המלט, במילה אחת. מוות.
המלט, בשתי מילים. כולם מתים.
המלט, בשלוש מילים... בקיצור, הבנתם.

סבתא רבא שלי נפטרה לפני כשנתיים. הייתי הנין הבכור והיא אהבה אותי מאוד, ולהפך. הטרגדיה כאן אינה המוות, אלא האלצהיימר. הוא תקף אותה חמש שנים לפני מותה. בשנה האחרונה היא כבר לא זיהתה אותי.
רק שבוע אחרי מותה קלטתי פתאום, שהנה עברתי מעין קו פרשת המים. שמעכשיו יהיו כל כך הרבה דברים שעשיתי איתה בפעם האחרונה, וכל כך הרבה דברים שאעשה בפעם הראשונה בלעדיה.
הפעם האחרונה שהסתכלנו ביחד בתמונות מאלבום החתונה שלה.
הפעם האחרונה שניהלתי איתה שיחה קוהרנטית, על פרל הארבור אני חושב. אני זוכר שהצחיק אותי איך אמריקאית נשארת אמריקאית: היא שעזבה את הבית, המשפחה והיבשת כנערה, התיישבה בכפר פינס והקימה משפחה ענפה, מדברת על פרל הארבור בזעזוע עמוק של עד ראיה.
הפעם האחרונה שהיא קראה בשמי - היא שאלה איך קוראים לי, וכשעניתי היא חייכה את החיוך ההוא שלה ואמרה, אתה יודע? יש לי נין שקוראים לו ככה. לא ידעתי אם לשמוח או להצטער.
הפעם האחרונה שהיא הביאה לי מתנה, שטיחון ארוג שהכינה בחוג לגיל הזהב, ומונח עד היום מהוה ומסמורטט בחדר שלי.
הפעם האחרונה שראיתי אותה. במוסד לחולי אלצהיימר. היא כבר איבדה לחלוטין את צלילותה, אבל האצילות נשארה: חייכה אלינו חיוך מתוק, אמרה תודה למגישים בארוחות. היו שם כאלה שצעקו או בכו או מחאו כפיים. היא ישבה בשקט. לפעמים התחילה לדבר פוליטיקה, אבל הכל היה מבולבל ולא הבנו כלום. כשיצאנו משם ראיתי בפעם הראשונה את אמא שלי בוכה.
הלוויה שלה היתה הפעם הראשונה שבכיתי בציבור.
לפני שנה וחצי התכנסנו כל המשפחה המורחבת - פעם ראשונה בלעדיה.
או הפעם הראשונה שהגשתי עבודה באנגלית בלי להראות לה לפני כן. עבודה על דוקטור סוס. זה היה מצחיק אותה.
או הפעם הראשונה שנולד תינוק במשפחה והיא לא היתה הראשונה לדעת. והיום יש כבר שלוש קטנטנות שנקראות על שמה.
או הפעם הראשונה שישנתי בחדר שלה, שנותר מאז ריק. שני ארונות ספרים מלאים היו שם, וגליונות "סגולה" האחרונים מונחים על השידה, יחד עם אגרות צפון, מרד על הקיין והנסיך הקטן.
או הפעם הראשונה שסיפרתי עליה ככה, בלשון עבר. בפירוט ובחום ובגעגוע, שכולם מגעים לה, ועוד הרבה יותר.

מה שרציתי לומר הוא, ש"המלט" אינה טרגדיה. מוות לבדו אינו טרגדיה. אם לא הכרנו את הדמויות לפני כן, ולא נותר מי שיתגעגע אליהן אחר כך, אין כאן טרגדיה ואין כאן אסון. וודאי שלא מוסר השכל. אכן משהו רקוב שם בממלכת דנמרק. הנסיך שלהם סובל מתמותה כרונית מדבקת חסרת מעצורים. אבל למה כולנו צריכים לקרוא על זה?

ליידיז. בשורה מצערת לי אליכן.
אין בנים כמו ווין. אין בנים כאלה.
אנחנו נחמדים (רובנו). אנחנו מכילים (לפעמים). אבל אין אף בן עלי אדמות שמסוגל לבלוע כל כך הרבה צפרדעים ולא להיחנק.

"כן, מותק, הבן דוד שלך יכול לירות עלי ואת יכולה לחתוך את הקשר שלנו משיקולי כדאיות, להיכלא לשלושה חודשים ואני אמשיך לחכות לך, ליצור קשר עם המאפיה מתי שתרצי, להחזיק בבית שוקולד לא חוקי ולהיעלם פתאום לאיזו ארץ זרה, ואני לא אגיד מילה ואהיה מאושר. רק בבקשה אל תקחי את אבא שלי כעורך הדין שלך. זה כבר מעבר ליכולותיי"
(הדברים לוקטו מבין השורות, אך נותרו נאמנים להקשר המקורי)

נסיכת המאפיה שלנו עלתה לי על כל העצבים, אבל החבר שלה עוד יותר. גם על טבעי, גם יפהפה, גם עשיר, גם חכם. וגם בנו של פרקליט המחוז בפועל. נו טוב, אני מסתפק בלהיות חכם. מישהי רוצה את מספר הטלפון שלי?

יש לי תחביב הזוי לשמוע בעיקר מוזיקה שאני לא מבין. ספרדית, אמהרית, וולשית עתיקה, צרפתית... האנגלית שלי מספיק גרועה גם בשביל שירים באנגלית, וליאונרד כהן הוא אחד הנערצים עלי.
הכל נהרס כשיום אחד, במקרה, כשביקרתי אצל מישהו וסקרתי כהרגלי את ארון הספרים שלו, נתקלתי בספר הזה ופתחתי אותו. קראתי שיר. ועוד אחד. ועוד. זה נגמר בזה שהחבר שלי איים לזרוק עלי את הארי פוטר 7 אם לא אפסיק מיד לקרוא. (וזה המשיך בויכוח סוער בינינו האם הארי פוטר 7 הוא אכן הכבד ביותר בסדרה. הוא לא!!!)
בכל אופן, מאז התחלתי לתרגם בקדחתנות את כל שירי ליאונרד כהן האהובים עלי, ועכשיו אני מעריץ לא רק את המלודיה ואת העצב שבשירה, אלא גם את הכתיבה. ועכשיו אני גם נאבק בעצמי בכוח שלא לשיר עם האוזניות בקול באוטובוס.

איזה כיף לשבור סטיגמות!
אני אוהב את הספר הזה. אתם יכולים לקרוא לו ספר של בנות לנצח. אני פשוט אוהב אותו.
לקח לי זמן עד שהעזתי להודות בזה. על "המעגל" לא כתבתי שום דבר.
אבל אתמול, אחרי שפספסתי אוטובוס, ישבתי שעתיים וחצי בתחנה מרכזית ירושלים, בצומת ספרים, על המדף של העיתונים שם בצד, וגמרתי את "האש" בנשימה אחת.
אני יודע שיש אנשים שבעיניהם קריאה מושלמת היא לשכב עם ספר טוב ודביק במידה על הספה, מכורבלים בשמיכת משבצות, עם כוס שוקו חם בהישג יד. ומוזיקה ברקע. אצלי סביבת הקריאה האידיאלית היא המדף עם העיתונים ברוסית בצומת. (אל תנסו, בעיקרון אסור לקרוא שם, זו לא ספריה ציבורית. אבל מי שיש לו חברים, לא צריך פרוטקציה.)
קצת גלשתי נראה לי. בכל אופן, ספר נהדר. הולך גם עם שוקו ומוזיקה קלאסית מן הסתם.
וספויילר אחד לסיום: ונסה ולינאה? אולי צפוי, אבל ממש מוצא חן בעיני.

הערה רצינית וקצת מדאיגה עומדת לי כבר הרבה זמן על קצה הלשון. כל מצילי העולם למיניהם הם תמיד בני עשרה - מהארי פוטר ועד חסמבה (להבדיל אלף אלפי הבדלות). אני מתחיל להרגיש מזדקן. ימיי היפים מאחורי.

אולי ראוי שאומר, קודם כל, שיש בי חשד עמוק לסוסים טרויאניים. כלומר, קל לי יותר להזדהות עם מי שאומר "היהדות האורתודוקסית היא זבל פרות" מאשר עם מי שאומר "אני אורתודוקסי לחלוטין. מקפיד על קלה כבחמורה. אבל הגיע הזמן שהממסד הרבני ישקול מחדש כמה דברים."
זאת הטענה העיקרית שלי נגד הספר. מלכה פיוטרקובסקי בקיאה להפליא במקורות, זה ברור. הבעיה אינה מינה, עומק ידיעותיה או סמכות הפסיקה שלה. הבעיה שלי היא המגמה - חדשנות הלכתית שמקומה לא יכירנה בקרב הציבור המכנה עצמו אורתודוקסי.

בהקדם, כשיתפנה קצת זמן, אני מקווה להרחיב כאן עוד. בכל אופן ממליץ לכולם לקרוא - בעיניים פקוחות ובראש חושב. בדיוק כפי שאסור לדחות דברי פוסקת הלכה רק מפני שהיא אישה, כך אסור גם לקבל את דבריה בלי עוררין רק מפני שהיא אישה. תחשבו שקוראים לה מלכיאל.

הו איזה ספר.
ראשית אני חייב לומר לכם: תהיו מי שתהיו, תאמינו במה שתאמינו, הספר הזה ירגיז אתכם.
טוביה טננבום יורד על חרדים, דתיים, חילונים; יהודים, מוסלמים, נוצרים, בדואים; ישראלים, פלסטינים, אירופאים, אמריקנים; מפיקי קולנוע, משקיפי או"ם, עיתונאים... וסליחה אם שכחתי מישהו. ואולי יותר מכולם הוא קוטל אינטלקטואלים, ללא הבדל גזע, דת ומגדר.
ומצד שני, גם אם לטענת טננבום אתם ולא אחר השקרנים הגדולים ביותר במזרח התיכון, אתם תהנו. הכתיבה מצוינת, ההומור חד. המפגש הצבעוני עם דמויות המפתח ופשוטי העם משני צדי המתרס לא יכול שלא לעניין. שלא לדבר על תפיסות היסטוריות מפתיעות בצד הפלסטיני של המפה, חבל שלא שמענו אותן קודם. הן שמות את הכחשת השואה בכיס הקטן.
אם מאמינים לכל מה שכתוב בספר, תחושת המציאות מתערערת לחלוטין. אם הבנתי נכון את המסר, אנחנו מוקפים בשרשרת שקרים שקשה להאמין שתותר אי פעם. עם זאת, אני אישית מאמין לרוב הנתונים; אם אתם זקוקים לשכנוע נוסף, אני ממליץ בחום על "פגישות בלבנון" של ישראל גפן, אבא של יהונתן, בן דוד של משה דיין, חובה לכל ישראלי.

אם אתם היכן שהוא על הסקאלה בין "בצלם", "יש דין" ו"עדאלה" לבין "להב"ה", "אלע"ד" ו"נשים בירוק", תמצאו בספר הזה עניין. אחרי הכל, להתרגז זה כיף.

קניתי!
הספר נח אחר כבוד במדף מעל המיטה שלי. גמרתי אותו תוך יום. קצת התאכזבתי.
לא הרבה. באמת שלא. זאת אותה הכתיבה הייחודית, אותה עלילה מעגלית. אותה חזרה בזמן. אותם מוקדים: חלב (אמת מארץ תצמח), מצרים, בית מזמיל (בואי הרוח), מלחמת יום הכיפורים (תיאום כוונות).
אבל...
הסגנון חופשי יותר. שורות קצרות קצרות, כמעט שירים. חסכנות במילים.
נדמה לי שכבר כתבתי פעם: הרבה מדברים על הדמיון שבין סבתו לעגנון. מלבד העברית היפה, נקודת הדמיון היחידה היא ההומור שלהם: ציני, ועם זאת עדין. זה ההומור האהוב עלי: חד, עוקצני, קטלני. אבל נעים ולא יוצר ריחוק מן הדמות. בספר הזה אין כמעט הומור, וחבל. (יש עוד נקודת דמיון בין סבתו לעגנון: גם לסבתו מגיע נובל.)
חייב לומר: שירים עבריים בהחלט מתאימים לספר ולסופר, ומשתלבים היטב.

תקנו.

הלוואי שלא הייתי קורא אותו אף פעם. ככה הייתי יכול לקרוא אותו מחדש.
זה אחד מהספרים האלה שלעולם אינך מבין אותם לגמרי. הם מרפרפים בשולי ההבנה, נוגעים ולא נוגעים. מסקרנים.
אתה יכול לראות את דוד לנגד עיניך, לשמוע את קולו - לקרוא את מחשבותיו! - ובכל זאת אתה יודע שאתה לא יודע. כלום.
ממה הוא בורח, לאן הוא חותר, מי הוא - אין לי מושג.
נדמה לי שדווקא לכן כל כך קל להזדהות עם גיבורים כאלה. אחרי שאנחנו מפשיטים את כל פרטי הרקע, נשאר האדם - המחשבות, הרצונות, התודעה האוניברסלית - אחדות שחוצה את ארבעת המימדים ואת המימד החמישי, הדמיון, ומאפשרת לנו להתאחד עם דוד ועם אלוהי נאות הדשא ומי המנוחות שלו.
אנשים טובים, אנשים רעים. אנשים שאינם רעים אולי, אלא רק טיפשים. ילד עם מבט לא טבעי בעיניים מסתכל על החברה האנושית במבט זר, עוין כמעט. ובעל כרחנו אנחנו איתו.

"אבא, אוטו... אבא, אוטו...."
את המילים האלה בכה אחי הקטן (שאתם יכולים לראות בתמונת הפרופיל שלי) מדי לילה במהלך החודש שבו היה אבא שלי מגויס.
אמא שלי נאלצה להישאר כל ערב עם אחיותי בחדר עד שיירדמו, כי הן פחדו לישון כשהיא במרחק קומה אחת מהן.
אני עצמי נעשיתי קורא חדשות כפייתי.

מהי ההשפעה הנפשית שיש למלחמות, לטרור, לשנאה, לצורך להילחם, עלינו - ועוד יותר גרוע, על ילדינו?
יש בספר יותר שאלות מתשובות. ובכל זאת, לפעמים השאלה עצמה היא חצי מהתשובה.
עמיה ליבליך ישבה עם ישראלים רבים: מגויסים בעבר ובהווה, אמהות לחיילים, נשים וגברים שהמגע עם המוות השפיע עליהם, לטוב ולרע. בפתיחות הם מעלים את הפחד, הדאגה, הכעס, הרצון לברוח, הדחף להילחם על חלקת האלהים הפרטית שלהם.

אישית, הפרק האהוב עלי הוא זה שעל שמו נקרא הספר. סיפורה של חנה נדמה לי, אמא לשתי בנות.

בכל אופן: אם אתם מתכוונים להמשיך לחיות במקום שבו יש מלחמה כל חמש שנים. אם אתם שונאים לשנוא ומיואשים מן הייאוש. אם אתם יודעים שגם הילדים שלכם עוד יתגייסו, וקשה לכם אבל אתם יודעים שאין ברירה - הספר הזה הוא בשבילכם.