא דופן. סתם אחד.
והווייתו ממלאת את לבנו חמאה ודבש ואנו הוגים בו או בה ללא הפסק וזורקים הצדה את כל הטוב שהשגנו, מתעלמים מהאנשים שבאמת רוצים בטובתנו ולעד יהיו נאמנים לנו.
חלקנו מחליטים ללכת כנגד כל הסיכויים ולהתאחד עם שאהבה נפשנו ואז או שהגענו לגן עדן שלמטה או שאכלנו אותה בגדול והרשו לי לגלות לכם שהאפשרות השנייה היא בדרך כלל זאת המזומנת לנו.
נזכרתי בסרט ״הגשרים של מחוז מדיסון״. הגיבורה צריכה לבחור האם להישאר עם בעלה ומשפחתה או לעזוב למען צלם שרמנטי, חתיך שגם בגיל 900 נראה מצוין (איסטווד, אלא מי?).
היא מחליטה מה שמחליטה והפקפוקים, ההרהורים והחרטות לא עוזבים אותה עד עצם מותה.
כולנו היינו שם, גם עגנון.
בעיקר, עגנון.
כמי שהחליטה להיות הקוראת המתמידה של הסופר ״הבלתי מושג״ קלטה מהר מאוד שהוא מלא כרימון בחרטות ומחשבות בלתי טהורות.
אם תביטו מבעד לכל הדימויים, הפסוקים והקישוטים בסיפוריו (ובהחלט לא חובה לדעת מה משמעותם – מייגע אש!) תחזו בתסכול, בתשוקה, ברצון העז לשתף אותנו בייסוריו.
בשטנות הקטנות שלו, בחולשות ובתחביביו.
לא מצאתי שום גאוניות בסיפור זה.
רק עצב, חמלה ואנושיות וזה כל מה שצריך עבור סיפור טוב.

אכן כביכול, סיפור פשוט.אחד מבית טוב אוהב משרתת האהבה לא ממומשת בשל הבדלים חברתיים וכסף. הוא משודך לאחרת בחירת אימו והשאר יסופר... מה שהופך ספר למענג זה לא תמיד התמה אלא איך מספרים אותה. שנים לא קראתי את עגנון כי לימדו אותי שיש צורך בתיווך כדי להבין לעומק ולצלול לכל הרבדים. אחרי שבכל זאת ניסיתי, גיליתי שחוץ מספר אחד שהיה לי באמת קשה (אורח נטה ללון) מכתבים אחרים ממש נהניתי, התפעלתי, צחקתי ועכשיו אני ממליצה לנסות. עגנון כאילו הופך כיסיה של נפש האדם ומחצין את המניעים האמיתיים שעומדים אחרי פעולות ודיבורים של גיבוריו וכך הופכת כל תמונה לתלת מימדית. עגנון רגיש ודייקן ושפתו מרתקת בעיני, למרות שונותה משפתנו היום היא מובנת ומעשירה. לא פעם תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי: "איזה מלך, אין ספק שהנובל מתאים לו" נהניתי מאד מהספר.

"לא מאכלים טובים ואוויר נאה
ולא כבוד וגדולה ועושר ונכסים
מביאים את האדם לידי שמחה,
אלא דבר אחד מכוסה מן הלב יש,
אפילו כל טובות העולם בידיך
ואותו דבר חסר -
אין הלב שלם ואין השמחה שלמה".
הציטוט הנ"ל הוא תמציתו של הסיפור הלא כל כך פשוט :)

קראתי את הספר לפני זמן מה והעונג בקריאתו
גרם לי לערוך השוואה עם ספרים שפחות השאירו בי חותם.
בספר מסרים רבים ומוסר השכל
ותובנות קולעות לחיי המציאות בכל זמן שהוא.

הירשל האומלל, הדמות המרכזית בסיפור בעצם מייצג
את רוב האנשים החיים עפ"י רצון החברה, ולא רצונם שלהם..

בעיניי מדובר בספר מופת שנכתב לפני עשרות שנים
אבל התובנות שלו חזקות לכל תקופה.....

אפשר לתלות את זה ברקע האישי שלי, אפשר בכישרון הציור של עגנון, ואפשר שבמצב רוח שהיה לי באותו הזמן, אבל כך או כך- נהנתי לאורך כל הספר הלא ארוך הזה. השפה לא ארכאית וגבוהה, ויותר מתובלת בציטוטי חז"ל (שאין ספק שהוסיפו לסיטואציות השונות), ויכולת התיאור של עגנון לא פחות מנהדרת. הרגשתי לאורך כל הסיפור כאילו אני עצמי משוטט בכפר, וכאילו ממש עכשיו אני שומע גם את הרכילות הצהובה עד מאוד שאחת הדמויות מספרת.
בכללות שמו של הספר כברו, והרי הוא סיפור פשוט ביותר, לא מוגזם לטוב ולרע בשום צורה.
זהו הספר הראשון של עגנון שאני קורא; לא מהכרח ולא מרצון מיוחד (אולי להשלים קלסיקות), אבל בסופו של דבר איני בטוח שאתור בצורה פעילה אחר עוד ספרים שלו, רק בטוחני שמזה הנוכחי, כברישא, נהנתי.

הסיפור סוחף לכוחות הנפשיים,והרגשות הפנמיים של האדם, במצבים הקשים ובמציאות הקיימת בפני האדם.

בלומה היא דמות מאוד חזקה, וכל מה שהיא עושה בסיפור היא עושה במחשבה טובה. היא יודעת לקרוא, ואת עבודת הבית עושה בשלמות. היא לא מרבה לדבר, לא מתלוננת על גורלה המר ולא שואלת שאלות.

עצם זה שהיא דוחה את מחזריה הופך אותה לדמות חזקה, שכן היא איננה זקוקה לאיש, כאילו אין אכפת לה מהבריות ממה שחושבים עליה היא ממשיכה בחייה בלי הרבה הרהורים.

היא לא מביעה את רגשותיה בגלוי, היא מרבה לשמור את רגשותיה לעצמה. לדעתי יש בה מין קסם.

כלפי חוץ היא מתנהגת בקשיחות אבל בפנים אין היא כזו.
אומנם היא קשוחה כלפי חוץ אבל ליבה רך כחמאה.

היא דמות יפה: עיניה כחולות, היא זריזה וקלילה בעבודתה, היא דמות טובה, דמות חזקה, דמות שלא יושבת ובוכה על חייה. אלה ממשיכה ומשלימה איתם.

היא דמות ריאלית שיודעת שהעולם מחולק לעשירים ולעניים ומי שעני לא נתמזל מזלו, ישאר עני עד מותו.

למרות שלעיתים דמותה מעלה כעס והיות כמו: מדוע אין היא נישאת לאיש בסוף שהיא רוצה? מדוע אין נאבקת על מקומה? מדוע היא עושה דברים מבל שהתבקשה לעשותם?

אבל אם כל זאת בלומה משרה מין קסם כזה, ועצם השקט שלה, המעלות הרבות שיש באישה שטמונים בה (יכולת לבשל נהדר, ולנקות) סוחפים אחריה מחזרים רבים והיא באופייה מסקרנת אותם. לא היה איש שלא חיבב את בלומה.

היא דמות טובה היא לא בוכה ולא מקטרת על החיים כי הרי זה בזבוז זמן ולא יצא מכך דבר. היא משלימה עם חייה וחייה אותם כפי שהם.



גלית נברו




סיפור שניתן ללמוד בו על עומק ההתמודדיות שבחיים.