ביקורת ספרותית על תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי מאת הלל כהן
ספר מעולה

---

מעטים מאוד ספרי העיון וההיסטוריה, אם יש בכלל כאלה, שלא רק מצליחים לספר על אירוע היסטורי כלשהו בהרחבה, בהעמקה ובצורה מרתקת לקריאה עם כתיבה מצויינת, אלא גם מצליחים לשאוב את הקוראים אל תוך התקופה המדוברת, ואפילו לגרום להם לשכוח למשך כמה זמן שזה רק ספר ושהם קוראים אותו בבית, במזגן, בישראל של 2015, ולא בחוץ, בחום הישראלי (ללא המזגן), ממש בתוך שדה קרב, אי שם בשנת תרפ"ט.
והספר הזה עונה בול על ההגדרה! אני חושב שספר זה הוא הספר העיוני וההיסטורי היחיד שקראתי עד כה ושבאמת עונה על ההגדרה (אולי יש עוד איזה ספר אחד או שתיים כאלה, אבל כרגע אני לא מצליח להזכר בשמות שלהם). במהלך הקריאה, ממש הצלחתי להרגיש, ואפילו לחוות, את רוח התקופה. צפיתי, ככה, מן הצד בכל מה שהתרחש, ועכשיו אני רוצה לספר לכם מה באמת קרה שם.
ואני מקווה גם שהביקורת שלי, כמו הספר, תצליח להעביר לכם את האווירה של התקופה, ולגרום לכם למשך כמה זמן לשכוח שאתם בסך הכל קוראים ביקורת על ספר, בישראל של 2015, עם המזגן דלוק בבית, ולא נמצאים בחום הישראלי ללא המזגנים, בתוך שדה קרב, אי שם בשנת תרפ"ט.

קצת על מאורעות תרפ"ט - מאורעות תרפ"ט הן היו תקריות אלימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל (אז פלסטינה, שנשלטת ע"י הבריטים) בין השנים 1928 - 1931, שהתרחשו במספר מוקדים: ביפו ותל אביב, בירושלים, בחברון, במוצא ובצפת. מאורעות אלה פרצו בעקבות ההתעוררות של הלאומיות הציונית ועלייה של יהודים מכל רחבי הגלובוס, ארצה - והפלסטינים שחיו אז בארץ, חששו מאוד מכך שעוד ועוד יהודים יעלו ארצה, ויתחילו לשלוט בארץ (וזה אכן מה שקרה, כ-20 שנים אחר כך, בשנת 1948). הערבים היו אלה שתקפו ראשונים, אך כעבור זמן קצר גם היהודים הצטרפו לתקריות האלימות. הריסת בתים של אנשים, בזיזת רכוש, ונדליזם, פגיעה באתרים קדושים, פגיעה באנשים כמובן, ומה לא. מובן שהיו גם אנשים טובים, משני הצדדים, כאלה שלא נכנעו למסעות ההסתה שעושים חבריהם או ללחץ הקבוצתי שמופעל עליהם. היו הרבה חפים מפשע שנפגעו, והיו גם כאלה שלקחו בזה חלק ונפגעו.
הספר מסופר מנקודת מבט אובייקטיבית (כלומר, ללא עירוב של דיעה אישית. כזאת שמתייחסת אל שני הצדדים באופן שווה, פחות או יותר) בדיוק כמו שאני אוהב, וכפי שבאמת קרה. הספר מציג בפירוט רב כל תקרית ותקרית, וגם מלווה במסמכים אישיים של אנשים שלקחו חלק במערכה (משני הצדדים) או של חברים שלהם, קרובי משפחה או סתם עדי ראייה. באותם מסמכים הם משתפים אותנו, הקוראים, במחשבות שלהם באותו רגע, בחששות, בלבטים ובמה שהניע אותם לעשות את המעשה. והעניין ההוא עם המסמכים האישיים רק מוסיף לדעתי על ההרגשה הזאת שעליה דיברתי מקודם, שאפשר ממש לחוות את התקופה על בשרי, כאילו כל זה מתנהל כאן ועכשיו ולא בין השנים 1928 - 1931 (וזאת למרות שהמסמכים, והספר בכלל, כתובים לרוב בזמן עבר - מה שמוכיח עד כמה מצויינת העבודה שהלל כהן עשה כאן). ואף על פי שהספר מאוד מפורט, אין בכלל הרגשה של מריחה או משהו דומה לזה - אלא ההפך הגמור מזה. הספר מאוד מעניין ומרתק, וכמה שיותר פירוט ככה יותר טוב.
גילוי נאות, אבל עד לפני שקראתי את הספר, לא ידעתי שום דבר על התקופה הזאת ובכלל לא ידעתי או שמעתי משהו על ההתרחשויות האלו (ואכן, כפי שמצוין בגב העטיפה, מאז המאורעות כמעט ולא יצאו ספרים שעוסקים בנושא, ולכן הידע של הקורא הישראלי בנושא זה הוא מאוד מצומצם - וזו אחת הסיבות, דרך אגב, שהלל כהן מציין, ושהניעו אותו לכתוב את הספר). אני לא אגיד ששמחתי להכיר את התקופה, אבל אני בהחלט יכול לומר ששמחתי לקרוא עליה. ודווקא הקטע שהכי אהבתי לקרוא עליו בספר, הוא לא על המאורעות, אלא על התקופה של לפני שהתחילו המאורעות. בתקופה הזאת שררו יחסי שלום ומסחר בין היהודים (שרובם הגיעו ממדינות המזרח) לבין הערבים המקומיים. זו הייתה תקופה נפלאה של שקט, שלום ושגשוג כלכלי, שאחריהם, כמו שעכשיו ידוע לכם היטב, הגיעו המאורעות הנוראיים הללו...

את הביקורת הזו אני בוחר דווקא לסיים עם שתי המילים הכי לא מקוריות שיש, אך עם זאת שתי מילים שמבטאות בצורה הכי טובה את מה שאני רוצה להגיד - שתי המילים האלו, הן 'מומלץ בחום'.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי