ביקורת ספרותית על הדרך מאת קורמאק מקארתי

---

"בנחלים בהרים היו פעם טרוטות פלגים. היה אפשר לראות אותן עומדות בזרם העינברי והשוליים הלבנים של סנפיריהן מתקפללים רכות בזרימה.
הן הדיפו ריח טחב ביד. לטושות ושריריות ופיתוליות.
על גביהן היו דגמים תולעיים שהיו מפות של העולם בהתהוותו. מפות ומבוכים.
של דבר שלא ניתן להשיב לאחור. לא ניתן לעשות נכונה שוב.
בגאיות העמוקים שהן חיו בהם היו כל הדברים ישנים מן האדם,
והם המו מסתורין."

מאז שסיימתי לקרוא את "הדרך" לא עבר יותר משבוע, ואני חושב שקראתי את הפסקה הזו יותר מחמישים פעמים.

במילים אלו מסיים מקארתי את ספרו.
ואני מניח, ואולי אפילו מקווה שבכל פעם נוספת שאקרא את הפסקה הזו יעברו בי אותן תחושות של פליאה וקסם. תעבור בי אותה צמרמורת - כזו שמפלחת את עמוד השדרה כמו שרק אמת גדולה יכולה לעשות.
המילים האלו, שמסכמים בצורה כל כך יפהפייה וכנה את הדרך שעוברים האב והבן, מכילים בתוכן, אני חושב, את הסיכום המיוחל שאליו הדרך הזו כוונה.
הסיכום שהתחיל, אצלי לפחות, בנקודת הייאוש הראשונה של הבן שפתאום לא מבין מה הם עושים. שפתאום קולט שייתכן שלדרך בה הם צועדים אין סוף, מטרה או תכלית.
מלבד ההישרדות. מלבד המשך החיים המוכרח.
ואז מגיע הסוף הזה. ומשיב לילד -
שאולי אין סוף לדרך בה הם צועדים וייתכן שלעולם הם ימשיכו לצעוד.
אבל בכל זאת מתברר - "שישנים הם כל הדברים מן האדם".
מתברר שהחיים חזקים וגדולים ממנו. ואולי הגענו לכאן למטרה מסויימת, ואולי לא.
אבל אנחנו ממשיכים לצעוד.
יש שיאמרו לשם התקווה. אולי לשם האהבה. לממש אולי את התפקיד שהוטל עלינו?.
מי יודע?.
אבל אנחנו צועדים.

» ביקורות נוספות של חמינה
» ביקורות נוספות על הדרך