ביקורת ספרותית על ההבטחה והתקלה מאת פרידריך דירנמאט
ספר מעולה

---

כשראיתי אותו ברשימת "5 כוכבים שלי" של yaelhar זכרתי שקראתי משהו של דירנמט. זהו. לא מה ולא על מה. השאלה אם לקרוא מחדש ספרים שאני לא זוכרת מהם כלום עולה אצלי מידי פעם. ההתלבטות נובעת גם מזה שאני לא קוראת מהר, כך שאני מתייחסת די ברצינות לנושא בחירת הספרים ונדמה לי לפעמים שאם ספר לא נגע בי ולא הותיר בי שום סוג של זכרון, אז אין טעם לקרוא אותו שוב. בדרך כלל זה ככה. נדמה שלא משנה כמה פעמים אקרא את "מאה שנים של בדידות", אחרי מאה ימים לכל היותר אין שום סיכוי שאני אוכל לתאר בפני מישהו שמץ ממה שמתרחש בספר הזה. מצד שני כבר קרה שקראתי ספר בפעם השנייה משום שלא זכרתי את הראשונה ופתאום הוא היה נהדר בעיני ואיכשהו תפס לו מקום של קבע בתודעה שלי. אחרי בירור מסויים עם עצמי הגעתי למסקנה שקראתי את "החשד" ולא את שני הסיפורים שיש כאן.

ישנן כל מיני דרכים לחתור תחת ז'אנר ולערער את המבנים שהוא נשען עליהם. בספר הקודם שקראתי, "האחים סיסטרז", זה נעשה בהומור רב, כאילו לשם השעשוע. כאן דירנמט עושה מעשה מאד רציני וגם מאד מאד מוקפד. הוא לא רק חותר תחת ז'אנר ספרי הבלשים שהסיפור הראשון והעיקרי, "ההבטחה", כאילו משתייך אליו, אלא משתמש בכך כדי לחתור גם תחת תפיסות רווחות ביחס לחוק ולצדק וליחסים ביניהם.

זה סיפור על רצח של ילדה קטנה שהתרחש באיזור כפרי בשווייץ ועל הבלש שלקח על עצמו לפענח אותו. וכבר בהתחלה מזהיר אותנו דירנמט כי הסכימות אליהן אנחנו רגילים, של סיבה ומסובב, לא בהכרח תהיינה תקפות בסיפור הזה.

כי בסיפור, כמו בחיים, מעורבים אנשים והם מניחים הנחות ומסתכלים על המציאות מהזווית שמתאימה להם והאמת לא בהכרח חשובה בעיניהם, או לפחות לא מקודשת. הסדר חשוב, הסדר החברתי, ומאד מאד חשוב איך נראים פני השטח של הדברים, אבל האמת, לפעמים על חוסר ההגיון שיש בה, או עם המקריות שהיא יכולה להכיל, היא מעניינת רק מעטים, אולי אינדיבידואליסטים, אבל אולי גם לא, כלומר זה משהו שאפשר לשאול, האם מי שלא שם את הסדר החברתי בראש סדר העדיפויות, שחושב שהחוק קשור בראש וראשונה לעשיית צדק ורק אחר כך להגנה על החברה, האם הוא אדם חברתי פחות? ומה צריך לעלות בגורלו? אני לא יודעת. אפשר לשאול את קפקא או את אלבר קאמי. או את דירנמט. כל אחד והתשובות שלו.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ההבטחה והתקלה