גאיה היתה במצב רוח מרומם כשיצאנו מהפגישה עם הלקוחות, ואילו מיקה ואני הרגשנו על הפנים.
קנאית לזמן שלה, גאיה היתה עניינית, והפגישה נמשכה בדיוק שעה, כפי שתיכננה. היא נפרדה מאיתנו כאשר הגיעו לאסוף אותה לפיקוח על פרויקט שלה בהוד השרון, כשהיא לא מודעת למצב רוחה הירוד של מיקה. "מחר אנחנו בוחנות עבודות גמר של התלמידים שאיתם התחלת את הלימודים, ואתה מוזמן לשמוע וללמוד," פנתה אלי.
"אגיע בשמחה," עניתי.
"אם לא היית נוסע לדרום אפריקה באמצע הלימודים, גם אתה היית יכול לסיים את ההתמחות שלך," היא תקעה לי בחינניות סכין בגב, שלחה לנו נשיקה באוויר ונכנסה למכונית. לא לקחתי ברצינות את דבריה, משום שהיא הרי היתה הראשונה שפירגנה לי כאשר ביקשתי לעזוב ולנסוע לאהבת חיי.
"מה אני עושה עם זה?" שאלה אותי מיקה בעודה מנופפת לשלום לגאיה.
"את לא בתחרות איתה," עניתי, כואב את השפלתה.
"היא הר געש פעיל שלא עוצר באדום."
"ואת מים שקטים שחודרים עמוק," אמרתי, מנסה לתמרן בין 
שתי המורות שאני מכיר זה שנתיים, מאז התחלתי ללמוד 
בסטודיו לעיצוב פנים. עם שתיהן יצרתי קשר מיוחד. עם מיקה, משום שלא נתנה לגאיה לזרוק אותי מבית הספר, ועם גאיה, משום שהגיעה מיד כאשר הזעקתי אותה ברגע משבר בחיי, באחת־עשרה בלילה.
"אני לא מבינה איך היא מצליחה לעבוד על שלושים פרויקטים באותו הזמן ולהתרוצץ ברחבי הארץ עם ההרצאות שלה על אדריכלות," אמרה מיקה בהערכה מתסכלת.
"גם אני לא מבין איך היא עושה את זה."
"אין מה לעשות, אני חייבת להשלים עם העובדה שהיא יוצאת דופן ביכולות שלה, בחריפות השכל, בחוש ההומור המקורי. אפילו האגרסיביות היא חלק מהקסם שלה," הודתה מיקה.
"נכון, אבל אל תיתני לזה לסרס אותך. את משלימה אותה בעוצמה הרכה שלך, אחרת השותפות ביניכן לא היתה מחזיקה מעמד." רציתי לעודד את רוחה, כשאני מזדהה עם כך שהרגישה מיותרת בפגישה בגלל גאיה. "כמה שנים אתן כבר שותפות בבית הספר?"
"שמונה שנים," ענתה מיקה. "יותר מכל מערכת יחסים אחרת שהיתה לי, חוץ מבעלי. אולי זה מספיק," אמרה מהורהרת והמשיכה בדרכה.
חשבתי על הפגישה שזה עתה יצאנו ממנה. מיקה ביקשה ממני להצטרף אליהן לפגישת עבודה עם יזמים שראיינו אדריכלים לעיצוב פנים של קוטג'ים באילת. כששאלתי אותה מדוע היא רוצה אותי שם, הסבירה לי שמאותה סיבה שהיא משתפת את גאיה בפרויקט, משום שהוא גדול במיוחד והיא רוצה שכל המתמחים בסטודיו יעבדו עליו. למרות שאחד היזמים היה יאיר, חבר של בעלה שהעריך מאוד את עבודותיה, היא האמינה שעם גאיה קיים סיכוי גדול יותר לזכות בפרויקט.
מיקה ואני הקדמנו ברבע שעה לפגישה שנקבעה לעשר. כשראיתי אותה החמאתי לה שהיא נראית פיגוז. היא לבשה חצאית שחורה וז'קט תואם מעל חולצה לבנה, ונראתה אשת עסקים יפהפייה. בידה אחזה תיק עור גדול שהכיל פרויקטים שונים. בחדר הישיבות המרשים שאליו נכנסנו ישבו שבעה גברים ושתו קפה בעודם ממתינים לבואן של האדריכליות.
"תכירו את מיקה, בעלת הסטודיו לעיצוב פנים," הציג אותה יאיר בפני שותפיו.
"וזה נועם, המתמחה המצטיין שלנו שיהיה איש הקשר איתכם אם תחליטו לבחור בנו כמעצבות הפרויקט המאתגר הזה," מיקה הציגה אותי. "גאיה, השותפה שלי לסטודיו, תגיע בזמן."
"מכיוון שהקדמתם, הייתי רוצה שתספרי לנוכחים פה למה אתן ובית הספר שלכן לעיצוב מתאים לפרויקט הזה," פנה יאיר למיקה.
"בשמחה. אנחנו אדריכליות מצוינות משום שאנחנו חסרות סגנון מקובע. נהוג לחשוב שבית צריך להיות יפה ואופנתי כי הוא כרטיס הביקור של דייריו. הגישה שלנו בעיצוב פנים היא שבית צריך להתאים למתגוררים בו כמו בגד נוח המתאים למידותיהם, ואין לקוח אחד דומה למשנהו, כמו שאין בגד שמתאים לכולם."
"ולקוח יודע מה מתאים לו?" התעניין יזם סקרן.
"כמו בטיפול פסיכולוגי, כדי להבין מה מתאים לו, הוא צריך להבין מי הוא."
"איך אתן מיישמות את הגישה שלכן?" שאל אותה יזם אחר.
"אנחנו נפגשות עם כל לקוח כדי להבין איך המשפחה שלו חיה. האם מרכז הבית הוא המטבח, הסלון או גם וגם? האם הם אוהבים סלון אלגנטי המשדר פאר, או שהם אוהבים ישיבה נמוכה ולא רשמית? האם יש להם ילדים קטנים והם רוצים חדר משפחה שבו כולם מתכנסים, או שיש להם ילדים מתבגרים המסתגרים בחדריהם? אנחנו מתחקרות כל לקוח מהי התפיסה שלו לגבי כל חדר בבית. האם הם רוצים חדר שינה שהוא מקום רגוע ושקט, או מקדש תענוגות? האם חדר רחצה בשבילם הוא מקום להתנקות בו, או חדר טהרה להירגע בו? אנחנו מתחילות את תכנון הפרויקט רק לאחר שהבנו מהלקוח מי הוא ומהי צורת החיים שלו כדי לעצב את בית חלומותיו."
"ואת זה לא עושים כל מעצבי הפנים?" שאל היזם.
"הרבה מעצבי פנים אונסים את הלקוחות שלהם לעיצוב אופנתי ומתכננים להם בית כמו בז'ורנל, ואילו אנחנו מתאימות להם בקונפקציה בית הבנוי לשגרת חייהם."
"לי זה נשמע טוב," אמר יאיר והתבונן ביזמים כדי לבחון איזה רושם עושים עליהם דבריה של מיקה.
"זוהי גם האג'נדה שלנו בבית הספר לעיצוב שהקמנו. אנחנו מלמדות שעיצוב פנים הוא נגזרת של החיים ושל מידות אנוש, ולא של אופנה המשתנה בכל שנתיים," הוסיפה מיקה.
"כתלמיד בסטודיו, אני לומד לתכנן על פי אמת עמוקה הקשורה לחיים ולא לז'ורנלים לעיצוב," מצאתי לנכון לבסס את דבריה.
"כמה תלמידים יש לכן בסטודיו?" התעניין אותו יזם.
"כשישים תלמידים בשנה, אבל חלקם מבינים שהחלום שלהם, עיצוב פנים, הוא עבודה קשה ותובענית שאינה מתאימה להם. אלה שממשיכים כמתמחים עובדים על הפרויקטים שלנו בשטח, ואני מקווה שגם הפרויקט הזה יהיה חלק מעבודתם," אמרה מיקה.
"זו צריכה להיות מערכת משומנת היטב עם חלוקת עבודה ברורה כדי שתוכלו בעת ובעונה אחת גם ללמד וגם לספק עבודה לכל כך הרבה מתמחים," אמר היזם.
"בהחלט. אני מתמקדת בלימוד וגאיה בפרויקטים עם המתמחים. מכיוון שבפרויקט הזה מדובר בעשרים ושניים קוטג'ים, מצאתי לנכון לגייס לעבודה עליו את גאיה ואת כל הסטודיו."
"ואיך הסטודיו עומד בתשלום שכר לכל המתמחים?" תהה יזם אחר.
"אנחנו לא משלמות שכר. להפך, המתמחים משלמים לנו שכר לימוד עבור רכישת פרקטיקה."
"כמה פשוט וכמה גאוני," אמר היזם בהערכה. "במקום שאתן תשלמו להם על העבודה, הם משלמים לכן על הלימודים. שאפּוֹ לרעיון המקורי."
"לא המצאנו את הרעיון. מיכלאנג'לו לימד לפני מאות שנים בשיטת האמן והשוליה, ועל כל הפרויקטים שלו עבדו בפרך עשרות אנשים. כך צעירים רכשו מקצוע באותם ימים," הבהירה מיקה.
"אני מברך נשים בעלות מעוף בעסקים," אמר היזם, ויאיר מיהר לומר בגאווה, "לא סתם המלצתי לכם על מיקה וגאיה."
"תודה," ענתה מיקה. היא נראתה במיטבה, והגברים התפעלו ממנה. ידעתי שהיא כבשה את לבם, עד שמבטיהם הופנו בבת אחת לכניסה.
גאיה נכנסה לחדר בדיוק בשעה עשר, לבושה בשמלה אדומה בעלת מחשוף נדיב, נעליים בעלות עקבים גבוהים ודקיקים, וכובע לבד שחור וגדול שתאם את תיק היד הקטן. היא נראתה כאילו הגיעה למסיבה ולא לפגישת עבודה. אחרי שנכנסה באמת היתה תחושה של מסיבה באוויר, כשבבת אחת הפכה למסמר הפגישה. המאסטרו הגיעה.
היא התיישבה בראש שולחן הישיבות, וכל שבעת הגברים התיישבו במהירות בקרבתה, וכך מצאנו את עצמנו מיקה ואני ישובים הרחק מגאיה, שהיתה עניינית וממוקדת כהרגלה. היא התבוננה בתוכניות שפרשו בפניה והעירה לאחר מבט חטוף שזו תהיה טעות לבנות סוויטת הורים עם חדר רחצה בתוכו.
דממה השתררה בחדר.
"טעות?" שאל אותה יאיר. "סוויטה כזו היא החלום הרטוב של הורים המעוניינים בפרטיות."
"הפרטיות אחד כלפי השני חשובה לבני זוג יותר," ענתה גאיה. "חדר רחצה בתוך חלל חדר השינה הופך למטרד קשה כאשר אתה קם באמצע הלילה, מדליק את האור בשירותים ומעיר את בת זוגך. ואם אתה נכנס בחושך לשירותים, אז הדלת שנטרקת בחוזקה מעירה אותה. ואם אתה נכנס בחושך וסוגר את הדלת בעדינות – האם תוכל לחרבן בשקט בלי להשמיע את כל אותם הרעשים שיוצאים לאנשים בזמן שכזה?"
ראיתי את התדהמה על פניהם של היזמים כאשר גאיה אמרה את המילה "לחרבן", אבל היא המשיכה לדבר בטבעיות, כמו בשיחת חולין על כוס קפה.
"וגם אם לא תעשה את הדבר הגדול באמצע הלילה ורק תנסה לצלוף לאסלה בחושך, הצעקות שתחטוף מאשתך בבוקר שהשירותים מצחינים משתן כי פיספסת... תאמין לי, אתה לא רוצה להיות במקום הזה."
"אז מה הפתרון?" שאל יאיר, ואני ניחשתי שזו פגישתו הראשונה עם גאיה.
"מבואה בכניסה לחדר השינה שבה ממוקמים השירותים וחדר הארונות, כמו בבתי מלון," ענתה גאיה עניינית.
"איך בכל זאת היית מעצבת דירה טיפוסית לדוגמה לצורך מכירה?" התעקש יאיר להבין.
"בדיוק כמו שהייתי מתכננת דירה כדי לחיות בה, ולא רק למכור על הנייר."
"ובכן?" שאל אותה כשהוא מגיש לה שרטוט של דירה טיפוסית, וגאיה קישקשה על השרטוט בטוש שחור, כמו מבטלת בזה הרגע את התכנון הקיים.
"בסלון הייתי משרטטת רהיטים קטנים יותר. רהיטים גדולים נראים כמו לווייתן, ורצוי שיישארו בספארי. במעברים הייתי משאירה מרחב כדי ליצור תחושה של חלל מרווח. בחדר הרחצה הייתי מבטלת את האמבטיה. במדינת ישראל אמבטיה זה פשוט פשע כי אנחנו הולכים לקראת מִדבוּר וזה הולך ומחמיר."
"כלומר, היית מקטינה את חדר הרחצה ומתכננת מקלחת בלבד?"
"להפך. הייתי משאירה חדר רחצה מרווח שאפשר להירגע בו, לנקות אנרגיות שליליות ולא רק תאים מתים, שישמש חדר עם כוח מרפא."
"היית מתכננת ריצוף כהה כפי שמשורטט פה?" שאל אותה יזם אחר.
"ריצוף כהה יוצר תחושה של דכדוך ועצב," ענתה גאיה. "היה לי לקוח שרצה רצפת בטון אפורה, ואמרתי לו שהוא ירגיש שהוא חי במקלט מוגן ואפילו החיזבאללה לא יכולים להגיע אליו."
היזמים צחקו, מבינים שלפניהם יושבת אישה חריפה עם חוש הומור. היה ברור שהיא מקצועית למרות השמלה האדומה והמחשוף הנדיב. הם היו ממוקדים אך ורק בגאיה. הרגשתי כמו כיסא ותיארתי לעצמי שמיקה מרגישה כמו זבוב על הקיר. התבוננתי בה יושבת מכווצת בכיסאה, כשעננה שחורה התואמת את חליפתה אופפת את פניה.
"מה לגבי המטבח והחדרים?" שאל יאיר.
"אחרי שתחתמו על הצעת המחיר שנעביר לכם, תקבלו את כל התשובות," חייכה גאיה וגומות חן בלחייה.
"פייר אינאף," אמר יאיר והמשיך לשאול אותה שאלות טכניות כשהוא מתעלם מנוכחותה של מיקה.
חשתי עלבון צורב בשבילה. גם אני הרגשתי מיותר בפגישה, אבל אחרי הכול אני רק אחד המתמחים, ולא השותף שלה בסטודיו.
באחת־עשרה בדיוק התרוממה גאיה מכיסאה וכולם בעקבותיה. הם ניגשו ללחוץ את ידה, ובאדיבות לחצו גם את ידה של מיקה ואת ידי.
"בתוך שבוע תתקבל החלטה ואני אתקשר אלייך," הבטיח יאיר למיקה לפני שיצאנו מהחדר, נזכר שבזכותה התקיימה הפגישה.
*
בערב התלבטתי במקצת אם להיענות להזמנתה של גאיה ולהגיע לטקס הסיום, שבו מיקה והיא שופטות את עבודות הגמר של המחזור שבו התחלתי, אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שזו הזדמנות נפלאה בשבילי ללמוד כיצד להגיש את פרויקט הסיום, ולכן התייצבתי שם למחרת בבוקר.
המולה רבה שררה בסטודיו, תלמידות התרוצצו עם גיליונות גדולים, נרגשות במיוחד לצד בני משפחתן המוזמנים. עזרתי להן לתלות את הפרויקטים על הקיר, מקפיד שיהיו ישרים כסרגל כדי שגאיה ומיקה לא יעירו להן. ליאור, המזכירה, השתלטה על המטבח כשהיא מארגנת בצלחות הגשה את המטעמים שקנתה כדי להוסיף אווירה חגיגית למעמד המרגש.
גאיה ומיקה נהגו להזמין לטקס, נוסף על הבוגרים ואורחיהם, גם את כל תלמידי הסטודיו. כשכולם התקבצו בכיתה, מיקה נעמדה מולם ואמרה שהפרזנטציה אינה מתמקדת רק בתכנון הפרויקט כפי שהוא נראה על הקיר, אלא גם באופן שבו מציגים אותו. "חשוב להציג את הפרויקט בביטחון ובקלילות, כמו אחת שנהנית מהפרזנטציה ולא כמו אחת שרוצה לגמור וללכת," הסבירה. גאיה הוסיפה שלא ישכחו היכן התחילו לפני תשעה חודשים, ולכן עליהן לקבל כל הערה על טעות כלימוד ולא כביקורת.
גלית היתה הראשונה. היא הציגה תכנון של וילה והסבירה את החלוקה שעשתה בחלל בין היום ללילה. הייתי בטוח שגלית, שהיתה רופאת עיניים במקצועה והחליטה לעשות הסבה לעיצוב פנים, תזכה לביקורת טובה.
מיקה נעמדה מול העבודה הצבעונית במיוחד, התבוננה בהתפעלות ולבסוף אמרה, "העבודה הזאת גועשת ורועשת, ויש בה הרבה שמחה וחושניות. זו מתנה שקיבלת מהסבתות שלך, אני מניחה. זה מדהים, וההערה היחידה שלי היא שאת צריכה להקפיד על הסדר. כשאתן מדביקות את התוכנית על קרטון, תדביקו בחן כדי לא לקלקל את התכנון, כי הפנים והחוץ אחד הם. צריך להבין שאין בכלל הפרדה, כמו שהיום והלילה הם יממה. תכנון ראוי ביותר," סיימה מיקה.
"מה את עושה הכי טוב חוץ מסקס מטורף?" שאלה גאיה.
"ברווז צלוי במיץ תפוזים," ענתה גלית.
"אז את לא מכינה ברווז צלוי במיץ תפוזים ומגישה אותו בצלחת פלסטיק לבנה, נכון, פשושקה? ובכל זאת, למרות שזה עקום שאללה ירחם, זה פשוט מסעיר!"
בעלה של גלית התרומם מכיסאו וניגש לחבק את אשתו, גאה כמו טווס, ומיקה אחריו. גלית אמרה לה, כמעט בלחש, "תודה. אילולא את לא הייתי שורדת את הלימודים."
אחריה הציגה שירה עבודת תכנון של משרד עורכי דין והסבירה שיצרה סכמה גיאומטרית של חלל ציבורי, עם ספת המתנה ארוכה ואזור מזכירות ליד הכניסה. כשסיימה את הפרזנטציה, 
מיקה אמרה לה שכאשר פותחים את הדלת הראשית, מתרסקים 
עליה כדי להגיע בזיגזג אל המזכירות. שירה הסמיקה, למרות 
שהיתה שחקנית במשך שנים עד שהחליטה לעשות הסבה מקצועית.
"איזה אנשים מגיעים לעורך דין?" שאלה אותה גאיה.
"כל מיני?"
"אני שואלת, מכיוון שאם הלקוח שלו הוא ברון סמים שיצא מהכלא ויש לו פשפשים, אז לא בא לי להתחכך איתו על אותה ספה. כשאת מושיבה אנשים זרים, תושיבי אותם בכורסה או בכיסאות נפרדים, ולא על ספה משותפת כמו בחדר המתנה של גינקולוג. תודה, פשושי," גאיה חיבקה את שירה ונעמדה מול עבודתה של רחל. "אני רואה שהגיליונות נרטבו לך בגשם," אמרה.
"נכון," ענתה רחל. "ירד מבול כל הדרך לתחנת האוטובוס בירושלים."
"גם ללקוחה שלך תגישי גיליונות רטובים?"
"ברור שלא."
"וגם לנו לא. אחרי שתשרטטי הכול מחדש, נשב איתך בנפרד," פסקה גאיה ונעמדה מול עבודתה של סמדר.
פחדתי שגאיה תקטול את העבודה. הרי גם כך היתה סמדר חסרת ביטחון והתהלכה בין כולנו כמו חוששת לתפוס חלל של תלמידים מוכשרים ממנה. כפי שניחשתי, סמדר התרוממה מכיסאה שפופה והחלה להציג את הפרויקט שתיכננה, כשהיא לוחשת את דבריה ומסבירה את העקרונות שהנחו אותה.
גאיה התבוננה בפרויקט התלוי על הקיר זמן ממושך, ובסופו של דבר אמרה, "הפרויקט הוא ברמה שפיץ."
ראיתי את סמדר מתיישרת במקצת, ממתינה לראות מהיכן תגיע המכה.
"אני רואה פה אישה מוכשרת וחרוצה שהרימה כפפה מאוד כבדה, ויצרה משהו שלם עם נוכחות עוצמתית," סמדר הלכה והתיישרה ככל שהבינה שהביקורת על הפרויקט ממשיכה להיות חיובית. "הפרויקט משני למה שקורה פה, משום שאתם רואים לפניכם כוכבת בהתהוות. מגה־סטאר."
סמדר החלה לקבל גובה של שחקן כדורסל.
מיקה המשיכה את הביקורת של גאיה, כמו היו השתיים מסונכרנות לחלוטין לפרויקט שהציגה סמדר, "מהסטודיו את יוצאת עם תעודת גמר המוכיחה שאת מעצבת פנים מצטיינת. מגאיה וממני את מקבלת תעודת בוגרת כאישה המכירה בערך עצמה. אנחנו רק הענקנו לך את הכלים להביע את עצמך, משום שהכול נובע ממך. בשביל אישה כמוך היה שווה לפתוח את הסטודיו. ריגשת אותנו ביותר. את אישה מדהימה."
מיקה וגאיה ניגשו לסמדר וחיבקו אותה, וככה עמדו שלושתן שעה ארוכה, מתנדנדות, צוחקות ובוכות. כשהרפו ממנה, סמדר נשארה לעמוד זקופה אולי בפעם הראשונה בחייה.
כשאורית נעמדה מול הכיתה, ידענו כולנו שהיא במתח בגלל נוכחותו של בעלה הקצין, ולא בגלל הביקורת שהיא עומדת לקבל. עם אורית הייתי מיודד במיוחד, משום שהכרתי את בעלה בצבא, ולא סבלתי את היהירות שלו. כאשר התחלנו ללמוד בסטודיו, ריחמתי עליה שהיא מתמודדת עם עומס הלימודים ועם גידול ילדיה ללא כל תמיכה מבעלה, שהתנגד לקריירה החדשה שאשתו רצתה לפתח. הוא ראה בזה גחמה אגואיסטית מצדה, ובעצם איום על מעמדו בבית.
אורית נעמדה מולנו בגב זקוף, ובביטחון נימקה את הסיבות שבגללן תיכננה וילה בשטח הררי בצורת ר'.
כאשר הסבירה לכיתה על תכנון החלק הישן מול החדש, תיקנה אותה מיקה שבשפת אדריכלים אומרים קלאסי ומודרני. "אורית, שאפּוֹ לתכנון המקבל את באי הבית בברכה." אמרה מיקה קצרות.
גאיה נעמדה מול העבודה ואמרה שהעבודה מצוינת למרות המסגרת השחורה שמעלה אסוציאציה של אבל.
"אני רוצה לדבר איתכן על קוקו שאנל, ואתן רגילות לעובדה שאני קופצת מנושא לנושא. מאז ומעולם נשים אבלות לבשו שמלות שחורות. הבגד השחור היה סימן ההיכר המובהק של יגון, זקנה ומוות ולכן נשים מבוגרות וזקנות נראו בדרך כלל בשחור. אישה מעולם לא לבשה שמלה שחורה בנשף ריקודים. מה עשתה קוקו שאנל כשלקחה את השמלה השחורה והלבישה אותה על אישה צעירה, שופעת חיים וסקסית? היא הפכה את סמל האבל והיגון לסמל סקס. כשאת לוקחת משהו והופכת אותו למשהו אחר, את מייצרת משהו הרבה יותר חזק ודרמטי."
בעלה של אורית קפץ כנשוך נחש, ובמקום לברך את אשתו, אמר שעכשיו הבית יוכל לנשום לרווחה כי אשתו תחזור לתפקד כאמא ורעיה. ולפתע, בפני כל הנוכחים, אמרה אורית שהיא לא חוזרת הביתה.
"סליחה, מה אמרת?" שאל אותה בעלה, שגם הפעם הגיע לבוש במדי צבא.
"אמרתי שאני לא חוזרת לגור תחת קורת גג אחת איתך."
"את מוכנה שנדבר על זה בשקט, לא לפני כל האנשים האלה?"
"האנשים האלה מפרגנים לי יותר ממה שאתה פירגנת לי כל חיינו המשותפים, ואין לי סודות מהם. אני הביתה לא חוזרת כל עוד אתה נמצא שם, וזה סופי, כמו שעבודת הגמר הזאת סופית," היא אמרה בקול נחרץ.
השתררה שתיקה. הם נעמדו זה מול זה כמו בדו־קרב, ולאחר כמה שניות יצא בעלה מהחדר בטריקת דלת מהדהדת.
התחלתי למחוא לאורית כפיים, ולאט־לאט כל הקבוצה הצטרפה, עד שגאיה שאגה לעברנו שאנחנו לא צריכים לשמוח לאיד למרות שאין שמחה כמו שמחה לאיד, ומיקה ניגשה לאורית, נתנה לה נשיקה ואמרה לה שהיא גאה בה. היה ברור שהיא לא מתכוונת רק לעבודה שהגישה.