כשראיתי אותו ברשימת "5 כוכבים שלי" של yaelhar זכרתי שקראתי משהו של דירנמט. זהו. לא מה ולא על מה. השאלה אם לקרוא מחדש ספרים שאני לא זוכרת מהם כלום עולה אצלי מידי פעם. ההתלבטות נובעת גם מזה שאני לא קוראת מהר, כך שאני מתייחסת די ברצינות לנושא בחירת הספרים ונדמה לי לפעמים שאם ספר לא נגע בי ולא הותיר בי שום סוג של זכרון, אז אין טעם לקרוא אותו שוב. בדרך כלל זה ככה. נדמה שלא משנה כמה פעמים אקרא את "מאה שנים של בדידות", אחרי מאה ימים לכל היותר אין שום סיכוי שאני אוכל לתאר בפני מישהו שמץ ממה שמתרחש בספר הזה. מצד שני כבר קרה שקראתי ספר בפעם השנייה משום שלא זכרתי את הראשונה ופתאום הוא היה נהדר בעיני ואיכשהו תפס לו מקום של קבע בתודעה שלי. אחרי בירור מסויים עם עצמי הגעתי למסקנה שקראתי את "החשד" ולא את שני הסיפורים שיש כאן.

ישנן כל מיני דרכים לחתור תחת ז'אנר ולערער את המבנים שהוא נשען עליהם. בספר הקודם שקראתי, "האחים סיסטרז", זה נעשה בהומור רב, כאילו לשם השעשוע. כאן דירנמט עושה מעשה מאד רציני וגם מאד מאד מוקפד. הוא לא רק חותר תחת ז'אנר ספרי הבלשים שהסיפור הראשון והעיקרי, "ההבטחה", כאילו משתייך אליו, אלא משתמש בכך כדי לחתור גם תחת תפיסות רווחות ביחס לחוק ולצדק וליחסים ביניהם.

זה סיפור על רצח של ילדה קטנה שהתרחש באיזור כפרי בשווייץ ועל הבלש שלקח על עצמו לפענח אותו. וכבר בהתחלה מזהיר אותנו דירנמט כי הסכימות אליהן אנחנו רגילים, של סיבה ומסובב, לא בהכרח תהיינה תקפות בסיפור הזה.

כי בסיפור, כמו בחיים, מעורבים אנשים והם מניחים הנחות ומסתכלים על המציאות מהזווית שמתאימה להם והאמת לא בהכרח חשובה בעיניהם, או לפחות לא מקודשת. הסדר חשוב, הסדר החברתי, ומאד מאד חשוב איך נראים פני השטח של הדברים, אבל האמת, לפעמים על חוסר ההגיון שיש בה, או עם המקריות שהיא יכולה להכיל, היא מעניינת רק מעטים, אולי אינדיבידואליסטים, אבל אולי גם לא, כלומר זה משהו שאפשר לשאול, האם מי שלא שם את הסדר החברתי בראש סדר העדיפויות, שחושב שהחוק קשור בראש וראשונה לעשיית צדק ורק אחר כך להגנה על החברה, האם הוא אדם חברתי פחות? ומה צריך לעלות בגורלו? אני לא יודעת. אפשר לשאול את קפקא או את אלבר קאמי. או את דירנמט. כל אחד והתשובות שלו.

"מחשבה החוזרת על עצמה ללא שליטה, ולעתים גורמת לביצוע פעולות בכפייתיות". זו הגדרה לאובססיה. והספר הזה עוסק באובססיה.

הסיפור - כמו סיפורים אחרים של דירנמט שקראתי - הוא פשוט, כמעט פשטני: שוטר בשלהי הקריירה שלו מגיע במקרה לכפר קטן בו נמצאה גופת ילדה קטנה שנרצחה. הוא מביא את הבשורה המרה להוריה, אינו עומד בלחץ ומבטיח לאם שהוא ימצא את הרוצח ויעמיד אותו לדין.

נושאי סיפוריו של דירנמט הם אנשים פשוטים שמתמודדים עם שדים פנימיים. גדולתו היא בחדירה לנבכי נפשם של גיבוריו. אנו צופים בגיבור - הבודד וחסר היכולת להתקרב לאדם אחר - בעל הצורך הדוחק להשיג צדק, והעתיד לשלם מחיר נורא בהרס הסכוי הראשון שלו להתקרב באמת לאדם אחר, ובהרס עצמו.

כתיבתו של דירנמט אינה קלה: הוא מרבה בתאורים, ההתרחשויות איטיות, והוא בונה דמויות שוויצריות - כבדות, מהורהרות, מנומסות, שמרניות.
הספר, לדעתי, מצויין. אין בו מילה מיותרת, התנהגות הגיבור אמינה למרות התוצאות ההרסניות, וההקבלה בין הבלש לרוצח - מאלפת.

ממליצה לכל מי שאוהב דמויות מורכבות ולא נרתע מדיון פילוסופי על ערכים ומוסר.

ספויילרים*

בספר 2 נובלות, הראשונה והארוכה שבניהן "ההבטחה " : סיפור טראגי על שוטר מבריק שהתדרדר לכדי זקנה מבולבלת וממולמלת ובדרך דרדר עימו זונה שהשתקמה ואת בתה הצעירה,כל זאת כי דבק באובססיביות במילוי הבטחה.
ההבטחה ניתנה לאימה של ילדה שנרצחה ,מתאי הבטיח לה להביא את רוצח ביתה לדין , אבל על אף שמוצג אשם עם ראיות נסיבתיות שמפלילות אותו והודאה- שנגבתה בדרכים לא הכי כשרות - באשמה והתאבדות -שהנה מפלילה כשלעצמה לפחות בעיני הציבור, ועל אף שכל עמיתיו מהמשטרה ורשויות החוק רוצים להניח לעניין ,מתאי אינו יכול,הוא מפסיד עבודה חדשה ,קידום וכבוד ומתחיל במסע חיפושים שבמהלכו כמעט מאושפז על ידי עמיתיו על רקע פסיכיאטרי, הוא מציב מארב לרוצח תוך שימוש נלוז במיוחד בילדה קטנה אחרת כפיתיון ואפילו משכנע את עמיתיו כי יש דברים בגו,אבל המארב נכשל הרוצח לא מופיע השוטרים והתובע נוטשים את העניין ומתאי כאמור מתדרדר, בסופו של סיפור הרוצח מתגלה באמצעות וידוי של אלמנתו על ערש דווי,הוא מת בתאונת דרכים בהיותו בדרך למארב, אבל מתאי לא מתאושש הוא עדיין ממתין לרוצח שיגיע.
מסתבר שהאמריקאים לא המציאו את הרוצחים הסדרתיים.

הסיפור השני הקצר בהרבה מספר על סוכן נוסע הולל הנתקע בשל תקלה במכוניתו בכפר מרוחק ומוזמן לארוחת ערב שבה שופט, תובע, סניגור ותליין בדימוס נוהגים לשחק במשפט. האורח הוא הנאשם ותוך כדי שיחה מתגלה כי היה לו בוס שלא אהב וחתר תחתיו פיתה את אשתו וודא שאחד ממכריו יספר לו על כך,הבוס קבל התקף לב והלך לעולמו הסוכן קודם בדרגה , במהלך הדיון מגלה הסוכן כי למרות שהדחיק זאת הוא תכנן במודע את מהלך הענינים,אחת הראיות לאשמתו - מעולם לא יצר קשר נוסף עם האלמנה. הארוחה מאד מהנה והסוכן משתף פעולה בשמחה ,הוא אינו שועה לעצות הסניגור ובעת הטיעונים לעונש טוען נגד עצמו בהתלהבות, המשחק נמשך עד הבוקר ובאותן דקות מועטות של אור עד לזריחה האיש מבין את משמעות הערב שעבר ותולה את עצמו. השאר מתבאסים שהרס ערב נחמד.

שניהם פורסמו ב1958 ועדיין רעננים ועדכניים .
כבר כתבתי ב"החשד" שאני אוהבת לקרוא את דירנמאט, יש לו כתיבה איטית, מינורית,כמעט משעממת ,הוא מרבה להעיר הערות פילוסופיות על מהות החיים והיקום והוא נותן לך כאפה ישר לפרצוף.

שני סיפורים שמדברים על המקריות,הבנאליות של הרוע,אכזריות הגורל,דברים נוראים שאנשים עושים מתוך אנוכיות וחוסר מחשבה על ההשלכות ועל ההשפעה של מעשיהם על אחרים.
עצוב.

"ההבטחה" היא נובלת פשע משנת 1958 שנכתבה ע"י הסופר והמחזאי השוויצרי המוערך דירנמט ("ביקור הגברת הזקנה", "התקלה", "החשד", "הפיזיקאים" ועוד). ביצירותיו הרבה דירנמט לעסוק בשאלות של מוסר וחולשות אנוש וגם הנובלה הזו אינה שונה משאר יצירותיו מבחינת הדילמות האנושיות והמוסריות שבהן היא עוסקת.
מכיון שאני מאמינה שהתייחסות לעלילה של רומן פשע, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנובלה קצרה, היא סוג של ספויילר, אני מעדיפה לשמור על קוים כמה שיותר כלליים ולהתמקד בביקורת הזו ברקע שהביא לכתיבת הנובלה.
והרקע במקרה הזה הוא מעניין מכמה בחינות. ראשית, מדובר בנובלה שנכתבה בעקבות סרט טלויזיה שאת התסריט שלו כתב דירנמט בהזמנה. אותו הסרט נועד לעורר מודעות ולהזהיר את הציבור מפני תקיפות של ילדים על רקע מיני. בהתאם לרוח התקופה נדרש דירנמט לכתוב עלילה עם סוף טוב, ואכן הסרט שכונה "זה קרה לאור יום" התברך בגיבור בלשי בעל תושיה שמפצח תעלומה של פשע מין בילדה באמצעות חושיו החדים, אם איני טועה הוא מציל אותה, תופס את התוקף ומשיב על כנו את הסדר החברתי שהופר. אלא שדירנמט לא חש בנוח עם הסוף המתקתק הזה. האמנם כך נפתרות תמיד או אפילו ברוב המקרים תעלומות פשע בעולם האמיתי? ע"י אינטואיציות או יכולת הסקת מסקנות יוצאת מגדר הרגיל א-לה-שרלוק הולמס? דירמנט סבר שלא ועל כן התיישב לכתוב את הנובלה הריאליסטית שלפנינו, וכבר בעמודים הראשונים של הנובלה הוא שם בפי מספר העלילה מספר אמירות ביקורתיות על הרומן הבלשי, על הספרות והקולנוע שמשדרים לנו שהכל ניתן לפענוח באמצעות חושים ואינטואיציות. המספר הוא מפקח משטרה שפרש והוא מוכיח את רעו לשיחה, שהוא סופר של ספרי בלשים, בכך שהוא מטיח בו שעבודת המשטרה ממש אינה כפי שהיא מצטיירת בעולם הספרות - וכהוכחה הוא מספר לו את סיפורו של עמיתו, בלש מבריק לשעבר, שזה עתה שניהם פגשו בו, מנהל תחנת דלק מוזנחת ונראה שבור לגמרי. רק מכתב האישום החריף הזה כבר בתחילת הנובלה הקורא יכול להרגיש שזה בשום פנים ואופן לא הולך להיות "עוד סיפור בלשי" (ואגב, זה היה מעניין מבחינתי להרגיש את אותה תחושת אי נוחות ומתח, כי גם אני כקוראת מן המניין מצפה לפתרון התעלומה בדרך מתוחכמת או לפחות כזו שתגרום לי להרגיש שיש בלש טוב וחכם שיכול להציל. לאורך כל הנובלה דירנמט בונה את תחושת אי הנוחות הזו וחוסר האונים של הקורא אל מול הרשע שמשתולל שם בחוץ ולפתע לא כ"כ ברור שהבלש והמשטרה באמת יכולים לו. בעולם האמיתי זה כך, בספרות - אתה בכל זאת מצפה להשגחה עליונה של הסופר...).
מה שמוביל לפרט המידע המעניין הבא: במהדורות הראשונות של הנובלה, כותרת המשנה של הספר נקרא "רקוויאם לרומן הבלשי". אם למישהו עוד היה ספק שלפניו סיפור בלשי נוסף, מגיע דירנמט ומכין את הקורא לכך שהוא לא בהכרח יקבל את הקתרזיס הרגיל שהוא מצפה לו בסיפורי הבלש הכל יכול. דירנמט מצהיר שהוא הולך לקבור את המיתוס.
אם לתמצת את העלילה לקוים כלליים - בלש נחשב ומנוסה נקלע לעיירה קטנה שבה נרצחה ילדה על רקע מיני. הוא מביא את הבשורה למשפחתה ובסערת הרגע הוא מבטיח לאמה של הילדה למצוא את הרוצח. אותה הבטחה ניתנת כלאחר יד אך בהמשך יגלה הבלש שהוא מחוייב לה הרבה יותר מכפי שהתכוון. הספקות מחלחלים בו בהמשך - הן לגבי זהות הרוצח והן לגבי מידת המאמצים שחבריו במשטרה עשו בכדי לתפוס אותו. אט אט הוא נעשה אובססיבי...והרוצח? האם נתפס? מה המחיר שישלם הבלש ושהוא מוכן לשלם ומדוע? כל הנושאים האלה נשארים עם הקורא גם לאחר הקריאה בעמודים האחרונים שסוגרים את העלילה היטב (שזה נהדר, כי לו היה נותר סוף פתוח דירנמט אולי היה מוכיח את הנקודה שהבלש אינו כל יכול אבל גם היה מביא לתסכול של הקורא...) :)
לסיכום, אהבתי מאוד את הנובלה. קראתי מהדורה ישנה מאוד (משנת 1960, כולל פרסומת "בקרוב" לספרו של קפקא "המשפט" בסוף הספר...), שכן כיום כמעט ואין להשיג את הנובלה כספר בפני עצמו אלא רק יחד עם הנובלה "התקלה" בהוצאת "גוונים".
לפני מספר שנים שון פן ביים סרט בכיכובו של ג'ק ניקולסון המבוסס על הנובלה ונקרא "The Pledge". כרגיל, אני מעדיפה קודם לקרוא את הספר ורק אח"כ לחוות דעתי על הסרט.
הנובלה נקראית בשטף, היא שומרת על מתח ועניין, מעלה דילמות מוסריות כאמור ובעיקר - מאוד מאוד ריאליסטית. אני בהחלט מצטרפת לדעתו של דירנמט שהאידיאליזציה שאנו עושים לדמות הבלש היא אסקיפיסטית ועם כל הקושי לקבל זאת - המציאות מורכבת מהרבה סיפורי "הבטחה" שכאלה.
אהבתי ומכאן אני ממשיכה לספרים נוספים של דירנמט.