הסקירה הנוכחית נכתבת לאחר מספר ימים של טקס האוסקר 2014 בהוליווד. עושה רושם שאמריקה הגדולה מנסה לנקות את המצפון שלה.
שימו לב מי קיבל את האוסקר? הסרט "12 שנות עבדות" ושחקנית המשנה כהת העור לופיטה ניונגו זוכה אף היא באוסקר. סרטים נוספים העוסקים בנושא הגזענות והעבדות שאני צפיתי בהם: "לינקולן" שמתרכז בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, לא נופל ממנו הסרט "המשרת" וכנראה שישנם עוד סרטים וכך גם ספרים. אל תבינו אותי לא נכון, אני בהחלט חושבת שמגיע אוסקר לסרט הנוכחי, יחד עם זאת יש לי הרגשה ואולי גם לאחרים, שמאז היבחרו של אובמה לתפקיד נשיא ארצות הברית, יש סוג של טרנד בסרטים ובספרים בנושא, וכמו שנכתב בספר "שער המדרגות" האנשים הצבעונים.
הכריכה מאוד מפתה ועוד יותר מפתה המשפט הכתוב על הכריכה "ספר השנה של הניו-יורק טיימס". אבל זה רק פיתוי...
טאסי קלטג'ין היא סטודנטית (יהודיה) שמחפשת עבודה ושום דבר לא מכין אותה לעיר הגדולה. כדי להתפרנס היא מתקבלת למשרת מטפלת אצל שרה ואדוארד ברינק. אלא מה? ששרה מבוגרת כדי ללדת והיא מחליטה לאמץ. ולא סתם לאמץ תינוקת או תינוק בהיר, אלא תינוקת כהת עור.
כל תהליך האימוץ מוזר בעיני טאסי. עוד לפני שיש תינוק לטיפול, משפחת ברינק מחפשת מטפלת, כי שרה כבעלת מסעדת גורמה ואין לה כל כך זמן ואדוארד-בעלה, מרוכז בעצמו ועסוק במחקריו באוניברסיטה.
מעת קבלת ההחלטה לקבל את טאסי למשרת המטפלת היא אמורה להתחיל מיד. ציטוט מעמוד 34: "הבעיה היא כזאת. העבודה מתחילה היום". –כך שרה מודיעה לטאסי על משרתה. "היום?" לגמתי שוב. "כן, אני מצטערת. אנחנו נוסעים לקרוננקי לפגוש את האם הביולוגית, והיינו רוצים שתבואי איתנו". ..."הו, כן, באמת", היא אמרה. "תוכלי להיות כאן עד שתים עשרה בצהריים?"
טאסי המומה ובלית ברירה מצטרפת. ברור שאדוארד עסוק ואין לו זמן לבחור תינוק/ת לאימוץ, אזי רק שרה וטאסי נוסעים לפגוש את האם הביולוגית. בקטע הזה קבלתי הרגשה שנוסעים לעמותה לחיות לאמץ כלב או חתול. שרה בוחרת תינוקת אפרו-אמריקאית שמה מרי והיא מוסיפה לה את השם אמה. כך שהיא נקראה מרי-אמה.
את התשלום על האימוץ הזוג ברינק משלם חצי חצי. למה? כי שרה ואדוארד מתחלקים שווה בשווה ולדבריה הם אוהבים להתחלק בצורה שוויונית. (סמל לשיוויון-הדגש של הסופרת).
טאסי קלטג'ין שייכת למשפחה ממוצעת, אב המשפחה חקלאי שמגדל תפוחי אדמה ואימא שעובדת במעדניה. משפחה מתבוללת שנהנית מהחגים היהודים ומאידך, חוגגת עם עץ האשוח בחג המולד, ומדליקים נרות בחנוכה לצד הודו ולטקס.
ציטוט עמוד 79: "אנשים חשבו שהיינו עשירים, אבל לא היינו, אמרתי. למעשה, לא הייתי בטוחה בזה. חזרתי על האמירה המקובלת. "חוואים אינם עשירים יש להם אדמה אבל לא כסף." ....
על התינוקת המאומצת ריחמתי. איפה נשמע שתינוקת תאכל take a way ... היתכן? או שזה "האידשא מאמא" שלי מדבר מתוכי?
כל הספר עוסק בתובנות של טאסי על החברה האמריקאית, צביעותה של אמריקה הגדולה ואי קבלת השונה, אם כי למראית עין "כאילו" החברה האמריקאית התגברה ו/או מנסה לתקן. עושה רושם שהחופש באמריקה הוא סוג של הצגה ובסיפור הזה לורי מור נוגעת ובין השורות היא זועקת תפסיקו לעשות את ההצגה!
משפחת ברינק מחליטה בימי רביעי לרכז אצלה מפגשי תמיכה למשפחות מעורבות ובמפגשים אלה מתנהלים פולמוסים בנושא.
ציטוטים מעמוד 185: "השחורים שימרו פה את הדרום-את הבישול, את הביטויים, את המבטאים-טוב יותר מהדרומיים הלבנים שעברו הנה"...
"דרומיים לבנים שעברו צפונה חיים בקרב צפוניים לבנים? ושחורים חיים מקובצים יחדיו בשכונות מופרדות?"
"האם זה הפוסל שבמומו פוסל?"
"אני חושב שכשהפוסל פוסל זה רק ביטוי לתשוקתו לקהילה משותפת. זה מבטא גם את הרגלו של הפוסל להגיש לנפסל שהוא מזבל בשכל"...
וכך הלאה... על ידי הדיאלוגים הללו לורי מור מנסה להכניס את הקורא לזעקה שלה.
לורי מור מביאה בספר הזה ניגודים: לבנים מול שחורים, יהודים מול נוצרים, עשירים מול עניים ומתבלת את הספר בדיאלוגים להדגשתם.
יש כאן זעקה שמתיימרת להסיר את הכסות שבה מתעטפת החברה האמריקאית, ועל העלות שהיא ממשיכה לשלם דורות על גבי דורות, ומה עוד שכל אמריקה הגדולה הזו גדלה על גבי האחרים.
הסיפור הזה מנסה להבליע את הכל בתוך קציפת ביצים לעוגת טורט. אבל במקרה הזה אני לא יודעת עד כמה העוגה תפחה אצל הקוראים...
לסיכום: אני חצויה עם המלצתי. הספר מתחיל מעניין, זורם, קולח, יש בו מטאפורות, תיאורי נוף וגם דיאלוגים מעניינים מחד ולעיתים גם מתישים. הספור הזה "חופר" בבעיה שאם יהיה לה פתרון יהיה רק בעוד כמה דורות.
את ההיסטוריה אי אפשר לשנות ולכן, אני לא רואה כל סיבה "לחפור" יתר על המידה בנושא זה. לדעתי חפירה מיותרת רק תגרום לכך שלעולם לא יקבלו את השונה.
המסר ברור כבר בפרקים הראשונים ולעניות דעתי היה ניתן לצמצם את מספר העמודים של הספר.
המלצתי חצויה ולכן הקריאה היא לשיקולכם... אישית, לאור ההמלצה של הניו-יורק טיימס ציפיתי קצת למשהו אחר.
לי יניני

הסקירה הנוכחית נכתבת לאחר מספר ימים של טקס האוסקר 2014 בהוליווד. עושה רושם שאמריקה הגדולה מנסה לנקות את המצפון שלה.
שימו לב מי קיבל את האוסקר? הסרט "12 שנות עבדות" ושחקנית המשנה כהת העור לופיטה ניונגו זוכה אף היא באוסקר. סרטים נוספים העוסקים בנושא הגזענות והעבדות שאני צפיתי בהם: "לינקולן" שמתרכז בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, לא נופל ממנו הסרט "המשרת" וכנראה שישנם עוד סרטים וכך גם ספרים. אל תבינו אותי לא נכון, אני בהחלט חושבת שמגיע אוסקר לסרט הנוכחי, יחד עם זאת יש לי הרגשה ואולי גם לאחרים, שמאז היבחרו של אובמה לתפקיד נשיא ארצות הברית, יש סוג של טרנד בסרטים ובספרים בנושא, וכמו שנכתב בספר "שער המדרגות" האנשים הצבעונים.
הכריכה מאוד מפתה ועוד יותר מפתה המשפט הכתוב על הכריכה "ספר השנה של הניו-יורק טיימס". אבל זה רק פיתוי...
טאסי קלטג'ין היא סטודנטית (יהודיה) שמחפשת עבודה ושום דבר לא מכין אותה לעיר הגדולה. כדי להתפרנס היא מתקבלת למשרת מטפלת אצל שרה ואדוארד ברינק. אלא מה? ששרה מבוגרת כדי ללדת והיא מחליטה לאמץ. ולא סתם לאמץ תינוקת או תינוק בהיר, אלא תינוקת כהת עור.
כל תהליך האימוץ מוזר בעיני טאסי. עוד לפני שיש תינוק לטיפול, משפחת ברינק מחפשת מטפלת, כי שרה כבעלת מסעדת גורמה ואין לה כל כך זמן ואדוארד-בעלה, מרוכז בעצמו ועסוק במחקריו באוניברסיטה.
מעת קבלת ההחלטה לקבל את טאסי למשרת המטפלת היא אמורה להתחיל מיד. ציטוט מעמוד 34: "הבעיה היא כזאת. העבודה מתחילה היום". –כך שרה מודיעה לטאסי על משרתה. "היום?" לגמתי שוב. "כן, אני מצטערת. אנחנו נוסעים לקרוננקי לפגוש את האם הביולוגית, והיינו רוצים שתבואי איתנו". ..."הו, כן, באמת", היא אמרה. "תוכלי להיות כאן עד שתים עשרה בצהריים?"
טאסי המומה ובלית ברירה מצטרפת. ברור שאדוארד עסוק ואין לו זמן לבחור תינוק/ת לאימוץ, אזי רק שרה וטאסי נוסעים לפגוש את האם הביולוגית. בקטע הזה קבלתי הרגשה שנוסעים לעמותה לחיות לאמץ כלב או חתול. שרה בוחרת תינוקת אפרו-אמריקאית שמה מרי והיא מוסיפה לה את השם אמה. כך שהיא נקראה מרי-אמה.
את התשלום על האימוץ הזוג ברינק משלם חצי חצי. למה? כי שרה ואדוארד מתחלקים שווה בשווה ולדבריה הם אוהבים להתחלק בצורה שוויונית. (סמל לשיוויון-הדגש של הסופרת).
טאסי קלטג'ין שייכת למשפחה ממוצעת, אב המשפחה חקלאי שמגדל תפוחי אדמה ואימא שעובדת במעדניה. משפחה מתבוללת שנהנית מהחגים היהודים ומאידך, חוגגת עם עץ האשוח בחג המולד, ומדליקים נרות בחנוכה לצד הודו ולטקס.
ציטוט עמוד 79: "אנשים חשבו שהיינו עשירים, אבל לא היינו, אמרתי. למעשה, לא הייתי בטוחה בזה. חזרתי על האמירה המקובלת. "חוואים אינם עשירים יש להם אדמה אבל לא כסף." ....
על התינוקת המאומצת ריחמתי. איפה נשמע שתינוקת תאכל take a way ... היתכן? או שזה "האידשא מאמא" שלי מדבר מתוכי?
כל הספר עוסק בתובנות של טאסי על החברה האמריקאית, צביעותה של אמריקה הגדולה ואי קבלת השונה, אם כי למראית עין "כאילו" החברה האמריקאית התגברה ו/או מנסה לתקן. עושה רושם שהחופש באמריקה הוא סוג של הצגה ובסיפור הזה לורי מור נוגעת ובין השורות היא זועקת תפסיקו לעשות את ההצגה!
משפחת ברינק מחליטה בימי רביעי לרכז אצלה מפגשי תמיכה למשפחות מעורבות ובמפגשים אלה מתנהלים פולמוסים בנושא.
ציטוטים מעמוד 185: "השחורים שימרו פה את הדרום-את הבישול, את הביטויים, את המבטאים-טוב יותר מהדרומיים הלבנים שעברו הנה"...
"דרומיים לבנים שעברו צפונה חיים בקרב צפוניים לבנים? ושחורים חיים מקובצים יחדיו בשכונות מופרדות?"
"האם זה הפוסל שבמומו פוסל?"
"אני חושב שכשהפוסל פוסל זה רק ביטוי לתשוקתו לקהילה משותפת. זה מבטא גם את הרגלו של הפוסל להגיש לנפסל שהוא מזבל בשכל"...
וכך הלאה... על ידי הדיאלוגים הללו לורי מור מנסה להכניס את הקורא לזעקה שלה.
לורי מור מביאה בספר הזה ניגודים: לבנים מול שחורים, יהודים מול נוצרים, עשירים מול עניים ומתבלת את הספר בדיאלוגים להדגשתם.
יש כאן זעקה שמתיימרת להסיר את הכסות שבה מתעטפת החברה האמריקאית, ועל העלות שהיא ממשיכה לשלם דורות על גבי דורות, ומה עוד שכל אמריקה הגדולה הזו גדלה על גבי האחרים.
הסיפור הזה מנסה להבליע את הכל בתוך קציפת ביצים לעוגת טורט. אבל במקרה הזה אני לא יודעת עד כמה העוגה תפחה אצל הקוראים...
לסיכום: אני חצויה עם המלצתי. הספר מתחיל מעניין, זורם, קולח, יש בו מטאפורות, תיאורי נוף וגם דיאלוגים מעניינים מחד ולעיתים גם מתישים. הספור הזה "חופר" בבעיה שאם יהיה לה פתרון יהיה רק בעוד כמה דורות.
את ההיסטוריה אי אפשר לשנות ולכן, אני לא רואה כל סיבה "לחפור" יתר על המידה בנושא זה. לדעתי חפירה מיותרת רק תגרום לכך שלעולם לא יקבלו את השונה.
המסר ברור כבר בפרקים הראשונים ולעניות דעתי היה ניתן לצמצם את מספר העמודים של הספר.
המלצתי חצויה ולכן הקריאה היא לשיקולכם... אישית, לאור ההמלצה של הניו-יורק טיימס ציפיתי קצת למשהו אחר.
לי יניני