ביקורת ספרותית על ג'ירפה לא עפה מאת רינה פרנק מיטרני

---

קבלו סוד: אני אוהב במבה אדומה. זה ישראלי, זה מתוק וזה הטעם שלי. אמממה, יש בעיה. הגיל, המעמד, המקטורן לא תואמים את הצבע ואת הטעם. בגיל שלנו אוכלים סושי, לקרדות וקוויאר. בכמה שנים לפני שנולדו הילדים, הייתה ממש צרה. איך נכנסים למכולת השכונתית ומבקשים במבה אדומה בכמויות. קשה לקחת סיכון בשכונה שכולם מכירים את כולם והחנווני הוא מלך הרכילות. התנזרות.

ואז באו הילדים. עוד לפני שהם היו חצי שנה, הבית החל להתמלא במבה אדומה. ושוב בעיה. אמא של הילדה, לא ממש מבינה את האובססיה הזאת לבמבה. "מה אתה תינוק?" היא שואלת. "אפשר לחשוב. בסך הכל במבה". לכבודה, אני עדיין בתוך הארון. אוהב במבה אדומה ואוכל סושי. כמו גדול.

עד שאצא בהצהרה מגדרית עם שלט "אני מבוגר, אוהב ספרות קלאסית ובמבה אדומה", אפצה את עצמי בווידוי נוסף. אין לי מושג למה, אבל קראתי את 'ג'ירפה לא עפה'. כנראה השם עשה לי את זה. זה לא לקח הרבה זמן. אבל זה היה ממש כיף. קצת פחות מאסקפיזם. פשוט לקרוא, להתמוגג.

ואז, מיהרתי לבדוק את הביקורות כאן. כמו שאתם יכולים להתרשם בעצמכם, לא מצאתי מישהו שמסכים איתי. התחרות היא מי יכסח את הספר ביתר חדות. ספורט די קל לאנשי סימניה. בינינו, מי שגומע דוסטויבסקי, טולסטוי ושיירר, לא יתקשה להסביר את הרדידות של הג'ירפה שמנסה לעוף.

ולמרות זאת. מסתבר שלפעמים מותר גם להסיט את משקפי הקריאה וקצת לכייף. להתנחמד. ואולי גם ליהנות. לקרוא מישהו רהוט, עם דמויות צבעוניות כמו בסדרות זולות. להכיר קצת כיוונים של עיצוב וגיוון. אני ממליץ על זה, בעיקר לאמיצים שמעזים להודות על הנאה ילדותית. ואם אתם כבר קוראים, תנשנשו קצת במבה אדומה.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על ג'ירפה לא עפה