המחשבה הראשונה של מתי היתה, וואו, איזה רעיון ענק למחזה, אני חייבת להציע את זה לסאני. היא גיחכה לעצמה. כל המחשבות זורמות לסאני וסאני איננו מלא. תשמע סיפור, שחקנית תיאטרון צעירה, נניח בת 28, מגלה פתאום שהיא בהריון. שחזור מהיר מלמד אותה שלהריון הזה יש שלושה אבות אפשריים: אחד זה הבמאי שלה בהצגה שנמצאת עכשיו בדיוק לפני החזרות, שני זה מבקר תיאטרון בעיתון יומי גדול, שבשביל לסבך את הסיפור נחשב לאויבו המר של הבמאי, שלישי, לא תאמין, השכן שלה ממול, שהוא במקרה הומו חמוד שגר בדירה עם בן זוגו. כן, הומו.
מה אתה לא קונה. זה קורה. עובדה. מה אתה אומר? נכון שזה יכול להיות פיצוץ?
הכי טוב ללכת על קומדיה. תראה איזה פוטנציאל. הגיבורה מבינה מיד שאין מנוס מהפלה, אבל למה לא להשתעשע קצת? היא יכולה, למשל, לערוך לשלושת הגברים מין מבחן אומץ. לתפוס כל אחד בנפרד, לספר לו שהיא בהריון, שהוא האבא, ולראות איך הוא מגיב. תסכים איתי שזה המבחן האולטימטיבי. מה הם יעשו. מה הם יעשו. אני מהמרת שהבמאי, למשל, יתחיל להשתולל. הוא נשוי, שני ילדים, אשתו לא יודעת על הרומן, הוא בכלל החליט להפסיק אותו, מה הוא צריך
את זה על הראש? רגע, מה אתה היית עושה במקומו?
מתי חייכה לעצמה. מה סאני היה עושה במקומו. שאלה טובה. סאני יעשה מזה מיד משחק תפקידים. כמו שהוא אוהב. אימפרוביזציה. במאי ושחקנית. קודם כל הוא ישאל, את בטוחה שזה ממני? הוא הרי יודע מה זה נשים. בעיתוי הנכון ובמקום הנכון אין אחת שלא תפתח את הרגליים.
הוא תמיד אומר את זה, אז מי ערב לו שזה ממנו?
זה שלך, היא תגיד בטון צונן וענייני.
את בטוחה? השפתיים שלו חשוקות ועצמות הלסת אחוזות תזזית.
כן, אני בטוחה. אני תמיד רושמת לי עם מי אני מזדיינת. שיתחיל להתייחס אליה ברצינות.
אז צריך לגמור עם זה, הוא יגיד. `לגמור עם זה`, לא `לעשות הפלה`. שלא יהיה ישיר מדי.
מה פירוש `לגמור עם זה`, היא מתממת.
נו, את יודעת, הפלה, הוא מתעצבן.
מתי הנידה בראשה לשלילה. אני חושבת שאני רוצה את הילד. סתם, שיהיה מעניין. סאני אוהב משחקים כאלה. הוא יודע להעריך את זה.
תראי, הוא אומר, אני מכבד את הרצון שלך, אבל את צריכה להבין את כל ההשלכות. זה לא פשוט.
אבל היא לא תיתן לו לצאת מזה כל כך בקלות. היא רוצה את הילד. על איזה השלכות אתה מדבר,
היא שואלת, על החיים שלי או על החיים שלך?
סאני לא מתרגש. בואי נתחיל עם החיים שלך. את בת 28, בהתחלה של קריירה מבטיחה בתיאטרון, מה את צריכה ילד על הראש? זה יעצור לך את הכל. אף אחד לא ירצה להתעסק איתך.
הוא מדבר בשקט, כמעט ברוך, כמו אבא, אבל היא לא תיפול שוב למלכודת הזאת. אני לא אהיה השחקנית הראשונה עם ילד בבית. תביא השלכה יותר רצינית.
בסדר, הוא מרסן את קולו, אבל היא מרגישה טוב טוב את הצינה הנודפת ממנו, מה עם ההצגה?
ברור לך, שאת לא יכולה להמשיך. אנחנו יודעים כמה רצית את התפקיד הזה.
רגע, רגע, היא נדרכת, למה בדיוק אני לא יכולה להמשיך עם ההצגה?
סאני מחייך אליה את החיוך הקר, שלא מגיע לעיניים, זה שמעמיד אותה תמיד על המשמר. כי אני לא מסכים לעבוד איתך במצב כזה. זה למה.
היא נבהלת. אז תעיף אותי, ככה, ברגע האחרון, לפני הקריאה הראשונה? אחרי שאמרת שאני דניאל שראית כל הזמן בדמיונך?
כן, כמו כלום. הוא ממשיך לחייך אליה, אבל הוא לא יודע מה מחכה לו.
גם היא מחייכת. אני לא בטוחה שזה כדאי לך. תחשוב רגע, איך תסביר את זה? אני יכולה לפוצץ את כל הסיפור. יהיה סקנדל גדול. תחשוב על הכותרות: "במאי הכניס שחקנית להריון וזרק אותה מההצגה". אתה לא יכול להרשות לעצמך דבר כזה.
כאילו שהיא יכולה. בושה גדולה. כל התיאטרון יחגוג על הגב שלה. עכשיו היא צריכה לדמוע. אין לה שום בעיה להוריד דמעות מתי שהיא רוצה. רק צריך להתחבר לעצב הנכון. לפצע הנכון, כמו שסאני תמיד אומר. נגיד, לפעם ההיא בכיתה גימ"ל, כשעמדה לפני כל הילדים וההורים, באמצע ההצגה, וכל המילים ברחו לה, וכולם חיכו וחיכו, והיא שותקת, מאובנת מאימה, מסתכלת על אבא שלה, שרק יחייך אליה והכל יהיה בסדר, אבל הפרצוף שלו מתאדם מכעס, ואז הוא קם,
ויוצא מהאולם, ומשאיר אותה לבד עם הדמעות והבושה. הנה, היא כבר מייללת, וסאני, תפקידו לנגב לה את הדמעות, להגיד לה, די, מתי, מה זה הדמעות האלה, זה בסך הכל משחק, די, תירגעי, בואי למיטה. יש לנו הצגה אמיתית לעשות.
מתי מחתה בתנועת יד חדה את הדמעות והמשיכה ללכת, מתרחקת במהירות מהמרפאה. זה לא משחק. הוא חייב להשאיר אותה בהצגה. השאלה באמת איך יוכלו לעבוד יחד. גם ככה זה נהיה נורא קשה מאז שהוא הודיע שהוא מפסיק את הרומן. חודש היא לא ראתה אותו ולא שמעה ממנו. ועכשיו ההריון. תיראי כמה קונפליקטים, ואנחנו רק באבא הראשון. עוד חצי שעה הקריאה הראשונה. "וידוי". סאני יהיה עצבני. תמיד בהתחלה הוא עצבני. מתי הרגישה את המתח מצטבר בשיפולי בטנה. תמיד זה שם. לפני כל פגישה. תמיד הוא עושה לה את זה. אף אחד אחר לא. גם כשהיו ביחד ועכשיו על אחת כמה וכמה. ככל שהיא יותר רוצה אותו היא יותר מבוהלת ממנו. אולי להפך. ככל שהיא יותר מבוהלת ממנו היא יותר רוצה אותו. דווקא היא רוצה אותו, עם דגש על הדווקא.
היא נעצרה. תרגעי. זכוכית של חלון ראווה החזירה לה את דמותה והיא סקרה אותה כאילו היתה אשה זרה. פנים רזים מדי וחוורים מדי. והצללים האלה מתחת לעיניים, שום קרם לא מצליח להסתיר אותם בזמן האחרון. כל אחד יגיד עליה ישר נוירוטית. אפילו אנורקטית. השיער דווקא בסדר. שחור, צפוף, נשפך גלים גלים, בלי סדר, רעמה שאפשר להתהדר בה וסאני אומר להתכסות בה. עיניים גדולות, חומות-ירוקות. יש צבע כזה, עובדה. שפתיים עבות אבל משורטטות בעדינות, אפילו שמהמהירות היא לא מרחה כלום הבוקר. שגיאה גדולה. היא נראית לבנה כמו סיד.הלאה. גוף נערי, בדיוק כמו שסאני אוהב. כתפיים צרות אבל ישרות וזקופות, חזה קטן מדי, מה לעשות, מזל שיש פוש-אפ. סאני תמיד צוחק על תסביך השדיים שלה. עוד לא פגשתי אשה שמרוצה מהשדיים שלה, ותאמיני לי שפגשתי הרבה, אמר לה אחרי הפעם הראשונה שלהם. והיא, כמו מטומטמת, שאלה כמה זה הרבה. שגיאה גדולה מאוד, כי הוא סיפר. וסיפר. וסיפר. עם כל הפרטים. ונהנה מכל רגע. היא זוכרת כל אחת. עם חלק היא אפילו נפגשת על אותה במה. סילביה,
למשל. אתן לא מבינות שמה שחשוב לגבר זה הפטמות, לא השדיים, המשיך להרצות לה, ולך יש בלי עין הרע.
הזכרון דגדג לה פתאום. היא העבירה יד מהירה על החזה, להרגיש את הפטמה. אפילו דרך החזיה מרגישים שהיא עומדת. באמת בלי עין הרע, חייכה אל האשה בזכוכית. הסאני הזה יודע לבוא אל אשה, אין מה לדבר. היא נשמה עמוק רק בשביל לראות את החזה מתרומם. הלאה. סוודר הצמר האפור, הארוך, הסווה את הבטן השטוחה ואת המותניים הצרות, בקושי שישים סנטימטר, אבל לא את הרגליים הארוכות, הרזות, שעליהן גאוותה. פה היא יושבת חזק - מיני, מקסי, מכנסיים, לא משנה מה, היא תמיד תיראה טוב בגלל הרגליים האלה. וגם בגלל התנועה ההרמונית שלה, הקואורדינציה הנהדרת, שהופכת כל כניסה שלה למשהו מיוחד, "עוצר נשימה", כמו שכתב עליה פעם יותם צינוביץ. כמה מתוק מצידו.
מתי העיפה לחלון מבט ביקורתי אחרון. בסך הכל אין טענות. בחורה נאה, קצת רזה מדי, אבל מושכת, לא בצורה מוגזמת, שיכולה, נניח, להגביל את טווח התפקידים שלה. סקסית? אפשר להגיד, בלבוש הנכון, אבל לא סמל סקס, לא משהו זוהר, פרובוקטיבי, שיתקע אותה בטייפ קאסטינג. בטח לא אחת שתשכב עם שלושה גברים בשבוע אחד. ממש לא הטיפוס. אף אחד לא יאמין.
הכל מתחיל בסאני. מתחיל ונגמר. זה היה ביום שבו הודיע לה סוף סוף שהוא לוקח אותה לתפקיד דניאל, האחות המופרעת ב"וידוי". מהרגע הראשון רצתה את התפקיד הזה, אבל סאני, כמו סאני, לא רצה להתחייב. שנה שלמה ישב על המחזה שלו, והוא רצה שהליהוק יהיה מושלם. היו שם בסך הכל חמש דמויות, כולן מרכזיות, ואסור לו לטעות.
כבר כשנתן לה לקרוא את הטיוטה הסופית יכול היה לדעת שהיא תרצה להיות דניאל. הוא היה חייב לדעת. אמנם דניאל בת תשע עשרה והיא בת עשרים ושמונה, אבל אף אחד לא נותן לה יותר מעשרים. יש לה מראה של נערה. כולם אומרים. היה לה נאום שלם בראש למה היא מתאימה, אבל סאני לא אמר שום דבר, שום רמז, אפילו לא הזכיר את השם דניאל, והיא לא העזה לשאול.
הוא כתב את המחזה, מחזה ראשון שלו, הוא הולך לביים אותו, וזכותו לבחור את מי שהוא רוצה.
היא תחכה בסבלנות, לא תפעיל שום לחץ, שלא ירגיש מחוייב רק בגלל שהם מזדיינים כמעט שנה.
המתח הרג אותה, אבל היא ידעה שכל מילה מיותרת יכולה רק להזיק. זה חייב לבוא ממנו. תשבי בשקט, כמו ילדה טובה. תני לו את הזמן שלו. וסאני באמת לקח את הזמן שלו. בשתי ידיים לקח. לפעמים הרגישה שהוא פשוט נהנה להתעלל
בה. אחרת איך אפשר להסביר שהוא משתף אותה בבחירת השחקנים לכל הדמויות האחרות ורק על דניאל הוא לא אומר מילה? מה, הוא לא מבין כמה זה חשוב לה? נכון שזה החמיא לה. בכל זאת, ניסן גורדון, הבמאי הגדול, מתייעץ אתה, מתי לביא הקטנה, שואל לדעתה, מקשיב לה ברצינות, באמת כל הכבוד, אבל מה איתה? למה הוא לא חושב קצת עליה? זורק איזה עצם?
באותו זמן הם נפגשו כמעט כל לילה בסטודיו שלו. הוא אף פעם לא כותב בבית, בגלל הרעש, הילדים. הוא לא מצליח להתרכז. אז הוא הולך כל יום לסטודיו, דירת חדר בלב תל אביב, וכותב עד מאוחר. לפעמים הוא גם נשאר לישון שם. והכל בהסכמת אשתו. שרה הקדושה. יש לו שם טלפון, אבל רק לשיחות יוצאות. אם הטלפון מצלצל הוא לא עונה. רק מקבל הודעות.
היא אהבה את הפגישות שלהם. קודם היא דופקת בדלת את הדפיקה המוסכמת (דפיקה, הפסקה, שלוש דפיקות רצופות, הפסקה, ועוד דפיקה), אחרת הוא לא פותח. בהתחלה הם היו מתבדחים על זה, סתם, בדיחות מתבקשות ("אני מבטיח לך דפיקה על כל דפיקה"; "אז למה רק חמש?"). רק בסוף היא שמה לב שמרוב דפיקות ובדיחות היא לא העיזה לבקש מפתח. אחר כך הוא פותח את הדלת, פורש ידיים לצדדים בתנועה תיאטרלית והיא מתכנסת בהכנעה בין זרועותיו. הוא מחבק אותה, מכניס מיד ידיים מתחת לחולצתה, גב, תחת, שדיים, יורד באיטיות אל בין הרגליים, תמיד אותו סדר, ואז מתחיל להפשיט אותה בעמידה, חולצה, חזיה, מכנסיים, תחתונים. לפעמים הוא רוצה אותה בו במקום. ביחוד כשהוא מגלה שהיא רטובה. אבל בדרך כלל הוא לוקח אותה למיטה.
בכל מקרה, הפגישות מתחילות תמיד עם סקס. זה מתאים לה, כי רק במיטה היא נרגעת, משתחררת מהלחץ שמשרה עליה נוכחותו. רק במיטה משתרר לה פתאום שקט בראש, וכל הזמזום הזה, סאני-סאני-סאני, נפסק. זה הזמן היחיד שהוא כולו שלה. שהוא לא מפחיד אותה.
וחוץ מזה, הסקס זה קיצור דרך לאינטימיות שתבוא אחר כך. לפני כן אין שום סיכוי לדבר איתו ברצינות. חוץ מכמה פעמים, כשיש לו מצב רוח יצירתי במיוחד ובא לו על משחק תפקידים, שגם הוא תמיד קשור בסקס. פעם זה בליינד דייט, פעם זונה ולקוח, פעם גינקולוג ופציינטית, פעם שוטרת ונהג. זה היה הכי מוצלח שלהם. השוטרת והנהג. בעיקר בגלל שהיא כל כך הצטיינה. היא הצליחה אפילו להצחיק אותו! ממש הצטיינות יתרה.
הוא התכונן מראש. היא ראתה את המזימה בעיניים שלו מיד כשפתח לה את הדלת. צריך פעם לברר את הקשר בין זימה למזימה. החיבוק שלו היה קצר רוח. מיד אחר כך, במקום להמשיך כרגיל, הוא שלף שקית פלסטיק, הוציא ממנה מדי שוטרת, בטח לקח את זה ממחסן התלבושות, ואמר, תלבשי אותם. אפילו לא שאל אם היא מסכימה. למה שישאל, היא תמיד הלכה איתו, תלמידה שקדנית שכמותה. אז גם היא לא שאלה כלום. רק התפשטה במהירות ועלתה על המדים. כשהוא מתחיל משחק, הוא אף פעם לא מסביר כלום. פשוט מתחיל לשחק והיא צריכה להבין לבד. לפי השורה הראשונה שלו. כמו מבחן. זהי את התפקיד. בפעם הראשונה היא לא הבינה מה הוא רוצה מהחיים שלה. "זאת את? ביקשתי בלונדינית", אמר לה כבר בפתח, בלי חיבוק, בלי הקדמות. "סליחה?" שאלה בחוסר הבנה. "אמרתי לבחור במשרד בפירוש, בלונדינית עם חזה גדול. ומה הוא שולח לי? שחורה עם חזה קטן".
היא עמדה שם מבולבלת. "מה את שותקת, הם לא מלמדים אתכן שום דבר במשרד היוקרתי שלך?" והיא עוד לא קלטה. "איזה משרד?" איזה טמבלית. כי פתאום בבת אחת, ירד לה האסימון. "אני מצטערת, כל הבלונדיניות היו עסוקות". לפי הזיק בעיניו ידעה שהוא מרוצה.
"אבל למה עם חזה כל כך קטן?", שאל בגסות מכוונת. "מה שחשוב זה הפטמות, לא השדיים", ענתה לו, "ולי יש בלי עין הרע".
הוא פרץ בצחוק ספונטני של הערכה. "את זוכרת מה מרתה אומרת על ג`ורג` ב`מי מפחד מוירג`יניה וולף`? למה הוא הגבר הנבחר שלה? `הוא לומד את המשחקים שלי באותה מהירות שאני משנה אותם`, משהו כזה". והיא היתה גאה בעצמה כמו שלא היתה מעולם.
הפעם לא היתה זקוקה לשום הכנות. הם יצאו החוצה, לרחוב, והוא בלי להגיד מילה, נכנס לאוטו שלו ויצא לדרך, משאיר אותה מאחור. היא חשבה במהירות. מה לעשות. בסוף החליטה להמר.
היא ירדה במורד הרחוב, עד הצומת, ונעמדה. אחרי שלוש דקות ראתה אותו מגיע. היא צדקה. זה עבד. היא צעדה למרכז הרחוב והרימה יד, סימן מוסכם לעצור. הוא נעצר על ידה ופתח את החלון.
מכאן היא זוכרת כל שורה. כל צחוק.
"לילה טוב לך", חייך אליה חיוך רחב, "קרה משהו? איזה חפץ חשוד?"
"את הרשיונות, בקשה", ציוותה.
"הו, אני רואה שאנחנו רציניים", אמר. הוא שלף את המסמכים מהמגירה והגיש לה. "מה זה,
בדיקה שגרתית, או שקרה משהו?"
היא עיינה במסמכים בכובד ראש. "אתה מר ניסן גורדון?"
"בכבודי ובעצמי".
"כתוב פה שאתה צריך להרכיב משקפיים".
"זה בסדר, יש לי עדשות מגע".
"אז איך אתה מסביר את זה שלא ראית את השלט עצור?"
"מה פירוש? בטח שראיתי! עצרתי כמו גדול!"
"צריך לעצור ממש, לפחות שתים-שלוש שניות".
"זה בדיוק מה שעשיתי".
"העברת לניוטרל?"
(צחוק ראשון) "לא, לחצתי על הקלאץ` והברקס".
"זה לא מספיק. צריך להעביר לניוטרל".
"אני מצטער, לא ידעתי".
"אי ידיעת החוק אינה פוטרת את העבריין מעונש. אני נאלצת להחרים את הרשיון. תבוא מחר לתחנה להמשך הליכים".
"אבל שתים עשרה בלילה! אני חייב להגיע להרצליה!"
"איזה הרצליה, רגיל או פיתוח?"
(צחוק שני) "פיתוח".
"לא טוב. אם היה הרצליה רגיל עוד הייתי חושבת".
"בחייך, אל תעשי לי את זה, את נראית בנאדם טוב. את לא יכולה לסלוח לי הפעם?"
"מצטערת, חוק זה חוק".
"יש משהו שאני יכול לעשות בשביל שתשכחי מזה?"
"מה למשל?"
הוא יצא מהרכב ושלה את ארנקו מהכיס האחורי. "יש לי פה רק 200 שקל".
"אדוני מנסה לשחד עובד ציבור? אתה רוצה שאני אעצור אותך? איזה לילה באבו כביר?"
"לא התכוונתי לשוחד".
"אז מה?"
"חשבתי אולי תקחי אותי להרצליה ואני אשלם לך".
"מצטערת, אני בשלילה".
"בשלילה?" (צחוק שלישי, ספונטני, גדול) "למה, מה עשית?"
"לא עצרתי בעצור", היא הצליחה להשאר רצינית לגמרי. מה הוא חושב לו.
"טוב מה זה משנה, אני לא אגלה לאף אחד. מי יעצור שוטרת".
"מה יש בהרצליה פיתוח?"
"חתונה".
"מי מתחתן?"
"אני".
"למה?"
"כי אני אוהב אותה".
"היא יפה?"
"כן".
"יותר יפה ממני?"
"אני לא רואה טוב בחושך".
"אז בוא תראה". היא הדפה אותו קלות, נכנסה לרכב, התיישבה במושב הנהג והדליקה את האור.
הוא נכנס, התיישב לצידה ובחן אותה בעיון. "היא יותר יפה".
"לא מאמינה. אני הכי יפה במרחב ירקון. רסמי".
"בואי להרצליה ותראי בעצמך".
בלי היסוס התניעה את הרכב ויצאה לדרך. שניהם שתקו. היא היתה נרגשת. היוזמה אצלה. הוא בידיים שלה. בצומת תל ברוך פנתה שמאלה. "ואיך הגוף שלה?" שאלה פתאום.
"מדהים", ענה בשקט.
"יותר משלי?", היא יכלה כמעט לשמוע את הלמות ליבה. זה מתקרב.
"אני לא רואה בחושך".
היא עצרה בצד, בפתאומיות, והדליקה את האור. "אז תסתכל".
הוא סקר אותה ארוכות. "לא יודע מה להגיד לך", אמר בפקפוק.
היא פתחה כפתור בחולצה. "עכשיו?"
הוא היסס. "לא יודע, לא בטוח".
היא פתחה עוד כפתור. החזיה הלבנה שלה בהקה באור החלש. "עכשיו?"
"עדיין לא בטוח".
היא שחררה את קרס החזיה. "עכשיו?"
"אני צריך לראות מקרוב", אמר וטמן את פרצופו בשדיה. אלוהים, איפה היא תמצא עוד אחד כזה.
אבל זה היה היוצא מהכלל. כשהיה לו מצב רוח. בדרך כלל זה היה נגמר בסקס קונבציונלי בסטודיו, שגם זה בסדר גמור. ואז היה מתחיל סוף סוף לדבר על ההצגה. נגיד, מה את חושבת על דרור בנטוויץ` לתפקיד עמנואל?
היא שותקת, מחפשת מלים. אני לא בטוחה, מבחינת הגיל הוא בסדר, וגם המראה המאצ`ואיסטי.
הוא תמיד משחק קצינים וזה כאילו מתבקש, אבל נראה לך שהוא יכול לשדר גם פגיעות?
סאני מעשן. אולי את צודקת, הוא באמת קצת מוגבל באגף הזה. עולה לך איזה שם אחר?
שם אחר. היא סורקת במהירות את קבוצת בני החמישים ושמה לב שבעצם היא מחפשת פרטנר לעצמה. מישהו שיתאים להיות אבא שלה. אבל אבא נחמד, לא כמו אבא שלה, האמיתי. מה דעתך על נעם בן גור? נעם שיחק איתה ב"מראה מעל הגשר" והיה מקסים. גם בתור מרקו וגם בתור פרטנר.
סאני יודע את זה. הוא יבין מיד לאן היא חותרת. נעם בן גור, נעם בן גור, הוא מהרהר בקול, קצת צעיר, לא?
למה, היא מתעקשת, הוא בן ארבעים וחמש ועם קצת לבן בשיער הוא בול לתפקיד. יש לו גם את הקשיחות הצבאית וגם את הפגיעות שאתה מחפש. ראיתי אותו פעם בוכה בלי דמעות, הוא היה מדהים.
סאני בוחן אותה. נראה, אולי יש משהו בדבריך. למחרת הוא הזמין אותו לאודישן. ועכשיו נעם בפנים. והיא לא תוכל לספר לו אף פעם שזה בזכותה.
וככה לילה אחרי לילה. קודם זיון, ואחר כך שיחה אל תוך הלילה. פתאום היא מעורבת בכל תהליך הליהוק, שחקן אחרי שחקן, תורמת אבחנות, פיסות רכילות, מחכה שהוא יגיע כבר אל דניאל, כלומר אליה.
בתפקיד של האמא, לילי, לא יצא לה טוב. סאני התעקש על סילביה בודסקו, שמשחקת את אמא שלה ב"ביבר הזכוכית", ושום דבר לא עזר לה. סאני היה נעול על הקלפטע הרומניה, הדיקטטורית הגדולה, קתרינה מ"אילוף הסוררת", מרתה מ"מי מפחד מוירג`יניה וולף", האחות ראטשד מ"קן הקוקיה", וכל יתר המכשפות שהתמחתה בהן. הוא כבר דיבר איתה, היא אמנם משחקת עכשיו גם ב"שידוכים", מאדאם פיוקלה, ואולי התיאטרון יתנגד, בגלל העומס, אבל הוא כבר ישכנע את
מי שצריך.
מתי נזכרה בחלחלה בכל הסצינות של לילי ודניאל ב"וידוי". היא תדרוס אותה, הסילביה הזאת, בדיוק כמו שעשתה לה ב"ביבר". היא תדרוך עליה, תגנוב לה סצינות, היא עושה את זה לכולם.
בשביל מה אתה צריך אותה, שאלה אותו, ראית מה קרה ב"ביבר". קודם כל היא מנייריסטית, ושנית, היא כל הזמן תגיד לך מה לעשות.
אבל סאני צחק. עוד לא קם השחקן שיגיד לי מה לעשות, בטח לא סילבי. בשבילו היא סילבי. אני יודע לטפל בה. היא תהיה לילי מצויינת כמו שהיא אמנדה מצויינת. כן, היא אומרת לו, לילי במבטא רומני. על הזין שלי המבטא, ענה לה, אני צריך את הכריזמה שלה, לא את הדיקציה שלה. בטח שסילביה הסכימה. וגם התיאטרון אישר. אף אחד לא אומר לא לסאני. בטח לא אחת כמו סילביה שסאני עשה לה את הטובה. ועוד בחדר החזרות. אבל את הקריאה הראשונה כבר דחו בשבילה בשבוע. וזאת רק ההתחלה.
נשארו שני התפקידים של הצעירים. האח המת אלכס, והעיתונאי החי שאולי. אם היא רוצה להיות דניאל היא צריכה אותם אסתטיים, אמפטיים. נניח כמו אריק דה קסטרו, שמשחק איתה ב"ביבר", בתור ג`ים. הוא יכול להיות שאולי מצויין. נכון שסאני עשה לו את המוות בהצגה, ממש השפיל אותו, והיא ניחשה, רצתה להאמין, שזה בגללה, בגלל שהיא ואריק היו כל כך מיודדים, והנשיקה, אבל סאני הכחיש בתוקף, אל תחמיאי לעצמך, אמר לה.
אז כשהיא הציעה את אריק לתפקיד העיתונאי, סאני עיווה את פרצופו במיאוס של `תשכחי מזה`, אבל בסוף לקח את אדם גל, בן מחזור שלה מבית ספר למשחק ואחד משלושת המומלצים שלה, מותק של בחור, סטנדאפיסט בחסד וגם נראה מצויין. הם יצאו פעם, לא משהו מיוחד, ונשארו חברים.
בהתחלה סאני היה חשדן, עוד אחד שהזדיינת איתו, שאל אותה, והיא, מה פתאום, סתם ידיד מבית ספר. סאני המשיך לפקפק, הוא לא עבד איתו אף פעם, אבל בסוף השתכנע לבחון אותו.
אחר כך סיפר לה שהוא יהיה שאולי מעולה. עוד אחד שלא יידע אף פעם שהוא חייב לה.
עם התפקיד של אלכס סאני התלבט הכי הרבה. זה התפקיד הכי קשה בהצגה, אמר לה באחד מאותם לילות. הוא מתחיל בתור אליל המשפחה וגומר בתור מפלצת. הורס לכולם את החיים. מישהו עם המון עוצמה והמון קסם. כוח להשחית. שהצופים ירצו לשנוא אותו אבל לא יוכלו. זאת המטרה שלי, שיזדהו עם הרשע. שיאמינו שאמא שלו מעריצה אותו למרות שהוא מתעלל בה, אבא שלו מגן עליו למרות שהוא חושד בו ואחותו משתעבדת לו נגד רצונה.
מתי נזכרה איך נשימתה נעצרה לרגע. זאת היתה הפעם הראשונה שסאני הזכיר את האחות. אולי עכשיו הוא ידבר עליה. אבל סאני המשיך לנאום על אלכס, האח המניפולטיבי שגם מעולם המתים הוא ממשיך לשגע את המשפחה. צריך מישהו דיאבולי, מפתה, מושחת. נשבע לך, אם הייתי יותר צעיר, הייתי עושה את זה בעצמי. אבל איפה אפשר למצוא עוד אחד כמוני? הוא צחק, אבל מתי ידעה שהוא מתכוון לכל מילה. סאני תמיד היה גבר של הרבה נשים אבל של איש אחד.
החיפוש אחרי סאני צעיר בעשרים שנה העלה, כצפוי, חרס. עד שלילה אחד, מתי זה היה, לפני חודש, חמישה שבועות, לא משנה, הכל מתבלבל לה עכשיו, סאני היה להוט במיוחד, אפילו קצת אלים, ממש הדביק אותה לדלת. קצת שיתק אותה. ואז, אחרי שגמר בשעה טובה, שלף לה את "הברקת הליהוק של העשור", הישר מסידרת הטלוויזיה המקורית "שובר הלבבות מעג`מי", קבלו את גרי אשכנזי, כוכב התיכון לאמנויות, הצ`רמר הלאומי, שהפעם האחרונה שעלה על במה היתה
בהצגת הסיום של בית הספר למשחק. אז מה את אומרת? נכון הברקה?
מתי ידעה על גרי אשכנזי רק מהראיונות שלו בעיתונים, שרובם עסקו בכיבושיו התכופים. הוא נראה לה צעיר מפונק ורדוד, לא מעניין במיוחד, אבל סאני לא שאל לדעתה בשביל לשמוע הסתייגויות. הוא שאל בשביל לקבל מחיאות כפיים. הוא כבר נפגש עם הבחור, נדלק עליו ממבט ראשון ("תצחקי, אבל בכל זאת הוא קצת מזכיר לי את עצמי"), וחזר מלא התלהבות. נמצאה האבידה. יש אלכס. כולם יפלו מהכיסא. הוא כל כך שטני, שזה נפלא. לא צריך אפילו אודישן.
ואז הגיע הלילה שנשתנה מכל הלילות, הלילה שבו קיבלה את דניאל. אבל באיזה מחיר. מהרגע הראשון הוא היה מוזר. בהתחלה בסדר, חיבוק, ליטופים, גב, תחת, שדיים, יד בין הרגליים, סטנדרטי. אבל אז, במקום להמשיך כרגיל, פתאום, אני רוצה לדבר איתך על דניאל. בום. זה בא. תשחקי אותה קוּל.
עכשיו? לא. קודם תתפשטי. נו, קדימה. בקוצר רוח. אפילו בעצבים. מפחיד. אנחנו משחקים בסטריפטיז? היא מנסה להיות קלילה. אולי זה עוד משחק תפקידים. שום דבר. תשתקי ותתפשטי. היא פושטת את הסוודר, אחר כך את החולצה, אחר כך את המכנסיים. נשארת בתחתונים וחזיה.
תורידי הכל, הוא גוער בה. קצת לחוצה, היא משחררת את החזיה, הפטמות מעוכות, נחלצת מהתחתונים, קצת קר לה, עומדת לפניו בלי לדעת מה הוא רוצה. תרגעי כבר. זה עוד משחק. תהיי מוכנה.
עכשיו תפתי אותי, הוא מצווה. למה הוא כזה עויין. מה לעשות. סאני, אתה מלחיץ אותי. כל הסיוטים שלה מתגשמים. רק שלא תיאלם עוד פעם. זה הפחד הכי גדול שלה. את רוצה להיות דניאל או לא?! ישר למטרה. כמו בוקס בבטן. אז תראי לי מה את יודעת. פעם אחת תהיי היוזמת.
אין ברירה. היא יורדת לרגליו ומתחילה לפתוח לו את המכנסיים. הוא הודף אותה. לא ככה! בלי לגעת בי! אל תעשי לעצמך חיים קלים. היא קמה, מושפלת. מה קורה פה. אולי זה חלק מהמשחק. תגיד לי מה אתה אוהב. העיקר שהיא מצליחה לדבר. את שחקנית, לא? תחרמני אותי, תגעי בעצמך, אני יודע, למה אני צריך להגיד לך הכל. תסתכלי על הפטמות שלך. תעשי משהו. נו, קדימה.
מתי נעצרה ונשענה על קיר הבניין שלידה. בחילה. אולי זה ההריון. כבר? היא עצמה עיניים. איך נתתי לו. למה הסכמתי. הוא פשוט בלבל אותי. חשבתי שזה עוד משחק. תפסיקי לקשקש. רצית לרַצות אותו. כמו תמיד. להצטיין. להראות שאת מתאימה לו. שתהיי דניאל אידיאלית. זה כל הסיפור. ואם הוא ירצה עוד פעם תעשי אותו דבר, נכון או לא?
לא נכון. חשבתי שזה משחק, שעוד רגע הוא יצחק ויחבק אותי. כמו תמיד, כמו בתל ברוך.
אבל הוא לא. הוא עמד שם וראה אותה מושכת בפטמות עד שהזדקרו. ואחר כך מעבירה את ידיה לאורך גופה, מניעה את האגן בסיבובים איטיים, היא טובה בזה, תנועה זה הצד החזק שלה, ומסתכלת לו כל הזמן ישר בעיניים, ואחר כך מסתובבת בגבה אליו ומתכופפת, הכל תוך סיבובי אגן, זה חייב לחרמן אותו, הערווה הפעורה, היא ראתה פעם בחורה עושה אותו דבר בטופלס באר בניו יורק, וכולם צעקו "מור!", "מור!". די, תתעשתי כבר.
היא התנערה והמשיכה לצעוד במהירות לכיוון התיאטרון. מה יש לדבר, סאני שיחק איתה עד הסוף. עכשיו תפנטזי שאני אונס אותך. שאני רוצה אותך ואת מתנגדת. תסגרי את הרגליים המזויינות שלך. תסגרי כבר! תצעקי שאת לא רוצה. והעניינים מדרדרים. הוא מכאיב לה. תגידי תפסיק, תפסיק. והיא צעקה. ועוד איך צעקה. בלי חשבון. תפסיק! תפסיק! אני לא רוצה!
והדמעות. ורק אז הוא הרים אותה בזרועותיו ולקח אותה למיטה, די, די, מתוקה שלי, זה בסדר, זה לא באמת, תרגעי, ונכנס אליה בעדינות וזהו. גמר תוך שתי שניות. אוקיי, נגמר האודישן.
התפקיד שלך. רק תביאי את זה לבמה, בדיוק את מה שהרגשת, כל ההשפלה הזאת, תבואי מאותו מקום. חבל שאי אפשר לעשות את זה באמת. על הבמה. אבל לפחות תעבירי את החוויה. את ההשפלה. שיזדהו איתך. שישנאו אותו. פשוט תיזכרי במה שהרגשת. ועכשיו בואי נישן קצת. הבן זונה. רק בבוקר הוא אמר לה שזהו, צריכים להפסיק להיפגש. אחרת זה יפריע להצגה. ואני עושה את זה לטובתך, תאמיני או לא. ואפילו זה נראה לה הגיוני. כי הוא בטח מתכוון רק לתקופת ההצגה ואחר כך הכל יחזור להיות כרגיל. והשריטות, והסימנים הכחולים ברגליים. הכל בסדר, העיקר שהתפקיד שלה. ועכשיו היא בהריון. ממש כמו דניאל. איזה אירוניה. סאני ימות על זה. מה זה ימות, הוא יעיף אותה מההצגה לכל הרוחות.