ביקורת ספרותית על תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי מאת הלל כהן
בזבוז של זמן

---

גרוע, גרוע, גרוע.
הלל כהן מנסה לכתוב באובייקטיביות; כמו רבים לפניו הוא נפל במלכודת הישנה לפיה אובייקטיביות שווה לסימטריה. זו, כמובן, טעות חמורה. אובייקטיביות נוגעת לתיאור העובדות. סימטריה נוגעת לעובדות עצמן.
במאורעות תרפ"ט לא היתה סימטריה - גם הספר לא יספר לכם אחרת. אבל בפרטים הקטנים...
הספר מעניק משקל שווה למקורות תיעודיים יהודיים, ערביים ובריטיים. הוא מתייחס לאמינות המקורות על פי התאמתם לתיאוריה שלו (שעוד ידובר עליה). גם כאשר הוא מפקפק באמינותו של מקור ערבי, אין הדבר מפריע כלל להתפתחות התיאוריה: הוא פשוט מסביר לנו כי אמנם הקטע אינו משקף עובדות, אך הוא מתאר נאמנה את האווירה ברחוב הערבי / את הנרטיב / התפיסה הערבית של המאורעות וכולי וכולי. מעניין שדווקא בנקודה זו אין כל סימטריה: מקורות עבריים שנתפסו בעיניו כבלתי אמינים אינם משקפים, כנראה, את היחס היהודי לפרעות.

לגבי התיאוריה. בקיצור נמרץ, התיאוריה גורסת כי מאורעות תרפ"ט פרצו כתוצאה מהתפתחות הציונות, שלפי תפיסת הערבים היתה תנועה אימפריאליסטית לכל דבר ואיימה להשתלט על אדמותיהם ועל צביון הארץ. היהודים תפסו את עצמם כקרבנות - אך התעלמו מהנרטיב הערבי.
הקטע הדן בשאלת "הציונות כתנועה אימפריאליסטית", לאחר הבאת כל הטיעונים, מסתכם בערך במילים הבאות: "לאור כל אלה חשו היהודים עצמם לא כאימפריאליסטים אלא כמביאי האור והקדמה אל פלסטינה. והאירוניה שבדבר היא שכל תנועה אימפריאליסטית ראתה את עצמה ככזאת." על הטיעונים עצמם יש לי מחלוקות רבות, אבל הסיום הזה הוא שהרגיז אותי. אירוניה אינה מבטלת טיעון מהשורש, לכל היותר היא מגחיכה אותו.
ולעניין התיאוריה - אפשר להתמודד איתה במישור הטיעוני (עיין "מאז ומקדם" למשל), אבל אני מסתפק בתשובתו של אפריים קישון בעניין התנגדותו לסרטים גרמניים: "-איפה ההיגיון שלך? -נשרף באושוויץ". ובכן, ההבנה שלי לנרטיב הפלסטיני נרצחה בחברון בתרפ"ט, יהי זכרה ברוך.

ולסיום, ציטוט מהספר: "עובדה שאינה ידועה... לא רק ערבים הצילו יהודים בתרפ"ט, היו גם יהודים שהצילו ערבים" (!).

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי