“היסטוריה של אלימות - שני צידי המטבע.
מהי היסטוריה, האם היא אמת צרופה, או הסיפור שאנחנו מבקשים לעצמנו, כהצדקה לאמונות ולעמדות שלנו, אם כך, מהי האמת של ראשית הסכסוך הערבי יהודי ?
לכל אחד האמת שלו, האם סיפור מההיסטוריה המשפחתית שלי שהתרחש בראשית ההתיישבות היהודית, עשוי להאיר את שורשי הסכסוך הערבי יהודי ?
סבי אהרון כהן ואחיו יצאו לבדם מרומניה לישראל, בגיל 14, לבצע מהפכה אישית ולאומית, ללמוד חקלאות במקווה ישראל ולהיות איכרים, אחר כך סבי הכיר את רחל וילדר (בת למייסדי זיכרון יעקב), ועלה איתה לייסד את כפר תבור בראשית המאה ה- 20, יישוב ערבי שנשא את השם מסחה. הקרקע נרכשה מבעליה הערבים, ואילו האריסים הערבים פוצו ונאלצו לעזוב את הקרקע. בדמיוני אני רואה את תמונת שיירת הערבים העוזבים את הקרקע, מבטם רושף שנאה לשיירת היהודים הבאה לקראתם וחולפת על פניהם בכדי לתפוס את מקומם.
ההתיישבות היהודית מראשיתה, יצרה איבה בין ערבים ליהודים, היא היוותה יסוד לגיבוש הלאומיות הערבית ולפריצת מעגלי הדמים בהמשך, זוהי ההיסטוריה הסובייקטיבית שלי. תמונה אחת, או מקרה ספציפי, אין בהם תשתית ראויה לתמונה היסטורית כוללת הקרובה לאמת ככל האפשר.
נזקקתי כעת, לספרו של הלל כהן, בכדי לספר לעצמי היסטוריה אובייקטיבית יותר. האם הלל כהן מעניק תמונה מאוזנת לשורשי הסכסוך היהודי ערבי, שעשויה להאיר את מורכבות הסכסוך הנוכחי ?
תמיד חשבתי שמאורעות - 29, הם עוד נקודה כרונולוגית על ציר הזמן, אירוע חשוב, אך לא אירוע משנה מציאות בהתנגשות בין שני העמים, הפלסטינאים והיהודים. התזה של הלל כהן, רואה בפרעות תרפ"ט, אירוע מכונן, שבו גובשו קווי המתאר של הסכסוך הישראלי ערבי, באופן שהוא עיצב את התפיסה הלאומית הלוחמנית של שני הצדדים, לעוד שנים רבות, עד להווה הנוכחי שבו אנחנו עדיין מבוססים באותו בוץ. תזה אמיצה ורבת השראה לבחינת הסכסוך הישראלי ערבי.
למדתי היסטוריה ישראלית מטעם, כזאת שנקטה עמדה אפולוגטית, והסבירה למה אנחנו והציונות, צודקים, כך הייתה גם ההתייחסות למאורעות תרפ"ט. הלל כהן מציג היסטוריה שונה, בוגרת, וביקורתית יותר, הוא לא מבקש לייצג צד מסוים, אלא להיות הצופה החיצוני שמנסה להראות תמונה מורכבת של כל צד בסכסוך, ואת הדינמיקה שנוצרה בין הצדדים היריבים. מהבחינה הזאת הספר של כהן אינטליגנטי, וחדשני כמחקר בהיסטוריה ישראלית, הוא כמו מסך טלוויזיה מפוצל, המראה בו בעת, שלושה צדדים לסכסוך, את, הערבים, היהודים, והבריטים, כל צד עצמו, לא היה מונוליתי בגישתו, אלא מורכב מקבוצות בעלות דעות שנות, כמו הישוב היהודי הוותיק שזיהה את עצמו עם התרבות הערבית, או החרדית, מתנגדות הציונות. אחד מקווי השבר של מאורעות - 29, הייתה העובדה שהערבים לא הבחינו בין שתי קבוצות היהודים, הם הרגו ופגעו גם ביישוב היהודי הישן, זהו אחד מההיבטים המשמעותיים בסכסוך הדמים, ביצוע הכללות של צד אחד לצד השני, מה שסייע לגיבוש היישוב היהודי תחת הנהגה ומטרה אחת, הקמת מדינה יהודית, אך גם הניע את שני הצדדים לראות בכוח כאלטרנטיבה מרכזית להשגת מאוויי הצדדים.
לספר היסטוריה טוב שני קריטריונים עיקריים לאיכות, דרך התבוננות ההיסטוריון על ההיסטוריה, האם היא מקורית, ומעניינת, והדרך בה ההיסטוריון מספר את הסיפור. מהבחינה הזאת, כהן הוא מספר נפלא, מי שיודע לכתוב קולח ושוטף, נמנע מהערות שוליים מיותרות, משלב טקסטים רבים לתוך הספר, מקורות כל הצדדים, כולל מקורות ערביים. הוא מאיר את ההיסטוריה בעובדות מפתיעות, גם היהודים טבחו בערבים, אומנם כמקרים בודדים ביחס להרג הערבי, אבל את המקרים האלה היהודים ניסו להשכיח בכדי לטפח את אתוס הערבי הרצחני והיהודי כקורבן. מפתיעה העובדה שכהן חושף את דבר קיומה של מחתרת יהודית שניסתה לפוצץ את מסגדי הר הבית, ומנהיגה חוסל על ידי ההגנה. מפתיע האופן שסכסוך -29, התחיל כנראה בגלל קישוא שאכלו יהודים מגינת ערבים, ומחיצה בכותל המערבי. העיסוק במי התחיל או מי אשם, הוא אולי עיסוק של גן ילדים, אך למרבה הצער, היא המציאות שכל צעד ניסה לעצב כחלק מהסיפור שלו, הנרטיב ההיסטורי. כהן במחקרו מטיב להסביר את האופן שבו נוצרים נרטיבים היסטוריים בכלל ואלו של - 29 בפרט, ואת האופן שהצדדים לסכסוך עשו בהם שימוש. בהיבט הזה ספרו של כהן מרתק ומלמד.
אני תמיד מתחבט עם עצמי, על האופן שבו סיפורו האישי,של חוקר, או דעותיו משפיעות על מחקריו, ועל האמירה שלו, במקרה של כהן, לדעתי התשובה היא חד משמעית, כן. הוא מזוהה עם השמאל הרדיקאלי, כפי שהוא מעיד על עצמו. למרבה ההפתעה, ילדתו ונעוריו נטועים בחינוך הדתי לאומי. הוא נטל חלק בפעילות גוש אמונים, ובעליה לסבסטיה. במקביל הוא עסק בשוטטות בכפרי הערבים, דרכם הוא למד שפה ותרבות חדשים. לאחר שירותו הצבאי, עד גיל 25 היה רצף באתרי בנייה, שם עבד עם ערבים. רק בגיל - 25 הוא השלים בגרות והחל את לימודיו האקדמיים בתחום המזרח התיכון. באינתיפאדה השנייה, כהן היה חבר בארגונים כ”תעאיוש" שארגנו סיורי היכרות עם פניו של הכיבוש בחברון. אין ספק שלכהן רקע חיים המאפשר פתיחות והבנת את שני הצדדים.
ספר היסטוריה טוב, הוא כזה שמעורר מחשבה לגבי ההווה והעתיד. הספר של כהן עורר בי תחושת ייאוש, הבנתי דרכו, כי אנחנו תקועים באותו סכסוך ההולך ומקצין, כפי שהיה מאז ומעולם. בשנת האפס - תרפ"ט הוכח שהציונות לא יצרה ביטחון ליהודים. הציונות שיווקה את חוסר ההצלחה, כמציאות המאיימת על הקיום היהודי, אימה שאיחדה את היישוב היהודי והציונות וגרמה להאמין שהכוח היא הדרך הבלעדית וההכרחית למימוש הציונות. קביעה שרבים סבורים בנכונותה גם היום, מבלי לנסות ולאמץ דרך חשיבה אחרת לסכסוך, המנסה להבין את האופן שבו הצד השני חושב, כפי שכהן מציע לנו, להביט אחרת, מחוץ לקופסת קיבעון הסכסוך. בהיבט הזה, הספר פורץ דרך.”
