ביקורת ספרותית על שנים עשר השבטים של האטי מאת איאנה מאתיס
ספר טוב

---

המתמודד בתחרות השירה עלה לבמה.
כמה אחים יש לך? שאל המנחה.
עשרה, השיב הנער.
המנחה עשה פרצוף נדהם: רגע, אתה יודע את השמות של כולם? נראה אותך.

להיות בן למשפחה מרובת ילדים זה כמו להיות קוף אקזוטי בגן חיות. ילד בן ארבע הולך לגן עירייה עם עוד שלושים ילדים, ותוך שבוע מכיר את כולם כולל השמות. אבל לא יכול להיות שנער בן 13 יכיר את השמות של עשרה אנשים שחולקים איתו את אותו הבית. כן, כן, זה לא מצחיק. אבל כל מי שהגיע כמוני ממשפחה עתירת ילדים רגיל כבר לתגובות השחוקות. אתה מכיר אותם? מה הגודל של שולחן האוכל שלכם בבית? כמה חלב אתם קונים כל יום? באיזה אוטו אתם נוסעים? והכי חשוב - ההורים שלכם נותנים תשומת לב לכולם? להיות בן למשפחה מרובת ילדים זה גם לספוג הרבה מבטי רחמים. הרבה נפשות במשפחה נקשרות תמיד לעוני, להזנחה, לחוסר השכלה, לבורות, לחוסר תכנון, ולאחרונה גם לעברה הכי חמורה שאפשר להעלות על הדעת - אנטי אקולוגיה. על היתרונות בצמיחה לצד הרבה אנשים, ועל העושר האישי שזה מביא, אף אחד לא מדבר.

עכשיו קצת על הספר. זה לא ספר על משפחה מרובת ילדים. זה ספר על אם המשפחה, האטי. וזה ספר על השחורים בארצות הברית במאה העשרים. האטי ילדה שנים עשר ילדים, אל תוך התרכובת הסטריאוטיפית המייאשת של עוני וחוסר השכלה, בתמהיל עם אבטלה, שכרות, הימורים, ומחלות. הסיפור מלווה את האטי לאורך השנים, בכל פעם בתקופה אחרת, מול הממשק עם ילד אחר, או שניים . בשנת 1925 הקורא פוגש את האטי בת השבע עשרה עם התאומים ג'ובילי ופילדלפיה. בשנים שלאחר מכן, הספר מתעכב על ילדים אחרים, בכל פעם בגיל אחר, ובשלב אחר, עד לשנת 1980 העוסק בנכדה סאלה. רוב הזמן, ברוב הסיפורים, ניכר שהילדים עומדים ברשות עצמם. ברשות עצמם במובן של חסרי קשר עם אחיהם. יש קשר בינם ובין אמא-האטי, והוא חלק מהסיפור. אבל התחושה הקיימת במשפחות גדולות, של "שבט", של אחים מלוכדים זה עם זה, שעומדים כאיש אחד מול העולם האלים והתוקפני, אינו קיים.

כמו ציור קוביסטי, כל פרק מתאר פן אחד, ילד אחד, בנקודת חיים אחת, במטרה לגלול לקורא את חייה של האטי ואת אישיותה. אלא שזה דווקא לא ממש קורה. במקום לדבר על האטי, הסיפורים עוסקים בעיקר בילדים ובגורלותיהם השונים והנפרדים. כך נוצר פסיפס סיפורים שונים, שיותר מכל מספר על חייהם של השחורים, כקבוצה וכאנשים נפרדים בתקופות שונות. ואיכשהו זה עובד. ברגע שהבנתי שאין כאן רומן, אלא אוסף סיפורים שבהם חלק מהדמויות עוברות מסיפור לסיפור, היה לי הרבה יותר קל. הילדים החולים, הילדה שהיא םרי בגידה, האחות חשוכת הילדים שרוצה לסייע ולאמץ את אחד הילדים, הילד החלוש והחולני שהופך להיות "נביא" וחוזה עתידות, הבן החצוצרן, הבת שהתחתנה "טוב", הבן שמשרת בוויטנאם, והבת שחולה בשחפת. כל סיפור עם גרעין הקושי שלו, עם הטרגדיה הקטנה או הגדולה שהוא טומן בחובו. ובכל זאת הסיפורים כתובים ברוח מינורית, בשפה נעימה וטובה, כך שהקריאה,למרות שהיא קשה, אינה מעיקה.

אני ממליצה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שנים עשר השבטים של האטי