לפעמים אני שואל את עצמי למה אני כל כך נמשך לספרות על גסיסה. למה אני מוצא מרגוע בקריאה על גוססים. יתכן שהתשובה נעוצה בחיי, שבחלקים ממושכים מדי היו סוערים מדי וכעת למדתי להעריך את הברכה שבהיות על סף החדלון.
כולנו חרדים ממות הורינו. אבל נדמה שהתרבות הצרפתית הרומנטית מספקת לחניכיה את הכלים הכי פחות כשירים להתמודדות עם הבלתי נמנע, עם הדעיכה והמוות. הרומנטיקה הצרפתית הנאיבית, נראית כעומדת דהומה מול תופעת המוות, כאילו כל נסיון החיים וכל ההשכלה והאתיקה הצרפתיים, הליברליים, ההומניסטיים, המערביים, המודרניים, לא הכינו אותה להתמודד עם עובדת המוות. הצרפתיות כשלה בעמידה בחובה ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית הבסיסית ביותר, וזה עגום ומעט מפליא כשזוכרים שתרבות זו היא הורתם של אלבר קאמי, סארטר ואקזופרי, בין היתר.
הכרונולוגיה הזו של התפוררות, ריקבון זוחל, התיאור של היות עדה להתפוררות גוף ונפש, מלווה ביותר מדי מילות תיאור. אחד ממאפייניה של כתיבה בוסרית הוא חוסר האיפוק, חוסר ההימנעות מהשתפכות רגשית כאשר די בעובדות להעברת הרגש - הזעזוע מההידרדרות והדעיכה שבזקנה, במקרה הזה. כשהעובדות די בהן לשם יצירת מרחב הפרשנות של הקורא, אין צורך במילות תיאור ורגש. הכותב צריך לסמוך על הקורא שזה יהיה מספיק אינטליגנטי כדי לעצב את תמונת הרגש העולה מהתיאור, בעזרת עולמו הרגשי שלו-עצמו. ארנו כנראה היתה נסערת מדי כשכתבה, מכדי שתוכל לנשום עמוק ולגשת לטקסט שלה בראש צלול. מה שמטריד הוא העובדה שגם לאחר זמן, כשהדם רגע מרתיחתו, וכבר יכלה לעשות זאת, לא עשתה זאת, ושגם העורך שלה לא עשה זאת.
הספר רצוף במשפטים בעלי איכות פואטית מצמיתה, מסמררת, אבל הם משובצים במכלול רפטיטיבי שלא מתעלה על סך חלקיו. ארנו חוזרת שוב ושוב, כנכפית, על תיאורי מלנכוליה והכחשת עובדת המוות. במשפט אחד, מכמיר לב, היא אומרת שהיא מעדיפה את אמה דמנטית על פני מתה. הסירוב לקבל את עובדת המוות, להשלים עם קיומו, לנסות להתיידד עמו מעט, הוא סמן של אינפנטיליזציה של תרבות המערב.
ספרות אמורה להחריג אותנו מהעולם המוכר, לאפשר לנו את המהלכים המנטליים והרגשיים שמעבר למוכר. לא לשחזר בנאמנות ובדיוק את הידוע והישן. במובן זה, ארנו לא מנסה להגיע לתובנות, רק להציג את הבשר העירום. זה הישג בדרכו אבל מוגבל בגלל תחומי המאמץ והשאיפה המוגבלים מראש שהציבה לעצמה.
לקראת הסוף אתה מוצא את עצמך מסנן: "נו, שתמות כבר האמא הזו", רק כדי שהמהלך הנפשי המדוכא, המדכא והמונוטוני ישתנה. כשצובעים רק בשחור, הוא כל כך עמוק שלא משנה באיזה כיוון, עוצמה, סיבובים ומריחות תסובב את המברשת, הקנווס יהיה שחור. בדינמיקה שיצרה ארנו, כשואבת ומשתלהבת מדכאונה-שלה ומתחפרת בייאושה וחדלונה, מוות הוא גאולה לא רק לדמנטית ולה, כבת, אלא גם לקורא.
אי אפשר להאשים את ארנו. היא רק תוצר של תרבות זו, לא יוצרת שלה. אני מניח ומקווה שאת פרס הנובל קיבלה על יצירות אחרות.
כתיבתה של מיכל בן נפתלי, המתרגמת והמעירה, הרבה יותר אינטליגנטית, רגישה ועמוקה מכתיבתן של אלה שאותן היא מתרגמת. אחרית הדבר שלה לספר של ארנו לא יוצאת מכלל זה.
