ביקורת ספרותית על ג'זבל - ושתי # מאת אירן נמירובסקי
ספר מעולה

---

"איזו השפלה. הטיפולים האלה, הסודות האלה, אשליית הנעורים הזאת, שאינה נתמכת אלא באמצעים מלאכותיים. המשחות האלה, האיפור הזה, הצבעים האלה, המחוך הבלתי נראה מתחת לבגד הים בקיץ... מי שלא ידעו יופי מעודן, יופי אמיתי, שאנן, בוטח, יכולות לעמוד בזה, אבל אני?"

אני לא יכולה להסביר לכם את התענוג שיש לי בלקרוא ספר שנכתב ב1936 אבל הוא כל כך רלוונטי לימינו ואולי, לצערי רלוונטי אפילו יותר.

הספר מספר את סיפורה של גלדיס, אישה מהמעמד הגבוה שכל חייה הייתה יפה ונחשקת. היא מפתחת אובססיה למראה החיצוני שלה ומנסה בכל דרך אפשרית להסתיר את גילה מהסובבים אותה. היא כל כך מתמכרת לתחושת הנעורים המשכרת שהיא מוצאת את עצמה פשוט מפספסת את שאר החיים. בבואתה במראה הופכת להיות חברתה הטובה ביותר והעיסוק בחיצוניות מביא אותה רחוק עד כדי מעשים קיצוניים.

זהו ספר ישן, שכתוב בצורה סוחפת ואף מתריסה. הוא מדבר על התאבלות הנעורים והיכולת לקבל על עצמנו את הזקנה. היכולת להתמודד עם חוסר הרלוונטיות או העובדה שהחיים פשוט חולפים להם, ואפילו די במהירות. הנושא כמובן מאוד מזכיר את תמונתו של דוריאן גריי והספר כתוב בצורה של דיאלוגים עד כדי שניתן להרגיש כאילו קוראים מחזה. הדמות הראשית מעוררת רחמים ואף סלידה אך גם אמפתיה באיזשהו שלב. היא קצת כתובה כמו דמות בטרגדיה יוונית שסופה המר ידוע מראש ואין באפשרותה לשנות את גורלה אף על פי שהיא מנסה לחמוק ממנו.

מצאתי נחמה מסוימת בלדעת שגם בעבר כנראה שהעיסוק בגיל ובמראה החיצוני תמיד היה רלוונטי. הבעיה היא שהחברה של ימינו לקחה את זה למחוזות קיצוניים וכל תעשיית היופי יצאה מפרופורציה, אבל זה כנראה מה שקורה בחברה שמקדשת כל כך חיצוניות, חיי נצח וסרטונים בטיק טוק.

"הזקנה תגיע בעוד כמה שנים, אולי בעוד כמה חודשים, חשבה, הזקנה האמיתית, זאת שאינה אלא ויתור ושלווה."

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על ג'זבל - ושתי #