“כבר אמרתי שלא מספיק שספר הוא טוב. הוא צריך לבוא בזמן טוב. במצב הרוח המתאים. לקורא, כמובן. נכון שיש לכותב דרכים לבנות את הציפיות המתאימות. אבל העיקר הוא הקורא. מבחינתי, זה היה שבוע של חרטות. למעשה חרטה אחת גדולה. שטות. טפשות. מחדל שלי, שגרם בהרף עין אחד להרבה כאבי לב, נזקים, הפסדים כספיים, ועוגמת נפש. בעיקר עוגמת נפש.
אדאמס יקירי כתב את זה טוב ממני: "הוא הרגיש ביתר שאת במהלומות גדולות, מטושטשות, שפגעו בראשו בזו אחר זו, והיו אלה נקיפות מצפונו. [...] הוא לא יכול לסבול עוד את הבומים. הוא לא יכול להאשים את עצמו במה שקרה. טוב, הוא דווקא יכול. כמובן שהוא יכול. הוא האשים. היתה זו אשמתו באמת ובתמים (בום). הנקודה היא שהוא לא יכול להמשיך ולהאשים את עצמו במה שקרה ובה בעת לחשוב על כך בצלילות."
וגם אהוד מנור כתב לא רע:
לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן
איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו
רק להשיב ניתן את שחלף מזמן
איך העולם אז היה משתנה
טוב, אז אי אפשר להשיב את המחוגים. וכל מה שנותר זה להתמודד עם הבומים. וזה לא קל. השבת ביליתי ברגשות הזדהות עם הפועל האלמוני המסכן במפעל בעמק חפר, שפגע במיכל אמוניה והביא לדליפת גז ולהרעלה חמורה. תיארתי לעצמי איך הוא מרגיש עכשיו. וזאת למרות שהאשמים האמיתיים, אלה שמלכתחילה מיקמו מיכל עם חומר רעיל במקום מאוכלס בלי לאבטח אותו כראוי, בוודאי ישנים טוב מאוד בלילה.
עכשיו לפני שזשל"ב יעיר לי שאני כותבת בעיקר על עצמי ועל מה שקורה איתי, ולא ממש על הספר עצמו, אני אגיע גם אליו. בסקירות קודמות שקראתי ראיתי שאומרים שהספר הוא על קיטוב בחברה האמריקאית. ואכן, במידה רבה זו העלילה. טאסה קלטג'ין מגיעה מהחווה של הוריה, ומתחילה ללמוד ספרות בקולג'. חוץ מלימודים היא צריכה גם פרנסה, ולכן היא מנסה למצוא עבודה כשמרטפית. כך מגיעה טאסה אל ביתם ועולמם המוזר של שרה ואדוארד. שניהם בני חמישים פלוס מינוס, הוא מדען, היא מנהלת מסעדת גורמה. שניהם אמידים, מבוססים, ליברלים ומתקדמים, ושניהם מחפשים שמרטפית. לא לילד שיש להם, אלא לילד שהם הולכים לאמץ. אז בהתחלה זה רק קצת מוזר, ובהדרגה הולך ונעשה מוזר יותר. מרי-אמה, הילדה המאומצת היא בת תערובת. בת לאם לבנה ואב שחור. וכך מעבר להבדלים סוציו-אקונומיים, ובין-דוריים, נתקלת טסה גם בהבדלים גזעיים. וכל זה באמריקה של אחרי ספטמבר אלפיים ואחת, ועם הרצון של רוברט, אחיה של טאסה, להתגייס לצבא.
אבל זו העלילה. וחייבים לומר: היא דלה למדי. טסה הולכת, ובאה, ופה ושם עושה דברים, אבל היא בעיקר חושבת. חושבת וחושבת וחושבת, ומחשבותיה ממלאות את הספר. בין המחשבות גם קורים דברים, אבל האיכות היא מהורהרת. אבל מעבר לעלילה יש גם תמה, וכאן למעשה עיקר הספר: העיסוק בחרטות. לשרה ואדוארד, מסתבר, יש סיבות לחרטה ותחושת אשמה. אבל גם לטאסה יש. והן מתגלות במהלך העלילה. לא בכדי, נראה לי, מוצאה של טסה מעורב והוא יהודי-נוצרי. יהודי-נוצרי הוא המקור למצפון המערבי, זה המעורר את עיקר תחושות האשמה.
ספר גולמני, מהורהר, איטי. כמו... כמו תלמידת קולג' בשנה הראשונה. אה, נכון. זו באמת טאסה. התאים לי מאוד, בזמן הזה, ובנסיבות הללו. אני לא יודעת אם הוא ראוי לכתרים המהללים של הניו-יורק טיימס, אבל הוא טוב. אני עדיין מתלבטת בין 3.7 ל- 4.2, כי הרמה אינה אחידה בכל הספר, וחלקו גולש למלו-דרמטיות קצת מיותרת. אבל ארבעה כוכבים נראה לי ממוצע טוב. מומלץ, אם אתם במצב הרוח המתאים, ואם אי פעם למדתם ספרות באקדמיה.”
