בשיחה כתובה על שירה קראתי ציטוט של רילקה:
"ראוי היה לחכות ולצבור פשר ומשמעות במשך חיים שלמים, ארוכים אם אפשר, ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה בידינו לכתוב עשר שורות שהן טובות. כי שירים אינם רגשות, הרי הם התנסויות. בעבור טור אחד של שיר צריך לראות הרבה ערים, אנשים ועצמים, צריך להכיר את החיות, להרגיש איך עפות ציפורים ולדעת את המחווה בה הפרחים נפתחים בבוקר… צריך להיזכר בדרכים העוברות בצמתים לא מודעים, להיזכר בימים בתוך חדרים שקטים ומאופקים… ואין די בזה… צריך שיהיו לך זיכרונות מלילות אהבה רבים שלא דומים אחד למשנהו. צריך גם לשהות במחיצת הגוססים… לא די שיהיו לך זיכרונות, צריך שתדע גם לשכוח אותם… רק אז תקום בתוכך המילה הראשונה של שורת שיר."
התגובה הראשונית שלי הייתה "מאוד יפה אבל לא מסכימה" והשנייה - "בשביל לכתוב שירה צריך להיות משורר".
בעיני, חומר הגלם לשירה, וליצירת אמנות בכלל, נמצא בכל מקום. לא רגשות ולא חוויות אלא התבוננות מרוכזת פנימה והחוצה שנצרפת ליופי. שירת עולמה הצר של רחל לא פחות מזוקקת מזו של משוררים טוטאליים, ציידי התנסויות.
ובכל זאת ועל אף שאינו משורר אלא סופר, קשה שלא לחשוב על סומרסט מוהם כאמן שעמד בקריטריונים המחמירים של רילקה. חייו עתירי התהפוכות, המסעות וההתנסויות משתקפים בסיפוריו הקצרים, על איי הים הדרומי, על ספרד וצרפת, על אנשי החברה הגבוהה ואנשי הביבים. אולי הרעב למסעות והתנסויות הוא זה שהוליד את סיפוריו (ואולי גם מדבריו של רילקה עולה הצורך בהתנסות, הרעב, חזק מההתנסות עצמה).
הסיפורים הקצרים של מוהם לא הוקלדו בשיטה העיוורת על מסמך וורד. אני מדמיינת אותו יושב מול "הרמס בייבי" ירקרקת או רושם הערות בעט נובע יוקרתי, מחייך חיוך ציני סלחני לעבר שלוש הנשים השמנות מאנטיב הקורמות עור וגידים (ושומן) על הדף, מתאר בחדות של מצלמה את איי האוקיאנוס השקט ומתקתק באצבעותיו ללא רחם אפיזודות טראגיות, שאצל סופר אחר היו עלולות להפוך למלודרמה בוצית ואצלו נשארות מוקפות בהילה שקטה המקנה להן משנה תוקף .
מוהם הוא מספר מרוחק, מביע את דעתו אך לא מעורב רגשית. הוא מצליח לזרוע בסיפוריו אבחנות דקיקות על טבע האדם, אבחנות שרק מתבונן מהצד מסוגל להעלות בחכתו.
התוצאה היא סיפורים מהודקים, מאופקים וחדים שאין בהם גרם של מילים מיותרות.
בתור אחת שלא יודעת לסתום את הפה כשצריך, אני מעריצה את הכתיבה המדויקת של מוהם. אני אוהבת את הנימה המתריסה שלו, את יחסו למוסר המקובל והצבוע, את השנינות שלו, את סלחנותו המשועשעת כלפי חולשות אנוש ואת משיכתו לזרויות ומוזרויות. אני חושבת שאחרי ההתנסות הזו אקרא עוד משלו, אני שמחה לפגוש חורים בהשכלה שאפשר לסגור בכיף.*
בכל זאת מצאתי את עצמי, מדי פעם, מתגעגעת למשהו רך, אפלולי ולא לגמרי מדויק, לסלחנות מסוג אחר- לחמלה.
*זה המקום להודות למי שעזרה לי לסגור את החור בהשכלה, קוראת נלהבת של סומרסט מוהם ובעלת הספר המדובר, ולאחל לה, ליום הולדתה, עוד שנים רבות של קריאה. אין ספק שלמרות בקיאותי הדלה בכתבי הקלאסיקונים, אני יודעת לבחור חברות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
