תמיד הייתי עוף מוזר.מתי זה התחיל?לא יודע.אולי זה תמיד היה ככה.
אני זוכר שכבר בכיתה ג' או ד',הרגשתי כמו חריג.שאר הילדים היו יוצאים החוצה בהפסקות,משחקים בתופסת,קלאס (כן גם בתקופתי עוד היה את זה) ובכל מיני צעצועים שילדים היו מביאים מהבית ומשוויצים בפני חבריהם ("תראו מה קנו לי ולכם לא!").ואני,אני תמיד נשארתי בכיתה,אני והספר,שרוב הפעמים היה "ספר החיות המופלא",שמרוב שימוש הכריכה האחורית הלבנה שלו כבר התקשקשה ונצבעה במיני צבעים כמו קשת,בגלל השולחן המלוכלך שלי.לפעמים הספר השתנה,אבל רוב הפעמים זה נשאר אותו ספר.מלבד חיבתי לספרים,כבר בגיל צעיר הייתה בי מין ביקורתיות ושיפוטיות כזו.ילד בכיתה ד' עם ציניות ולשון ארסית,שמשתלחת בכל אחד.כמובן שידעתי מתי להשתמש במה,הרי יש גם סוגים של ציניות וסרקזם.יש את הציניות המעליבה,זו שגורמת לאנשים להיעלב,אבל יש גם ציניות של מצבים מביכים,מהסוג ששוברת את המתח וגורמת ליצירת חיבור בין אנשים.ויש גם את הציניות המשעשעת,זאתי שמצחיקה אנשים ולא בהכרח מעליבה אותם.כמובן שבדקויות כאלו לקח לי זמן לשלוט.איפה זה נקלט? לא יודע.אני זוכר שראיתי בכיתה ד' תוכנית טלויזיה,באנגלית כמובן,והייתה שמה ילדה ממורמרת בתיכון,כזאתי שלא סבלה את המשפחה שלה,שנאה את בית הספר,והייתה ביקורתית וסרקסטית כלפי כולם.אולי שמה זה נקלט.
סיפורי העוף המוזר שלי המשיכו כשקפצתי בין חוגים לחוגים.היה ציור,היה אורגנית,היה גם גיטרה ואפילו צרפתית.כשלמדתי צרפתית,גיליתי שיש לי טעם בספרים כמו של חברה לחוג.חבל שהיא הייתה סבתא בת 70,ואני הייתי בסך הכול בן 14.אבל תמיד ידעתי שיש לי נפש מבוגרת.

אז כעוף מוזר אחד לשני,הזדהיתי עם טאסי.טאסי גיבורת הספר גדלה כל חייה בעיירה במערב התיכון של ארצות הברית.נו,זה עם כל החוות.אבל כשהיא גדלה וסוף סוף מגיע זמנה לעבור לאוניברסיטה,היא חוטפת קצת הלם תרבות.פתאום החיים הקודמים שלה בחווה נראים לה בנאליים במיוחד,חיים של כפרייה.מה בין חייה כחוואית של תפוחי אדמה לבין סילביה פלאת,יין ופסקולים של סרטי מלחמה מודרניים? כלום ושום דבר.כדי להרוויח קצת כסף,היא מחליטה לקחת על עצמה עבודת שמרטפות.אבל הילדה בה היא מטפלת היא ילדה מאומצת,כהת עור,ומשפחתה נאלצת לסבול מסטיגמות חברתיות.טאסי חווה זאת על בשרה כשהיא מטיילת עם הילדה ומישהו צועק לה "כושית".וכל זאת,כמובן,בחברה הנאורה של עיר האוניברסיטה.נחשפת פה הצביעות של החברה הנאורה הלבנה,שכביכול טוענת שהיא לא גזענית,אבל רק רוצה שכל השונים ממנה יהיו בצד השני של העיר,רחוק מהעין רחוק מהלב.

הספר מצחיק,מרגש ומלא תובנות.

תמיד הייתי עוף מוזר.מתי זה התחיל?לא יודע.אולי זה תמיד היה ככה.
אני זוכר שכבר בכיתה ג' או ד',הרגשתי כמו חריג.שאר הילדים היו יוצאים החוצה בהפסקות,משחקים בתופסת,קלאס (כן גם בתקופתי עוד היה את זה) ובכל מיני צעצועים שילדים היו מביאים מהבית ומשוויצים בפני חבריהם ("תראו מה קנו לי ולכם לא!").ואני,אני תמיד נשארתי בכיתה,אני והספר,שרוב הפעמים היה "ספר החיות המופלא",שמרוב שימוש הכריכה האחורית הלבנה שלו כבר התקשקשה ונצבעה במיני צבעים כמו קשת,בגלל השולחן המלוכלך שלי.לפעמים הספר השתנה,אבל רוב הפעמים זה נשאר אותו ספר.מלבד חיבתי לספרים,כבר בגיל צעיר הייתה בי מין ביקורתיות ושיפוטיות כזו.ילד בכיתה ד' עם ציניות ולשון ארסית,שמשתלחת בכל אחד.כמובן שידעתי מתי להשתמש במה,הרי יש גם סוגים של ציניות וסרקזם.יש את הציניות המעליבה,זו שגורמת לאנשים להיעלב,אבל יש גם ציניות של מצבים מביכים,מהסוג ששוברת את המתח וגורמת ליצירת חיבור בין אנשים.ויש גם את הציניות המשעשעת,זאתי שמצחיקה אנשים ולא בהכרח מעליבה אותם.כמובן שבדקויות כאלו לקח לי זמן לשלוט.איפה זה נקלט? לא יודע.אני זוכר שראיתי בכיתה ד' תוכנית טלויזיה,באנגלית כמובן,והייתה שמה ילדה ממורמרת בתיכון,כזאתי שלא סבלה את המשפחה שלה,שנאה את בית הספר,והייתה ביקורתית וסרקסטית כלפי כולם.אולי שמה זה נקלט.
סיפורי העוף המוזר שלי המשיכו כשקפצתי בין חוגים לחוגים.היה ציור,היה אורגנית,היה גם גיטרה ואפילו צרפתית.כשלמדתי צרפתית,גיליתי שיש לי טעם בספרים כמו של חברה לחוג.חבל שהיא הייתה סבתא בת 70,ואני הייתי בסך הכול בן 14.אבל תמיד ידעתי שיש לי נפש מבוגרת.

אז כעוף מוזר אחד לשני,הזדהיתי עם טאסי.טאסי גיבורת הספר גדלה כל חייה בעיירה במערב התיכון של ארצות הברית.נו,זה עם כל החוות.אבל כשהיא גדלה וסוף סוף מגיע זמנה לעבור לאוניברסיטה,היא חוטפת קצת הלם תרבות.פתאום החיים הקודמים שלה בחווה נראים לה בנאליים במיוחד,חיים של כפרייה.מה בין חייה כחוואית של תפוחי אדמה לבין סילביה פלאת,יין ופסקולים של סרטי מלחמה מודרניים? כלום ושום דבר.כדי להרוויח קצת כסף,היא מחליטה לקחת על עצמה עבודת שמרטפות.אבל הילדה בה היא מטפלת היא ילדה מאומצת,כהת עור,ומשפחתה נאלצת לסבול מסטיגמות חברתיות.טאסי חווה זאת על בשרה כשהיא מטיילת עם הילדה ומישהו צועק לה "כושית".וכל זאת,כמובן,בחברה הנאורה של עיר האוניברסיטה.נחשפת פה הצביעות של החברה הנאורה הלבנה,שכביכול טוענת שהיא לא גזענית,אבל רק רוצה שכל השונים ממנה יהיו בצד השני של העיר,רחוק מהעין רחוק מהלב.

הספר מצחיק,מרגש ומלא תובנות.