ביקורת ספרותית על שנים עשר השבטים של האטי מאת איאנה מאתיס
ספר לא משהו

---

זהו הספר השלישי שאני קוראת ברצף ואיני מסיימת אותו. זוהי תחושה מעצבנת. אני כבר מכירה את התחושה הזאת מהעבר עד שמגיע שוב הספר "הנכון". וכדי להיות ישרה עם עצמי אני שואלת: האם כבר אין לי סבלנות לספרי -רומן/פרוזה ? ומנגד אם מחר אני קוראת את עגנון וזאת פרוזה ועוד איך פרוזה ונהנית ממנה ,אז איפה הבעיה שלי?, אין לי תשובה ולכן יכול להיות שאני עושה עוול לספר ולסופרת במקרה הזה.

זוהי סיפורה של האטי בחורה שחורה בת 17 שנדדה עם בני משפחתה מגו'רג'יה שבדרום אל פילדלפיה בצפון של ארה"ב.
הספר תחום בזמני תקופות מ- 1925 עד 1980.העלילה נפרסת כך שאינה רציפה אלא שכל פרק ותזמונו התאריכי מספר על אחד מבני המשפחה הזאת -האטי,ילדיה ונכדיה ,כשהאטי האמא והסבתא- האישה הקשה ,הנוקשה שעליה גדלו ענפי העץ המשפחתי וחיי כולם מושפעים במידה כזאת או אחרת מאישיותה והתנהלותה.


הרעיון המרכזי שעובר כחוט השני בספר שגם אחרי האירוע ההיסטורי שהיה אמור לשנות את חיי השחורים בארה"ב -התיקון ה–13 לחוקה האמריקאית ב-18 בדצמבר 1865, אשר ביטל את העבדות בארה"ב ,הנו- כי אי אפשר להוציא את העבדות מנפשם של השחורים בעיקר לאלו שהיגרו לחיות בצפון כדוגמת העיר פילדלפיה, ואם זה כך ,האשמה נופלת בראש וראשונה על גיבוריה השחורים עצמם,שכן הם אלו שיוצרים את רוב הכבלים לעצמם ובתוכם ,ולא רק המציאות החיצונית אלא במובן ההצהרתי:"אתה יכול לצאת מגו'רג'יה ,אבל גו'רג'יה -לא יוצאת ממך"

כי גם שאתה שחור ומתגורר בצפון נשמתך נשארה בשורשיה מרצון בדרום:"הדרום היה בעיניו גוש אחד גדול ואחיד של מדינות שהאנשים שם מדברים לאט מדי ועוזבים בגלל הלבנים ואחר כך רק מתגעגעים כל החיים לדברים הכי נדושים ונחשלים". ואכן הדרום, שבו ה"נפרד" היה מוחלט אבל ה"שווה" היה כמובן לא שווה, דרום שבו "הכושים והלבנים בעיירה הכירו אלה את אלה... בהיכרות ההדדית היה משהו כמעט אינטימי ובכל זאת האחד יכול לדרוש מהשני לרדת אל תעלת ביוב (כשהוא עובר מולו על אותה מדרכה) והשני מפוחד מספיק כדי לציית".

הגעגועים לדרום הרע, המכוער, המשפיל עדיף בעיניהם מאשר לחיות בצפון הקר תרתי- משמע:
במזג האוויר,בחוסר הסולידריות האנושית ובבידוד המנטלי -כי כל אדם זאב לעצמו. אז עדיף כבר לחיות בדרום "כחום היום - In the Heat of the Night" בעל המשמעות המשולשת: במזג -אוויר המעיק שבו ,באנושיות של הקהילה השחורה ,וגם תחת המציאות הקשה והנוגשת של המשטרה הלבנה והחברה הלבנה הדרומית,המשחקים את המשחק החברתי כלפיהם -"שווים אך נפרדים".


וכיצד הכבלים הנפשיים המנטליים הללו מתבטאים: כשאחת מהבנותיה של האטי לומדת לנגן על פסנתר ,האטי מפסיקה את לימודיה אף על פי שהמורה מוכנה ללמד את הילדה בחינם משום שהיא מוכשרת באופן נדיר. האטי מתעקשת בשלה, שכן "זה לא מעשי שילדה כושית תמלא לעצמה את הראש במוזיקה. מה היא תעשה עם זה?" וכך, בקלות, היא מרסקת לילדתה את החלומות ואולי גם את האפשרות האמיתית להצלחה בעתיד.

או - כשאחת האחיות של האטי, שנותרה לגור בדרום ובנתה לעצמה חיי שפע כלכלי טוב לכאורה, נתקלת יחד עם בעלה בנסיעה לצפון בקבוצת לבנים שמשפילה אותם,לוקחת מהם את ארוחתם ואת כליהם ומתעללת בהם, היא זועקת כלפי בעלה שהתרפס לפני אותם לבנים בריונים: "אתה עושה לי חשק לקלף מעצמי את העור ולזרוק אותו!" "מה רצית שאעשה?" הוא עונה לה, "את יודעת בדיוק כמוני שאם הייתי שומר על הכבוד הדפוק שלי, מרוב כבוד היו תולים את שנינו על העץ!" הם אומרים וממשיכים לנסוע צפונה ברכב יוקרתי, אבל הם לא שוכחים ש"אנחנו יכולים להעמיד פנים שאנחנו לא מי שאנחנו".

זאת ועוד , חוסר האמונה בעולם הבא לא קיים בעולמה של האטי,שכן "האטי האמינה בכוחו של אלוהים אבל לא בחסדיו. לכל היותר הוא אדיש. אלוהים לא היה מעניינה והיא לא הייתה מעניינו". ועם גישה שכזאת,גם אלוהים לא יכול לסייע ובצדק. כי אפילו האלוהים הכל־יכול חסר אונים לנוכח מנעוליו הכבדים של הכלא הפנימי שהעבד ה"משוחרר" לעולם יהיה כלוא בתוכו.

אז הנה נושא מרתק וחומרים נהדרים ליצירת ספר מרתק. אז למה ומדוע הספר לא "התניע" לגבי ?

אולי בגלל השפה הרזה שנכתבת בספר ,ואני לא מתחברת לשפה רזה בספרים {חוץ מהמינגווי},אולי בגלל שכל פרק עוסק בנפרד בכל אחד/ת מהצאצאים של האטי ואין קשר עלילתי סיפורי בין הפרקים. ואולי בכלל שזאת פרוזה שאיני מתחברת אליה באופן עקרוני ,אין לי תשובות. הספר נסגר במחצית קריאתו מחוסר עניין.

אהבתי את ציור העטיפה שנעשה על-ידי אמרי זרטל .

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על שנים עשר השבטים של האטי