• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גשם

גשם

מאת סומרסט מוהם

הביקורת של dushka

תמונה של dushka
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
ביקורת נבחרת
גשם

גשם

מאת סומרסט מוהם

הביקורת של dushka

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
ביקורת נבחרת
תמונה של dushka
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:1991
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/2
ביקורות על גשם
הבאה
עמית לנדאו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 8 שנים

“מסע אנתרופולוגי מרתק בין אנדלוסיה לוהטת היצרים וטרופת הכבוד, הריוויירה הצרפתית הנוצצת ממסיבות קוקטיי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

בשיחה כתובה על שירה קראתי ציטוט של רילקה:
"ראוי היה לחכות ולצבור פשר ומשמעות במשך חיים שלמים, ארוכים אם אפשר, ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה בידינו לכתוב עשר שורות שהן טובות. כי שירים אינם רגשות, הרי הם התנסויות. בעבור טור אחד של שיר צריך לראות הרבה ערים, אנשים ועצמים, צריך להכיר את החיות, להרגיש איך עפות ציפורים ולדעת את המחווה בה הפרחים נפתחים בבוקר… צריך להיזכר בדרכים העוברות בצמתים לא מודעים, להיזכר בימים בתוך חדרים שקטים ומאופקים… ואין די בזה… צריך שיהיו לך זיכרונות מלילות אהבה רבים שלא דומים אחד למשנהו. צריך גם לשהות במחיצת הגוססים… לא די שיהיו לך זיכרונות, צריך שתדע גם לשכוח אותם… רק אז תקום בתוכך המילה הראשונה של שורת שיר."

התגובה הראשונית שלי הייתה "מאוד יפה אבל לא מסכימה" והשנייה - "בשביל לכתוב שירה צריך להיות משורר".
בעיני, חומר הגלם לשירה, וליצירת אמנות בכלל, נמצא בכל מקום. לא רגשות ולא חוויות אלא התבוננות מרוכזת פנימה והחוצה שנצרפת ליופי. שירת עולמה הצר של רחל לא פחות מזוקקת מזו של משוררים טוטאליים, ציידי התנסויות.

ובכל זאת ועל אף שאינו משורר אלא סופר, קשה שלא לחשוב על סומרסט מוהם כאמן שעמד בקריטריונים המחמירים של רילקה. חייו עתירי התהפוכות, המסעות וההתנסויות משתקפים בסיפוריו הקצרים, על איי הים הדרומי, על ספרד וצרפת, על אנשי החברה הגבוהה ואנשי הביבים. אולי הרעב למסעות והתנסויות הוא זה שהוליד את סיפוריו (ואולי גם מדבריו של רילקה עולה הצורך בהתנסות, הרעב, חזק מההתנסות עצמה).

הסיפורים הקצרים של מוהם לא הוקלדו בשיטה העיוורת על מסמך וורד. אני מדמיינת אותו יושב מול "הרמס בייבי" ירקרקת או רושם הערות בעט נובע יוקרתי, מחייך חיוך ציני סלחני לעבר שלוש הנשים השמנות מאנטיב הקורמות עור וגידים (ושומן) על הדף, מתאר בחדות של מצלמה את איי האוקיאנוס השקט ומתקתק באצבעותיו ללא רחם אפיזודות טראגיות, שאצל סופר אחר היו עלולות להפוך למלודרמה בוצית ואצלו נשארות מוקפות בהילה שקטה המקנה להן משנה תוקף .
מוהם הוא מספר מרוחק, מביע את דעתו אך לא מעורב רגשית. הוא מצליח לזרוע בסיפוריו אבחנות דקיקות על טבע האדם, אבחנות שרק מתבונן מהצד מסוגל להעלות בחכתו.
התוצאה היא סיפורים מהודקים, מאופקים וחדים שאין בהם גרם של מילים מיותרות.

בתור אחת שלא יודעת לסתום את הפה כשצריך, אני מעריצה את הכתיבה המדויקת של מוהם. אני אוהבת את הנימה המתריסה שלו, את יחסו למוסר המקובל והצבוע, את השנינות שלו, את סלחנותו המשועשעת כלפי חולשות אנוש ואת משיכתו לזרויות ומוזרויות. אני חושבת שאחרי ההתנסות הזו אקרא עוד משלו, אני שמחה לפגוש חורים בהשכלה שאפשר לסגור בכיף.*

בכל זאת מצאתי את עצמי, מדי פעם, מתגעגעת למשהו רך, אפלולי ולא לגמרי מדויק, לסלחנות מסוג אחר- לחמלה.

*זה המקום להודות למי שעזרה לי לסגור את החור בהשכלה, קוראת נלהבת של סומרסט מוהם ובעלת הספר המדובר, ולאחל לה, ליום הולדתה, עוד שנים רבות של קריאה. אין ספק שלמרות בקיאותי הדלה בכתבי הקלאסיקונים, אני יודעת לבחור חברות.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של Regi
Regi
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
תמונה של Huck
Huck
תמונה של רץ
רץ
תמונה של יפעת
יפעת
תמונה של צילה
צילה
תמונה של עולם
עולם
27קוראים|גיל ממוצע58|63%נשים

על המבקרת

תמונה של dushka

dushka

ותיקהעורך
חברה מזה 18 שנים
105 ביקורות•34 נבחרות•1,922 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של dushka
dushka
ותיקהעורך
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות105
ביקורות נבחרות34
לייקים שקיבלה1,922
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת52ספרות מקורית12מדע בדיוני ופנטזיה10

דיון על הביקורת

18 תגובות
dushka
dushka•לפני 11 שנים

תודה רץ,

הסביבה החיצונית בהחלט תורמת ולעיתים מוציאה כשרון מן הכח אל הפועל אבל התנאי הראשון הוא הסביבה הפנימית. לא?
רץ
רץ•לפני 11 שנים

מקסים - האופן שבו סופר צובר חוויות - האם גוגן הצייר שנסע לפולינזיה הצרפתית שבה יצר במשך שנים רבות עד יום מותו, ובמיוחד מטהיטי

לא הייה נעשה צייר אילו לא הייה צובר חוויות שונות ממציאות חייו הקודממת כפקיד אפור.
dushka
dushka•לפני 11 שנים

חני, לגבי רילקה, קראתי רק את רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה,

בתרגום הישן של זמורה. מאז, כך הבנתי, הוא יצא בתרגום פחות לירי אך יותר נגיש. כדאי להתייעץ עם רילקאיסטים יותר מומחים. אב"פ- תודה על ההמלצה. ועולם - תודה. אני לא חושבת שהבעיה של הרף היא גובהו אלא אמינותו. היפותטית, ואולי גם מעשית, ישנם משוררים טובים שלא יצאו מפתח ביתם.
עולם
עולם •לפני 12 שנים

סקירה מעולה שעושה חשק לקרוא משל מוהם.

האיפיון של רילקה עושה רומנטיזציה לשירה ולמשוררים. אם כל המשוררים היו מנסים לעמוד ברף שהוא מציב, היו נכתבות מעט מאד שורות שיר. ומי שרוצה לקרוא קלסיקון בריטי שהוא ההיפך הגמור של "מרוחק ובלתי-מעורב רגשית" צריך ליטול לידו ספר של צ'ארלס דיקנס.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 12 שנים

בעניין רילקה.

אני ממליץ לכם לקרוא את "המוות, רילקה ואני" של מריאן רבינוביץ. ספר חובה בעיניי.
חני
חני •לפני 12 שנים

תודה dushka נראה לי שאם רילקה עושה לי התרגשות בבטן אני אשמח להכיר אותו.

"אהה, בין זרועותי אבדתי את כולן, רק את חוזרת ונולדת מחדש. מתוך שלא אחזתי בך מעולם, הריני אוחז בך אחיזה של ממש." אני אלך לחפש לי את רילקה יש משהו מסויים שאת ממליצה הוא מדהים
dushka
dushka•לפני 12 שנים

תודה (ועוד תודה) ליוסף

יוסף
יוסף•לפני 12 שנים

יופי של סקירה דושקה ;)

כנראה שגם אני אחפש משהו של מוהם בקרוב...
dushka
dushka•לפני 12 שנים

ונזכרתי בעוד משהו של רילקה- עוד ציטוט בשבילך חני, לגמרי לא קשור לסומרסט מוהם.

את "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" של רילקה קראתי בגיל שבע עשרה. זה לקח קרוב לשנה ואני לא זוכרת כמעט כלום. באחד החלקים שאני זוכרת המספר מגיע לאיזו התוועדות או מסיבה וישנה שם זמרת. היא שרה שיר באופן קצת מקוטע ומשונה אך מאוד מושך לב והמשפט האחרון של השיר הוא (מהזיכרון, כך שאני לא בטוחה שמדויק לחלוטין): "אהה, בין זרועותי אבדתי את כולן, רק את חוזרת ונולדת מחדש. מתוך שלא אחזתי בך מעולם, הריני אוחז בך אחיזה של ממש."
dushka
dushka•לפני 12 שנים

תודה לכולכם על התגובות,

cujo - לא ממש חוסר חמלה, הוא פשוט לא מייפה שום דבר וברוב המקרים לא מחפש את הטוב אלא את המעניין. במקרים הבודדים שבהם הוא מאיר את הטוב שבדמות מסוימת זה כששאר החברה אינה חושבת כמוהו. אפרתי וyaelhar - מסכימה אתכן לגמרי, תודה. אב"פ - לך על זה. סיפורים קצרים זה מצוין להתחלה. דן סתיו נעמה וחני - תודה על כל המחמאות, שמחתם אותי. ושונרא - מסכימה. זו אכן רשימה של תכונות נאצלות.
חני
חני •לפני 12 שנים

dushka זו אחת הביקורות הכי יפות שקראתי כאן בשלוש שנים שאני כאן.

גם אני שמחה לסגור כמה חורים בהשכלה בכל שעות היום ANY TIME. לצערי עוד לא עשיתי הכרה בארבע עיניים עם רילקה. אך הציטוט שהבאת כאן עשה לי בבטן התרגשות גדולה.תודה:)
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 12 שנים

בנעוריי קראתי את סומרסט מוהם ואני זוכרת אותו לטובה.

אבל בעצם, קצת שכחתי ממנו, אז תודה שהזכרת לי באמצעות הסקירה היפה והמקיפה שכתבת עליו: "כתיבה מדויקת, נימה מתריסה, יחסו למוסר המקובל והצבוע, שנינות, סלחנות משועשעת כלפי חולשות אנוש, משיכה לזרויות ומוזרויות." מיד מתווסף לרשימת קריאה.
נעמה 38
נעמה 38•לפני 12 שנים

סקירה מקסימה.

דן סתיו
דן סתיו•לפני 12 שנים

dushka

ביקורת חכמה וממוקדת המעשירה את קוראיה. אהבתי במיוחד את היחסים הסימביוטים בין חומרי הגלם של החיים לבין אלו של האמנויות השונות הבאים לידי ביטוי בציטוט הנפלא מדברי רילקה ובמלאכת המחשבת פרי עטך באשר לסומרסט מוהם
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 12 שנים

אני מודה שסומרסט מוהם הוא בין הסופרים

שעוד לא יצא לי לקרוא אפילו ספר אחד שלהם, והביקורת הנפלאה הזאת יוצרת עניין בעיניי.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

ביקורת מצויינת על סופר שאני מעריצה מאותה סיבה.

אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

סומרסט מוהם הוא אחד הסופרים הגדולים שקמו לאנגליה. יופי של ביקורת.

cujo
cujo•לפני 12 שנים

ביקורת יפה.

זה סופר שעולה פה מדי פעם בצורה חיובית וסיפורים קצרים נראים לי דרך מצויינת להתחיל ( ראיתי שבאנגלית יש 4 כרכים עבים של סיפורים קצרים שלו) למרות שגיליתי לאחרונה שקשה לי לאהוב ספרים שאין בהם חמלה.
18 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של dushka

ספר הקיץ

ספר הקיץ

טוּבֶה יַנְסוֹן (יאנסון)

"כשאתה מחבר את זה" הזהרתי, "תשים לב איפה הפס המצופה. הם לא מצפים את כל הצדדים - מאחורה זה סיבית." הוא נראה כאילו הוא מקשיב רוב קשב.
"קודם תניח את כל החלקים על הרצפה ותבדוק בדף ההוראות אם שום דבר לא חסר" המשכתי במלוא הקיטור שקונטרול פריק מצוידת בו "אחרת תתקע באמצע, והצירים של הדלתות - "
"טוב אימא, סיפרת לי על כל הטעויות שלך. עכשיו תני לי לעשות את שלי". הוא קטע אותי בחיוך.

"כשירדו לחוף ועמדו ליד הדוגית סיפר מלנדר שבקרוב ייבנה שם מזח, וסבתא הציעה לו להחליפו בגלגלות וכננת מאחר שקרשי המזח נסחפים עם הקרח או שאולי יעדיף סירת גומי ומצוף. היא חשבה: שוב דחפתי את האף שלי....
כשהיו במרחק מה משם הניעה סופיה את ראשה ואמרה: "אוי-יוי-יוי."
"למה את מתכוונ ב'אוי-יוי-יוי'?" שאלה סבתא. "הוא רוצה שיניחו לו לנפשו, אבל הוא לא יודע את זה."
"מה זאת אומרת?"
"והוא בכל אופן יבנה לו מזח."
"איך את יודעת?"
"ילדתי החביבה" אמרה סבתא בקוצר רוח, "כל אדם חייב לעשות את הטעויות שלו"."

גדלתי אצל סבתא שלי עד שהייתי בת שלוש וגם אחר כך היא הייתה תמיד בסביבה.

יש לה ריח של סבון ירדלי ואו-דה-קבושר, עור רך ודק, שיער אפור קצר ופנים חרושות קמטים, היא מושכת רגל אחת. היא מגיעה לי עד הכתף ואני מטר שישים ואחת.
היא קטנה, חזקה, דעתנית ומאוד יעילה ומסודרת. כשהיא מקפלת סדינים הסדינים המקופלים דקים כמו נייר. בגיל תשעים היא מתוודה בפני על חולשה: "חדלתי לעמלן מטליות". היא אף פעם לא הולכת לישון אם נשאר כלי מלוכלך בכיור.
סבתא שלי אוהבת מערבונים כי היא אוהבת "פיף פאף" וגוררת את ילדיה ואחר כך אותי להצגות יומיות. היא אוהבת את רודולף ולנטינו, יהורם גאון, מייק בורשטיין וחיים יבין. היא אוהבת אדום. בתור ילדה, בת למשפחה מרובת ילדים בעיירה בחבל ווהלין שבאוקראינה, מקניטים אותה בני המשפחה ואומרים לה שהיא שחורה ושיש לה אף מכוער. היא אומרת שהיא תעלה לארץ ותעשה ניתוח אף. היא אכן עולה לארץ (במכביאדה הראשונה) אבל לא מנתחת את האף. היא משכנעת גם את האחות האהובה עליה לעלות לארץ. את השאר אוספים בבית הכנסת יחד עם כל היהודים בסביבה ואחר כך הורגים אותם.

כל מה שכתבתי כאן אמת לאמיתה אבל לוכד רק את קצה קצהה של ההוויה האמתית של סבתא שלי, גם אחרי שהחלפתי זמן עבר בזמן הווה זה לא מצליח. המילים הם רק נשל של חוויה והיא עצמה כבר מתה די מזמן.

"...אני יודעת שאני משתתפת בכול, זכיתי להשתתף המון המון זמן וראיתי וחייתי בכל מאודי וזה היה ממש לא ייאמן, אני אומרת לך, לא ייאמן, אבל עכשיו נדמה שהכול פשוט חומק ממני ואני לא זוכרת וכבר לא אכפת לי, אף על פי שדווקא עכשיו אני זקוקה לזה!"
"מה את לא זוכרת?" שאלה סופיה בדאגה.
"איך זה לישון באוהל!" קראה סבתא."

ישר ממכבש הדפוס הוא הגיע אלי, הספר הזה, או לפחות ככה הוא הריח, אמא שלי כנראה חכתה עד שיצא משם וקנתה לי אותו.
"תריח, תריח" אמרתי לבן שלי והוא עצם עיניים. (למה אנחנו עוצמים עיניים כשאנחנו מריחים?)
"כמו יומן זבנג חדש" הוא מלמל בקול עורג משחזר חוויות מימי תום האלף הקודם.
חיכיתי שבוע-שבועיים שהריח יפסיק לסחרר.

הוא עדין כל כך עד שכמעט ולא מרגישים שקוראים אותו ואין בו עלילה לינארית. יש בו ילדות שונה לחלוטין מזו שהייתה לי, זִקנה שונה לחלוטין מזו שתהיה לי וקשרים הדוקים שאין לי עם הטבע הפיני.
ובכל זאת כל דבר בו מזכיר מה זה להיות ילד ומה זה להיות זקן, לוכד את בין השורות – החומר שממנו עשויה ההוויה ומהדהד כל כך הרבה שיחות ומחשבות שהייתי יכולה להמשיך לצטט ולזכור לסרוגין עד סופו.

על הכריכה וגם בפנים איורים מוכרים של טובה ינסון. לא המומינים וסנופקין והמיולין אלא אנשים - סבתא מגניבה והנכדה שלה, שהיא לפעמים קצת מומינטרול ולפעמים מאי הקטנה, שמבלות כל קיץ על אי בפינלנד. זה לא ממש משנה. בעצם כולנו חיות מוזרות.


ואגב כך (אלון, נצחיה וכל השאר), איזו דמות ממשפחת החיות המוזרות אתם?

http://www.youthink.com/quiz.cfm?obj_id=225520

אני מומינאבא.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
נאהבים

נאהבים

פיליפ חוזה פארמר

לכל אחד יש פנטזיה משלו על הגיהינום.
קצת לפני 1984 שהייתה, למי שהיה שם וזוכר, המקבילה הגרגוריאנית לתשמ"ד, הייתי צעירה מספיק בשביל לדמיין לבה רותחת, פטריות גרעיניות ומוות בטרם עת. הגיהינום שלי היה גן עדן לפעלולני אש וגופרית. לכן כשקראתי, קצת מאוחר יותר, את 1984 של אורוול קצת התאכזבתי מהאפרוריות של משטרת המחשבות.
כובדה של הטרגדיה נחת עלי באיחור קל. אין גיהינום אפל יותר מהאפרוריות והאכזריות של משטרת מחשבות, מפיקוח מתמיד, מהפיכתן של הנאות פשוטות וטבעיות לאיסור ומהבגידה הכפויה בתקווה ובתאוות החיים.

כבר מימי משה רבנו, שמינה שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות, האצלת סמכויות מאורגנת הייתה הדרך היעילה ביותר לשמור על הסדר הטוב. אבל כשהשיטה משרתת את כוחות הסדר הרע היא הופכת למנגנון פיקוח יעיל והרסני, שכמעט בלתי אפשרי לחמוק ממנו. הוסיפו לפיקוח ההדוק שטיפת מוח מסיבית במקום חינוך, ענישה גופנית, תרבות פוריטנית, מדיניות הלשנה, חלוקה נוקשה למעמדות ושליט שמנצל טכנולוגיה עתידנית כדי לחיות כמה שיותר ולבסס שילוב מפלצתי של דת חדשה ומדינת משטרה ותקבלו מנגנון שאוכל את הלורד וולדמורט לארוחת בוקר.

את האוויר הקלוש שמייצר המנגנון הזה נושם האל יארו, בלשן בעל דירוג מוסרי נמוך יחסית, שחי בתנאים מגבילים ביותר עם אשתו החסודה ונאבק במחשבות המרדניות העולות בדעתו הסוררת. הוא נשלח למשימה מיוחדת שמשנה את חייו, מרחיב את אופקיו הצרים להפליא, נלחם בערכים שהוטמעו בו בכוח ומשלם, כמו כל כופר, מחיר יקר מאוד.

האם אפשר להיוולד לתוך גיהינום, לגדול לתוך הצמצום והפחד שהוא משליט, לא להכיר שפה מלבד השיחדש שהוא יוצר ועדיין להרגיש חסר? כנראה שכן. אני נזכרת בבייבי סאגס מ'חמדת' שמגלה את טעמו של החופש ותוהה בינה לבין עצמה איך בנה, עבד בן עבדים, ידע עד כמה הוא נפלא.

גם פארמר כמו כותבים רבים לפניו ואחריו 'מאמין באדם וברוחו רוח עז'. בפחות ממאתיים עמודים, בפונט קטן מדי, הוא בורא עולם מדכא להחריד על כל פרטיו, מאכלס אותו בדמויות שמעוררות מנעד רחב של רגשות, מחיבה ועד תיעוב עז, ומתמקד בדמותו של המורד, זה שמצליח איכשהו להרגיש ש'יש סקס אחר' (אלגורית ומילולית). משעשע למצוא בעולם הזה מילים עבריות (שהופיעו גם במקור), אזכורים של מיתוסים מוכרים, מעזאזל ועד לילית, ואת הרפובליקות הישראליות – אויביה המושבעים של ברית הייג'אק הטוטליטרית.

הספר רווי ברעיונות מצוינים ונוגע, באופן לגמרי לא בדיוני, בנושאים הקרובים ללבי אבל התקשיתי לקרוא אותו. משהו בכתיבה עצמה הפריע לי.
אחת הדרכים המאולצות לספר סיפור היא לתת לדמויות "להיזכר" בעבר ולשים בפיהן רקע היסטורי מפורט ורעיונות. האמצעי האמנותי הזה, שאני לא יודעת איך קוראים לו, נמצא כאן בשפע, שמנע ממני להיבלע פנימה. אני בעד ה"מספר יודע כל" הישן והטוב.
זוהי, בהכללה גסה מאוד, אחת הסיבות לרתיעה שלי ממד"ב – הנטייה של חלק מהכותבים להדגיש רעיונות משובחים על חשבון הכתיבה.

ובכל זאת תמונות מהסיפור צפות במוחי בבהירות מפתיעה ואני שבה וחושבת עליו ומגלה את מורכבותו.
מי שיודע לדלג על משוכות במירוץ הקריאה ולראות דרך המילים יוכל לשכלל את פנטזיית הגיהינום הפרטית שלו ואולי גם את פנטזיית הגאולה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
סלאפסטיק

סלאפסטיק

קורט וונגוט

כשאמא שלי שוחחה בטלפון אהבתי לנחש מי נמצא בצד השני.
לפעמים היא דברה בקול רם, לפעמים השתרבבו לדבריה מילים בצרפתית, לפעמים ביידיש, לפעמים התגנבה לקולה נימה צינית חריפה.
גם הבת שלי נהנית מהספורט הזה, לנחש עם מי אני מדברת. גם היא קולעת בול בחלק גדול מהמקרים.
כל מי שהקשיב באופן קבוע לשיחות חד צדדיות של אדם קרוב מכיר את הניואנסים האלה. בן השיח משפיע על השיחה, הקהל משפיע על קולו של הדובר, על ההתנסחות.

"ואשר לי: היה זה אסון אילו שכחתי את אחותי מיד. מעולם לא סיפרתי לה על כך, אולם היא הייתה תמיד האדם למענו כתבתי. היא הייתה הסוד של איזו אחדות אמנותית, אם אמנם הצלחתי להשיגה אי פעם. היא הייתה סוד הטכניקה שלי. כל יצירה שיש בה איזו שלמות או הרמוניה, חושד אני, נוצרה על ידי אמן או ממציא שבמוחו קהל מאזינים של איש אחד."

קראתי את "סלאפסטיק" בפעם הראשונה בגיל שש עשרה או שבע עשרה וזכרתי את הקטע הזה מתוך ההקדמה שלו. אני זוכרת את עצמי שרועה בערימה של חבר'ה (ערימה קטנה של חבר'ה מובחרים) על מדרון הדשא המצהיב בליבו של חי"ת בנוי, שלוש קומות של מסדרונות וכיתות בגימנסיה העברית הרצליה. אני זוכרת שהרהרתי באחותו של וונגוט, האחות הגבוהה והמתה של וונגוט, ותהיתי מי הוא הנמען שלי. גם בקריאה שנייה, אחרי קרוב לשלושים שנה, הרעיון הזה נגע ללבי.
אחותו של קורט וונגוט מתה מסרטן ובעלה מת בתאונת רכבת באותו השבוע. וונגוט ואשתו אמצו את שלושת היתומים וגדלו אותם עם שלושת ילדיהם. על זה מספר וונגוט בהקדמה. ההקדמה, על כל חלקיה, נפלאה.

"סלאפסטיק", שוונגוט מעיד עליו כעל הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה, מנציח פרידה איומה, קרע בזהות, גירוש מגן עדן. המספר הוא זקן מפלצתי למראה, נשיאה האחרון של ארצות הברית. הוא חי במה שנשאר ממנהטן יחד עם נכדתו האנאלפביתית ובעלה.
יש בספר הזה, שנכתב באמצע שנות השבעים, התייחסות משעשעת לתפקידם המשמעותי של הסינים בשינויים הכבירים שחלים בעולם, יש בו דוגמא מעשית ביותר לbrainstorming, מוצע בו פתרון אינסטנט מוצלח לבדידות ולניכור שבחיים המודרניים (מין גירסה של הטנרבים – קאראסים בעריסת חתול אבל אולי יותר בכיוון של גראנפאלונים – משפחות מלאכותיות אקראיות) וגם, ובעיקר, מתאפשרת בו הצצה אוטוביוגרפית-אלגורית לנפשו העצובה ולדעותיו החריפות של וונגוט.

"האיש הזקן כותב את האוטוביוגרפיה שלו. הוא מתחיל זאת במילים אשר, כפי שאמר לי פעם דודי המנוח, אלכס וונגוט, על ספקני דת להשתמש בהם כפרליוד לתפילות הערב שלהם. ואלו המילים: "לכל מאן דבעי." "

אולי כאן המקום להתייחס לתרגום. לא שיש לי משהו נגד ארכאיות אבל הוא קצת תוקע. "אלכוהוליסטים עלומי שם", "מחלת הטרטרת", "ספקנות דתית" וחסידי "כנסיית ישוע החטוף" שחסידיה "מביטים מהכא להתם" זה חינני, אבל איכשהו אצל וונגוט מתאימים לי יותר – אלכוהוליסטים אנונימיים, תסמונת טורט, אגנוסטיות, ישו ומכאן לשם. בגיל שש עשרה נטיתי לזרום עם כל המוזרויות הללו בלי לבדוק מה עומד מאחוריהן (מחלת הטרטרת? שיהיה) אבל השנים הפכו אותי לנוקדנית. יש משהו מסורבל בספר הזה ואני נוטה לתלות את האשמה בתרגום. וונגוט עצמו יכול להיות חזרתי ומייגע אבל כאן זה קצת יותר מזה. משהו נגרע מהטעם הוונגוטי והתוצאה לא מזוקקת מספיק.
ישנם סופרים שקוראים על עצמם בסימניה ולוקחים את זה אישית. אולי ישנם גם מתרגמים שיקחו אישית את הספר הזה ויתרגמו אותו מחדש?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
האי הירוק, המקרר ואני

האי הירוק, המקרר ואני

טוני הוקס

בציר הדמיוני שניתן למתוח בין אמבה למטיילת מקצועית אני נמצאת קרוב יותר לאמבה. יותר מדי קרוב.
בלבי ובדמיוני אני נוסעת הרפתקנית, אבל רק בלבי ובדמיוני, ולכן המסר המופיע על הכריכה - "מומלץ למועדון מנויי מסע אחר" עלול היה להרתיע.
אני לא שייכת למועדון המצוין הזה. קרבה מופרזת לחבריו עשויה לגרום לי לדקירת החמצה שתעלה בעוצמתה אפילו על דקירת האשמה המתעוררת למקרא דיון אקראי של "באופן טבעי".

למרבה המזל אני שייכת למועדון המצויין של חברי סימניה וכך קראתי את המלצותיהם של דובה, נתי ק., yaelhar ואלון (לפי סדר כתיבתן) והתגברתי על הרתיעה הטבעית מספר מסע תיעודי.
טוב שהתגברתי. הוא אמנם ספר מסע תיעודי אבל זה לא העיקר.

הייתי יכולה למצוא קשר רופף בין הסיפור הזה לפסח, בהחלט יש בו אלמנט של יציאה מעבדות לחירות, אבל למה להתאמץ למצוא קשרים רופפים? בשנה שעברה, לפני פסח, קראתי את חמדת. שם הקשר הדוק לחלוטין.
החסרון, היחיד לדעתי, של הספר הזה הוא שפה ושם מחברו מתאמץ למצוא קשרים רופפים.

טוני הוקס (שלרגע בלבלתי אותו עם הסקייטר האגדי) הוא סטנדאפיסט ולכן הוא חייב להצחיק כל הזמן וכשמשהו נמצא שם כל הזמן מפסיקים בדרך כלל להרגיש אותו. התמזל מזלו של טוני להיוולד בבריטניה הגדולה ולכן רוב הזמן הצחוקים מצחיקים, לפחות אותי ואפילו בקול רם, אבל לפעמים הוא עושה את מה שסטנדאפיסטים נוטים לעשות ותופר את מסמר הערב שלו, בתפרים גסים, לסיפור זורם ומשעשע.
כאמור זה רק פה ושם.
מכל שאר הבחינות זהו ספר אינטליגנטי, מצחיק וקליל, ספר מרפא קלאסי שהעביר לי מצוין את "היום שאחרי" והמסקנות הפשוטות הנובעות ממנו יכולות לשמש כמדריך מצוין לחיים, למרות פשטותן והקושי המעשי ביישומן. מלבד המסע הנפלא עם המקרר, זהו מסע נפלא ל – 1997, כשהויראליות הנכספת הושגה על ידי שיחה יומית עם שדרן רדיו. עברנו כברת דרך מסוימת.
עם כל זאת, עיקר קסמו של הספר בעיני הוא זירת ההתרחשות שלו – אירלנד.

בכל מה שנוגע לאירים אני משוחדת. בשל נסיבות חיים משונות, לגמתי גינס בחברת אירים, אנגלים ווולשים עוד בטרם יבש החלב על שפתי ובטרם הגיעה אלינו בשורת מולי בלום. המבטא והמוזיקה פשוט עושים לי את זה (גם מפיו חסר השיניים של שיין מקגואן) ואירלנד היא בהחלט אחד המקומות שלבי ודמיוני נוהים אחריהם.
נראה לי שגם מי שמטבע הדברים לא מחפש ארץ מסוכסכת (יש לנו ארץ למה עוד אחת?), עם תרבות שתייה ענפה ויסודית, לא יוכל לעמוד בפני הקסם האירי שנובע מכל דף בספר הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
פרויקט לָזָרוס

פרויקט לָזָרוס

אלכסנדר המון

פעם, מזמן, כשהייתה לי טלוויזיה ואפילו היו לי כבלים (פיראטיים, כן? לא צריך להגזים), ראיתי בערוץ 8 סדרה כלשהי, על זהות יהודית. אני לא זוכרת ממנה כלום חוץ מתמונה אחת -
קלוז אפ של איש מזוקן עם מגבעת ומעיל ארוך שאומר ביידיש: "איד איז אין גלות" או כמו ששומעים את זה – איד איז אין גוֹלוּס.
יהודי הוא בגלות.
לא כמיקום כמו "הנעליים במגירה", אלא כקביעת זהות – היהודי עצמו הוא הגלות. הגלות עצמה היא גרעין הזהות היהודית. סיכום תולדות היהדות בשלוש מילים ואידך זיל גמור.

יהיו רבים שיחלקו על הקביעה הזו כי יש לנו ריבונות ושלטון ובית. רובנו נולדנו שייכים ולמי שנולד שייך קשה לדמיין את עצמו בתור תושב ארעי, שעיר לעזאזל, שחי בחסד ולא בזכות, שתלוי על בלימה, שאין לו מקום לחזור אליו ולנשום לרווחה.

בדור של סבתא שלי ניסו להיפטר מהגלות, להתכחש לה, ודווקא היא, שמרדה במשפחתה ועלתה לארץ לבדה, המשיכה לספר סיפורים רוויי געגוע על מקום שנחרב. בדמדומי הגסיסה היא הפסיקה לדבר עברית.
איך נפטרים ממשהו שסחבנו בערך אלפיים שנה ואם נפטרים מה נשאר?

אבל לא רק היהודי הוא בגלות. הגלות היא משהו שיכול לקרות לכל אחד, לפעמים במקרה, לפעמים בלי הכנה מוקדמת.
אסונות ומלחמות, עוני ושליטים גרועים דוחפים אנשים ממקום למקום וגורמים להם להיות נספחים במדינות שאולי, רק אולי, מקבלות אותם רשמית, רק רשמית. הם נעים, המהגרים והפליטים, גם בימים שלא רודפים אותם ומאשימים אותם, בין הרצון להשתייך ולמחוק לבין הרצון להתבדל ולזכור, בין שני אופקים בלתי מושגים, מחפשים את המקום המדויק של כס הנשמה שלהם.
ולא רק זה -
להיות תלוש, להוט להשתייך ומתגעגע למה שאבד, זה באמת יכול לקרות לכל אחד, באופנים שונים ומשונים. יש מקום להזדהות.

אבל מי ששייך נוטה להתגדר בתוך השייכות שלו. הגלות היא מראה מפחידה.

בסיפור הזה יש מהגר יהודי שנרצח ומהגר בוסני (לא יהודי) מסרייבו שיוצא, מאה שנים מאוחר יותר, למסע כדי לכתוב על זה ועוד מהגר מסרייבו (גרסה מוסלמית מוצלחת של הברון מינכהאוזן) שמתלווה אליו כדי לצלם את זה בלי פלש.
המרווח בין המספר למסופר, בין ולדימיר בריק ללזרוס אוורבוך הוא לפעמים דק כמו נייר והחיבור ביניהם הופך את הסיפור לאישי ואוניברסלי בוזמנית. מתבונן ומעורב, תמים ואלים, מצחיק ומעיק.

הוא מדבר על פרעות קישינב האמתיות להחריד ועל מלחמת בוסניה הזוועתית ועל פליט-מהגר צעיר ועני שרצה ללמוד אנגלית ולקנות לאחותו נעליים חדשות ונרצח ע"י מפקד משטרה, מתוך פחד מהזר, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. באמת.
ובמקביל הוא מדבר על כל מי שהשאיר אחריו משהו שממשיך להשתנות בלעדיו ואין לו לאן לחזור
ועל מה שקוברים תמורת הזכות, המפוקפקת לעיתים, לקבל חיים חדשים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
הגבוליים

הגבוליים

פטר הוג

אם אני קוראת להן ביקורות אני מרגישה כמו מבקרת ואני לא.
אם אני קוראת להן סקירות זה מדיף ניחוח של מכון אולטרה סאונד.
אם אני קוראת להן חוות דעת זה מזכיר לי את בית המשפט.

בלי מילה מתאימה קצת קשה לי לציין את בואה של המה שמה המאה שלי.
מה שבטוח שהיא נקבה, כמו התשעים ותשע הקודמות לה, שכתבתי במשך שש שנים ותשעה חודשים. אני קוראת לאט וכותבת מעט ובכל זאת, עקב בצד אגודל, מגיעה גם למאה.
אין ספק שמאה זה מספר עגול ויפה שמתאים לחשבון נפש. את העונש האולטימטיבי מקבלים הרי בחדר מאה ואחת.

כל אחד מאתנו מנהל מלאי כלשהו והאתר הזה מעודד עריכת רשימות מלאי ומצאי והתהדרות בקרקפות הספרים התלויות על חגורותינו.
על רוב הספרים שאני קוראת אני לא כותבת אבל מאז שאני כאן, וזה הרבה זמן, אני קוראת באופן שונה.
גם כשאני לא כותבת אני עדיין מנהלת דיאלוג; יותר נכון, יש בתוכי גברת (מבקרת) שמנהלת מונולוג. זה בלתי הפיך, היא פשוט יושבת לי בראש ומסרבת לשתוק ולפעמים קצת מפריעה לי לקרוא. פשוט לקרוא.
במיוחד כשהיא מוצאת איזו מטאפורה דשנה לנעוץ בה שיניים.
"אוי", היא אומרת לעצמה ולי כבר בדפים הראשונים, "הספר הזה הוא ממש כמו..."

אז הספר הזה הוא ממש כמו -
כמו משהו שעדיין לא קראתם. הוא עצוב ויבש וחכם ומעצבן ומתפתל וכואב ומניפסטי.
הוא יכול לגרום למי מכם שיצליח לסיים אותו להמשיך להתווכח אתו בראש ובכל זאת לעצור לשנייה לפני שאתם מככבים משהו או מישהו. כי הוא מדבר גם על זה - על עניין ניהול המלאי והכיכוב והאבחון והציון.
אגב ציון, אני לא יודעת אם הוא מעולה. לי הוא דקר בכל כך הרבה נקודות אבל אולי פשוט ישבתי שם וחיכיתי להידקר. זה סוג של סיפור אהבה בינינו, כך שאני לא מבטיחה לאף אחד אחר ליהנות. ממתק הוא לא.

אולי תאהבו את פטר הוג הבדוי, את קטרינה ואת אוגוסט. אני אוהבת את פטר ועוד יותר את קטרינה וקשה לי עם אוגוסט, כי אני לא יכולה להביט בפניה של אלימות גלויה. לא של אחרים ולא שלי.
אולי לא תסבלו את פטר הוג הסופר הכי מתפלסף (הטעם על ה"פל") שיש, שלוקח מציאות פרטית מזוויעה ובודק אותה באופן מדעי תחת מיקרוסקופ ומתוך כך אומר דברים אוניברסליים על זמן, על מסגרות, על חינוך, על אלימות ועל שליטה.

"לא חוויתי אף אחד מהדברים שפטר הוג עובר בספר, אבל הכרתי את התחושות, את החריגות, את הבדידות – רציתי לשחק עם המציאות כמה שאני רק יכול וגם לבחון כמה אני מסוגל להרחיק לכת בתוך סיפור בדיוני לגמרי." כך הוא אומר בראיון הזה.
פטר הוג קרא לגיבור שלו על שמו והוסיף עוד כמה פרטים אמתיים ובכך בלבל אלפי קוראים כולל אותי. שנים חשבתי על סיפורו הלא יאמן כעל סיפור אמתי אך בלתי נתפס.
אותי די הרגיע לגלות שהוא לא באמת גדל במוסדות ממשלתיים כמו פטר, קטרינה ואוגוסט שלו. זה לא אומר שאין מוסדות כאלה ובכל זאת זה מרגיע שאת אלה הספציפיים אין.

ומשהו בבחירה שלו להיות שם, בתוך פטר הוג הבדוי שלו, מזכיר לי סיפור אחר -

במסגרת מחאת מורים כלשהי, כתב גיל ריבה בפייסבוק פוסט נוגע ללב על אשתו המורה,
הסתקרנתי והצצתי בקירו (האם כך אומרים?) ומצאתי שם משהו שגרם לי לחשוב. (מעבר ל"וואו, הזהו גיל ריבה?")

גיל ריבה מגיע הביתה רעב נורא ורואה את בתו עם רטייה.
""אבא יש לי עין עצלה", הילדה קופצת עליך בשמחה ומדגמנת פוזות סלפי א-לה שירלי טמפל לאייפון פלסטיק של עצמה, "הרופאה אמרה שאני צריכה ללכת עם משקפיים ועם רטייה שש שעות ביום". הרעב שלך הופך לעצוב ורעב יותר, כמו חור בבטן שמיילל מגעגועים וחמלה לילד ההוא שהיית. זה שכל הילדות שלו התפלל שתיפול לו הברך, שעין אחת תקרוס לו ושהוא יצטרך ללכת עם רטייה, כדי שלחריגות שלו יהיה שם."

כל כך כל כך מדויק.
ממש כמוני שניסיתי חתימות מלכותיות וצלעתי באלגנטיות על רגלי הבריאה לחלוטין והמצאתי סיפורי מלאכים ופיראטים ופיות. ממש כמו הבת שלי שהיא תאומה מאומצת שהופרדה בילדותה מאחותה ושתיהן בנות של מלכה גולה, קשה לה לבטא שין כי היא בכלל צרפתייה ולראייה יש לה דרכון.

וגם ממש כמו פטר הוג שלקח את החריגות והבדידות שלו כילד ונתן להן שם.
הוא הכניס אותן לבית ספר פרטי יוקרתי המייצר, בין השאר, אבולוציה מואצת ליתומים גבוליים כדי שיצליחו לשרוד בתוך ספר שקראתי לפחות עשר פעמים, הרבה לפני שהגברת המבקרת התיישבה לי במח והכריחה אותי לכתוב עליו משהו.
את המה שמה המאה שלי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
וכי נחש ממית

וכי נחש ממית

ישראל סגל

קשה לי לכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי וזה חלק מהעניין של הספר הזה, התערטלות, וידוי, חיטוט בעבר. אבל אני אכתוב על הספר הזה בלי להתערטל באופן שלא מתאים לי.

אשרי שהבחירה בידי.

מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את "וכי נחש ממית" ואת קודמיו (שלא קראתי)?
זו שאלה שהטרידה אותי מתחילת הקריאה. אני מבינה לחלוטין את כוחה התרפויטי של הכתיבה ומזדהה עם הצורך להעביר את הדברים לדף, לסדר אותם יפה, לדייק אותם, להחזיק את הכאב בכפפות של אמצעי אמנותי. קשה לי להזדהות עם הפרסום - כל כך כן וחשוף, כל כך אמיץ, כל כך פוגע וכל כך לא פרגמטי.

אז מדוע החליט ישראל סגל לפרסם את סיפורו האישי? אני לא יודעת, אני רק מרגישה ואני מקווה שהפוסט מורטם הזה הוא עבירה נסלחת.

ישראל סגל לא יכול היה להתייחס לכפירה שלו בציניות. הוא לא ידע לחפף ולדפדף. הוא לא יכול היה לדעת, אף אחד לא לימד אותו. הדרך היחידה שנותרה לו להגן על עצמו היא להתנתק. הדרך היחידה להתחבר חזרה הייתה הכתיבה, היציאה לאור, הכיבוס הפומבי.
הוא היה חייב להתערטל ולערטל. כי, כמו אחיו במידה מסוימת, כמו תשליל של אחיו, הוא חי את האידאל, צרף את נפשו ביסודיות,
לכן, כמו בטרגדיה עתיקה, הוא הלך בעיניים פקוחות לעבר האובדן, ללא בחירה.

כנערה אני זוכרת שהיה לי קשה לקרוא טרגדיה עתיקה כמו אנטיגונה. לא הבנתי את הסכימה הקבועה שעומדת בבסיס הטרגדיות, לא את תפקיד המקהלה ולא את הקתרזיס. לא הבנתי מדוע זה נמצא בחומר הלימודים. זה היה נראה לי מוגזם ומזויף.
גם עכשיו אני חושבת שצריך להיות מורה גאון כדי להנגיש טרגדיה יוונית אבל אני יודעת שחלק גדול מהטרגדיות הוא כזה – סכמה ידועה מראש, מקהלה מהדהדת, סימטריה זדונית. האמנות באמת משקפת מציאות, כולל הקתרזיס.
הספר "וכי נחש ממית" הוא טרגדיה, אפילו לא מודרנית, ואמתית, אמתית מדי.

להגיד על הספר הזה שהוא יפה זה כמו להתבונן בפצע פתוח ולהתפעל מהצורה המעניינת שלו ומהצבע האדום העמוק של הדם. אני, כשאני רואה פצע פתוח, לבי נמס, ברכי פקות ומותני מתחלחלות. לספר הזה יש שדה סמנטי של פצע פתוח שותת דם.

להתעלם מהיופי שלו זה בעצם להתעלם מהמהות של אמנות הסיפור, במקרים מסוימים.
היכולת של השפה הכתובה לזקק כאב ליופי היא סוג של תיקון.
לעיתים, היא התיקון היחיד האפשרי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה

ריימונד קארבר

"אז ילדת בגיל עשרים?" שואלת פתאום הבת שלי. היא עוד מעט בת עשר.
אני ליד הכיור והיא אמורה להכין שיעורים על שולחן המטבח.
"עשרים ואחת וחצי" אני עונה, "ושבעה חודשים בעצם".
"זה ממש צעיר" היא אומרת, מהורהרת.
"זה בגיל שעוד סופרים את החצי" אומר הבן שלי, זה שנולד כשהייתי בת עשרים ואחת ושבעה חודשים ועכשיו מטלטל מחבת מעל הכיריים, מקפיץ בצלצלי פנינה כבושים בתחמיץ ומוסיף עלי תרד, מכין לעצמו ארוחת בוקר מאוחרת.

ילדתי באמצע 1991, קצת אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, וגרתי עם התינוק שלי בסוקולוב פינת ישעיהו, בבניין משונה מיועד להריסה. מתחת למרפסת המתפרקת שקקה העיר, שכמו כל ילידת תל אביב מצויה לא הכרתי כמעט כלום חוץ ממנה. ירדתי אתו לראות סרטים בקולנוע פאר, קצת לפני השיפוץ, לקנות סיגריות ב"באבא" ופעם בשבוע, לבקר במיני מרקט של נחום ברחוב ירמיהו. שם, כמו בכל מכולת המכבדת את עצמה, ישבה דיירת קבע, הגברת שרה, ששאלה אותי אם לא קר לו, לתינוק שלי, ולמה הרגליים שלו כחולות ולמה אין לו עגלה.
בכל יום שישי הייתי קונה עיתון, מעמידה חמין צמחוני על הפלטה, וכשליל שבת ירד ושיכורים מהפאב הסמוך העשירו בחרפות וגידופים רוויי עליצות את האוויר הסמיך מערפיח, הייתי קוראת את "העיר", את השער האחורי של עוזי ווייל, עם שלום טוקשה חובב התרנגולות ואפרת ניצן בת שש וחצי ושירים מתורגמים של ריימונד קארבר. זה היה חלק מאוסף טקסים פרטיים, חסרי הדר, שיצרתי לעצמי.
כשאני מדברת על ריימונד קארבר אני מדברת על סוקולוב פינת ישעיהו ב 1991 אולי 92.

די מפליא שעד עכשיו לא קראתי אותו, פרט לשירים המהורהרים והמדוייקים של השער האחורי. עכשיו, כשקראתי, אחרי שכבר קראתי כל כך הרבה שהושפעו ממנו, לא מיד הבנתי על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים עליו ולמה מדברים עליו כל כך הרבה.

יש לו אפקט מצטבר לספר הזה. לאט לאט מתגבש משהו מהאוסף, וההפסקות שצריך לקחת בין סיפור לסיפור מתארכות ומעמיקות.
הוא טווה במינוריות לירית קרעי סיפור, עוטף בהם ליבה ריקה ומהדהדת, ומשליך את הקורא לפואנטה שנמצאת מחוץ לתמונה, במקום אחר, או שלא נמצאת בכלל.

ישנם שני סיפורים שמזכירים לי קצת את המינגווי אבל עם טוויסט משמעותי, ישנם שניים שלושה סיפורים אלימים באופן מכווץ, כמה עצובים באופן מדמיע וכמה שבכלל לא נגעו לי. בין השאר ישנו סיפור אחד, "אחרי הג'ינס", על זוג שחי יחד שנים ארוכות. סיפור קצר מאוד על השגרה, על התמודדות עם קושי גדול, על רגעים קטנים של הרגל וזיקה והתחשבות ואחריות, על רגשות מורכבים כבושים שמתפרצים לפעמים במקומות לא נכונים ועל עדינות והתבודדות וריפוי בעיסוק. זה הסיפור שנשאר לי, חי לגמרי, בראש. הכי קרוב למה שאני מדברת עליו.
כשאני מדברת.

ריימונד קארבר מתייחס לרגש כמו למקום, כמו למשל לעיר שחיים בה. ישות לא לכידה שיכולה להתקיים נקודתית בליבן של עובדות קטנות, מדקדקות לכאורה שלא לצורך, במרווחים הריקים ביניהן, בתרבות האנקדוטה.
קוצר נשימה ספוג עשן יולד תמונות קצרות, דיווחים מהשטח, שמְגַדְרים את נוכחותו של משהו אבסולוטי בלתי מוגדר.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כל דבר שלא ניתן לתפוס במילים עצמן אלא רק לארוב לו וללכוד אותו בטבעת מילים הדוקה מספיק כדי שלא יברח, רופפת מספיק כדי שימשיך לנשום.
בסיפור.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka
קרובתי רוזי

קרובתי רוזי

ג'ראלד דארל

פעם עבדתי בגן העיר. מים רבים עברו מאז במזרקה שבקומה מינוס אחת ובכל זאת אני זוכרת שתי פנינים מהפלייליסט האקלקטי של רדיו גן העיר, שליווה יום יום, כגלגל חוזר, את שהותי המסויטת במקום הנורא ההוא, מקדש של כסף ישן משומר בפורמלין.

כשהייתי יוצאת לעשן, בחניון היקר באופן שערורייתי, התנגנו באזני "נשל הנחש" בביצוע המחוספס של ערן צור ומיד אחריו, תמיד מיד אחריו, "You've got a friend" של קרול קינג.

האנקדוטה הזאת לא קשורה לכלום ובכל זאת, ישנם ספרים כאלה ש When you're down and troubled ונשמט ממרוץ הכרכרה המשתקשקת אז Winter, spring, summer, or fall, all you have to do is call והם יהיו שם על המדף.

אחד מהם הוא "קרובתי רוזי" שבתקופה האחרונה, בעת נסיגת מרקורי, שהשפיעה קשה כל כך על כל הסובב אותי, ליווה אותי ברוב חביבותו. זאת לא הפעם הראשונה שלי אתו ותמיד, כמו כל ספריו של ג'רלד דארל, הוא מספק את הסחורה.

לאדריאן רוקסוויל יש צרות בגודל של פיל. פילה, ליתר דיוק. אבל הוא מגלה ש"אין בנמצא בעיה שאינה טומנת בחובה מתנה עבורך" (ריצ'רד בך, שם, שם) ומוצא בדרך עקלקלה, עמוסת מפגשים עם דמויות משונות וגדושת הרפתקאות מופרכות, את האושר.

יש מתכונת כזו, של רומנים רומנטיים, ש X אוהב את Y ו- Y את X ותמיד יש איזה גורם שלישי, Z הזדוני, המפריע לאיחודם, שלא מפתיע אף אחד חוץ מאותם עצמם. כך גם בספר הזה וכך גם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" ו"להיות יחד זה הכל" ואפילו "משכוכית" הנפלא. כולם ספרים אינטליגנטיים, שנונים ומשפרי מצב רוח וכולנו ממש מרוצים שX ו Y השכילו למצוא זה את זה למרות Z כי אנחנו מאוד אוהבים אותם ורוצים שיהיה להם טוב.

הבנתי שמרקורי, ברוך השם, כבר הפסיק עם הנסיגה שלו ואולי יתאפשר לי להתמודד עם אתגרים אינטלקטואליים חדשים אבל טוב לדעת ש When I'm down and troubled תמיד אוכל להתנחם שוב ושוב ושוב במסע רב תהפוכות עם פילה שיכורה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•dushka

ביקורות נוספות על "גשם"

גשם

גשם

סומרסט מוהם

מסע אנתרופולוגי מרתק בין אנדלוסיה לוהטת היצרים וטרופת הכבוד, הריוויירה הצרפתית הנוצצת ממסיבות קוקטייל של אנגלוסקסים עשירים, והאיים האקזוטיים באוקיאנוס השקט, המתפקדים עבור המהגרים הלבנים כזירה לחיכוך בין-גזעי מסעיר אך מסוכן. בין מרבית הסיפורים עוברת כחוט השני דמותו של המספר, מקבילה ברמה זו או אחרת לדמותו האמיתית של מוהם (אשר עשה שנים בביקורים ומגורים ביעדים הללו). זוהי דמות אשר היום היינו בוודאי מכנים גבר לבן ופריווילגי: ממרום האולימפוס הוא מביט באירוניה משועשעת, לעיתים כמעט חומלת, על שורה ארוכה של דמויות המיטלטלות אין אונים על הגלים הסוערים של החיים, בניסיון נואש להשיג מעמד, אהבה ואושר בעולם אשר מתנהל עדיין על פי קודים ישנים של כבוד, שושלת וגזע. לעיתים קרובות עולה הפער העמוק בין התדמית החיצונית המבוססת על דעות קדומות של החברה (אשר מבוטאות בידי המספר עצמו), לבין טיבה האמיתי של הדמות, אשר מתגלה ברגעי משבר שהופכים לנקודת מבחן עבורה. יחד עם זאת, מהסיפורים נטולי החמלה, למשל 'שלוש הנשים השמנות מאנטיב', עולה מיזוגניה עיקשת שנראית היום פתטית.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•עמית לנדאו