ביקורת ספרותית על ג'זבל - ושתי # מאת אירן נמירובסקי
ספר לא משהו

---

הוא מתחיל מצויין. משפט רצח, הנאשמת היא אישה, שברירית למראה, אולי רצוצה, לא ברור איך, לא ברור למה, וגם העדויות הנשמעות לא מספקות רציונל מתקבל על הדעת.

אחר כך מובא סיפור החיים של האישה הזאת, כדי להסביר.

וזו אישה יפה, מושכת ועשירה. מאד יפה, מאד מושכת, מאד עשירה. והדבר היחיד שמעסיק אותה הוא היותה יפה ובעיקר מושכת. כל עניינה הוא בכך שגברים יגלו בה עניין וירצו בה באופן שאינו מותיר מקום לספק. זה מה שגורם לה סיפוק והופך אותה למאושרת. והמינון של זה הוא כזה שאינו יכול לעורר אפילו מידה קטנה של הזדהות גם אם את אדם שהמראה החיצוני חשוב לו ושמוכן לעשות משהו כדי לשפר אותו.

העלילה מתרחשת בזמן שבין מלחמות העולם, תחת אווירת חוסר מעש ורדידות של נשות החברה הגבוהה בצרפת, כשהידיעה שכשאת תזדקני בעלך ייקח לו מאהבת צעירה שקולה לידיעה שהשמש תזרח מחר. והעיסוק בהזדקנות נבחן רק לנוכח המראה והיכולת לשמר אותו אל מול הזמן שמתעמר בו, כי היופי הוא האושר וזה, על כן, שמור רק לצעירים.

אני לא מצאתי טעם לקרוא אותו עד הסוף. עצרתי פחות או יותר באמצע הספר. הכל כבר היה מובן, חד מימדי וגם, יש להודות, משלב מסויים פשוט משעמם, אותו סוג שעמום שזורה עליך מי שכל חייו מרוכזים בעניין אחד, אדם אובססיבי, שלא מתפתח, והדברים היחידים שאתה יכול לשאול את עצמך בהקשר שלו זה האם הוא ילך לטפל בעצמו ואם לא, עד לאן יוביל אותו העניין הזה. וזה הרי כבר הוצג בפרק הראשון.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ג'זבל - ושתי #