נהנייתי מאד מהספר, ל<mark>איאנה מאתיס</mark> יש לדעתי כשרון יוצא דופן לספר סיפור ולחדור כה עמוק לנפשם של אנשים, ובמיוחד לתאר את חיי השחורים בארה"ב שבדיוק עברו מחיי עבדות לחיים של אנשים עניים, אך שזכו לחירותם. זה מתחיל ממותם של התאומים, שמתו כי לא קבלו זריקת אנטיביוטיקה פשוטה, אחר כך כל פרק מתאר את אחד מבניה של האטי, שאף אחד מהם אינו "סיפור הצלחה" ומסתיים בנכדה שהיא בתה של קיסי שגומרת את חיי בבית משוגעים. ריגש

המתמודד בתחרות השירה עלה לבמה.
כמה אחים יש לך? שאל המנחה.
עשרה, השיב הנער.
המנחה עשה פרצוף נדהם: רגע, אתה יודע את השמות של כולם? נראה אותך.

להיות בן למשפחה מרובת ילדים זה כמו להיות קוף אקזוטי בגן חיות. ילד בן ארבע הולך לגן עירייה עם עוד שלושים ילדים, ותוך שבוע מכיר את כולם כולל השמות. אבל לא יכול להיות שנער בן 13 יכיר את השמות של עשרה אנשים שחולקים איתו את אותו הבית. כן, כן, זה לא מצחיק. אבל

מאוד התלבטתי לגבי הביקורת לספר. כי לכאורה נהניתי לקרוא אותו והוא עורר בי רגשות עזים וסערה. החלטתי להמתין לשוך הסערה כדי לנתח ולחשוב מה היה לי כאן בסיפור. למעשה גיליתי כי רב הנסתר על הגלוי עם סיום הקריאה.

העלילה של הספר מתארת את סבלם של שחורים בארה"ב הן בדרום ובצפון ארה"ב. אפילו לאחר ביטול חוקי הגזענות של ג'ים קרואו (בסביבות סוף שנות 60 של המאה ה 20)
מי את האטי? העלילה עוקבת אחר האטי, נערה בת

זהו הספר השלישי שאני קוראת ברצף ואיני מסיימת אותו. זוהי תחושה מעצבנת. אני כבר מכירה את התחושה הזאת מהעבר עד שמגיע שוב הספר "הנכון". וכדי להיות ישרה עם עצמי אני שואלת: האם כבר אין לי סבלנות לספרי -רומן/פרוזה ? ומנגד אם מחר אני קוראת את עגנון וזאת פרוזה ועוד איך פרוזה ונהנית ממנה ,אז איפה הבעיה שלי?, אין לי תשובה ולכן יכול להיות שאני עושה עוול לספר ולסופרת במקרה הזה.

זוהי סיפורה של האטי בחורה שח