ביקורת ספרותית על נפש אחות מאת אהוד אשרי
ספר טוב

---

אתם מכירים את זה. יש מישהו שאתם פשוט אוהבים לשמוע. זה יכול להיות זמר, שדר, או סתם דוד זקן. להקשיב למה שיוצא מהפה שלו זה עונג צרוף. זה ברור, אפילו אם מתקשים להבסיר למה בעצם. לא יודע, אני פשוט אוהב. איך אמרו הזקנים האידישאיים: "אויף א תאווה פרייגט מען נישט קיין קושיות". (-על אהבה לא שואלים שאלות).

ימחלו הזקנים, אבל אני כן מבקש לשאול, לפחות את עצמי, מה יש בכתיבה של אהוד אשרי שפשוט מכשפת אותי. הוא כותב טוב, זה ברור. יותר מפעם הוא פשוט וולגרי, זה גם ברור. העניין שיש לו סביב זוג איברים נשיים, עובר כל גבול. אלמלא שאני לא מכיר אותו, הייתי מדבר על כך במונחים פרודיינים. זה כבר ספר שני שאני קורא, נהנה, אבל הקטע עם איברי היניקה ממש טו-מאץ'. נניח לזה.

חוץ מזה, הוא פשוט ע-נ-ק. יש בו משהו ציני. עמוק, מבין ומרגיש. ובעיקר מתמצא. אתה מרגיש שהוא לפחות, יודע בדיוק על מה הוא מדבר. ויש עוד משהו. הטכניקה. יש איזו גאונות בלתי צפויה במהלך. בסיבובים החדים, בשמירה על המתח ובחוויית הקריאה. (אם כי, יש יותר מעמוד אחד, שמספק אסקפיזם טהור).

לספר הזה, הגעתי בעקבות הקודם 'זה יגמר בבכי' שעסק בעולם העיתונות הקרוב אל ליבי. זה תפס אותי לא מוכן. התמכרתי. המשכתי לספר הזה, שהעמיק ופרס באיזשהו אופן את עולם הבמה, התיאטרון והביקורת. נכסי תרבות מרתקים. כאן הוא גם הולך על הקצה והביזארי, ומביא עלילת נפש מצוינת ממש.

לא הסברתי כלום. אני יודע. אבל אם זה אומר לכם משהו, אספר שאני כבר יודע לאיזה מדף אני ניגש בביקור הבא בספריה. זה יתחיל ב'אש' ויגמר ב'רי'. אהוד.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על נפש אחות