ג'ולי אורינגר היא סופרת אמריקנית שזה הרומן הראשון שכתבה. לפניו כתבה מספר סיפורים קצרים שזכו לשלל פרסים. לפני מספר חודשים יצא רומן נוסף שלה שטרם תורגם לעברית.

הגשר הנסתר הוא רומן היסטורי עב כרס ומתמקד בשנים 1935-1945. אנדרש, טיבור ומתיאס לוי הם שלשה אחים יהודים שגרים בישוב כפרי בהונגריה. אנדרש הוא האח האמצעי והוא בעצם הציר המרכזי של הסיפור. זה לא ספר שואה, זה ספר שבא לתאר את התמודדותו של יהודי הונגרי ומשפחתו בזמן מלחה"ע ה-II.
חצי מהספר מתרחש בפריז וחציו השני בהונגריה. סיפור אהבתם של אנדרש לוי וקלרה מורגנשטיין אותה הכיר בפריז הוא סיפור אהבה יפהפה, וחלק גדול מהארועים ההיסטורים שזורים בצורה מרתקת בתוך סיפור אהבתם ומאבקם להשרדות.
המחברת מתארת בצורה נפלאה את חייהם של יהודים בתקופת המלחמה. הספר ממחיש היטב את שקרה ליהודי הונגריה ש-650,000 מהם נספו בשואה בשנה האחרונה של המלחמה. הספר כתוב היטב ואיננו משעמם לרגע, יש הרבה התפתחויות שיוצרות עניין לכל אורכו. הכתיבה פשוטה, זכה ועניינית וממחישה היטב את ארועי התקופה.
הסופרת מתארת בצורה נפלאה את שקרה לפני, במהלך ואחרי המלחמה , היא נוגעת בכל המעמדות הסוציו-אקונומיים היהודים וההונגרים וכיצד כל מעמד התמודד עם האתגרים.
החיים האזרחיים, הצבאיים, הגטאות, מחנות העבודה, הטרקלינים המפוארים, הבילויים, הלימודים כולם מתוארים בצורה היסטורית נכונה ושזורים יפה בתוך הרומן הבידיוני.
קריאה מומלצת.

כשמסתבר שהסיפור מבוסס על חיים אמתיים של אנשים אמתיים, משפחתה של המחברת, קשה לבוא בטענות על חוסר סבירות או על הגזמה - מה שהיה הוא מה שהיה. ג'ולי אורינגר מספרת בעיקר את סיפורם של סבה וסבתה, החל בשנת 1937. אנדרש לוי, יליד כפר ליד דברצן שבהונגריה, גר עם אחיו טיבור בבודפשט. שניהם חולמים על לימודים גבוהים - אנדרש חולם להיות ארכיטקט וטיבור רוצה ללמוד רפואה, אך ליהודים לימודים כאלה היו כמעט בלתי אפשריים בהונגריה - הייתה קיימת מכסה של שישה אחוזים של סטודנטים יהודים. במפתיע זוכה אנדרש למלגת לימודים בבית הספר המפורסם לארכיטקטורה בפריז. זכייה זו משנה את חייו ומשפיעה על חיי כל משפחתו. לפני צאתו לפריז מתבקש אנדרש להביא ארגז חפצים לבנה של משפחת עשירים מבודפשט, וכן לשלשל מכתב לתיבת דואר בפריז, מכתב עבור דמות מסקרנת - ק' מורגנשטרן.
הספר ארוך מאוד - 700 עמודים. אין בו אחידות - חלקים ממנו כתובים באריכות ובפירוט רב. המעלות והמורדות בסיפור האהבה של אנדרש וקלרה נפרשים על פני דפים רבים (מסקרן לדעת מה חשבו סבא וסבתא של אורינגר על תיאורי תהפוכות הרומן שביניהם. בכל זאת קצת מוזר לתאר את הרומן בין סבא לסבתא ואת יחסיה של סבתא עם אנשים אחרים בפירוט מציצני) ואילו חלקים אחרים - בעיקר תיאור השלב האחרון שבמלחמה - קצרים מדי ויש תחושה של החמצה. ניכר שהספר מבוסס על מחקר ושהמחברת מנסה להיות נאמנה לרקע ההיסטורי של המקום והתקופה. יפה שהיא איננה מתארת תמונה מושלמת - לא הכול היה מושלם, וחלק גדול מן הסיבוכים והקשיים נבע מהלשנות של מכרים וקרובי משפחה ואורינגר איננה מסתירה זאת.

כשבחנתי את הספר בספרייה דפדפתי לסופו וראיתי לפני רשימת התודות את שירה של ויסלבה שימבורסקה "כל מקרה", השיר היפה הזה מתאר את המקריות שבהצלה, למשל: "... ניצלת, כי היית ראשון/ניצלת, כי היית אחרון./כי לבדך. כי אנשים./כי לשמאל. כי לימין./כי ירד גשם. כי נפל צל./כי היה יום שמשי."
זה המוטו של הספר - המערבולת של המלחמה באירופה גרפה את הכול ללא הבדל, וההצלה הייתה ביד המקרה בלבד. מוזר עד כמה סיפורים דומים יכולים לעורר אצל אנשים שונים תחושות שונות - יש הרואים בהצלתם יד השגחה פרטית שהובילה אותם דווקא בדרך אחת ולא אחרת, אחרים רואים בה פרי המקרה.

האם להמליץ על הספר? אינני בטוחה שהספר מתאים לכול ושהמגרעת של חוסר האיזון שחשתי בה במהלך הקריאה אינה מאפילה על השאר. בסך הכול יש פה סיפור יפה - גם סיפור של אהבה בלתי אפשרית וגם תיאור של תושייה וגבורה של אנשים פשוטים המנסים לשרוד. מי שמתעניין בתולדות יהודי הונגריה בזמן המלחמה יתעניין מאוד בתיאור המצב בבודפשט, בתיאור פלוגות העבודה שהיהודים נאלצו להתגייס להן ועוד.

בפתח הסקירה אני חייבת לחזור על טענה שאמרתי כבר כמה פעמים ורלוונטית גם לספר הזה. אמרתי, ואני חוזרת על דעתי, שאין שום הצדקה להיקף של 700 עמודים ברומן. בסאגה, אולי כן. ברומן - ממש לא.

אמנם הרמן ווק כתב 3000 עמודים על נושא דומה, של מלחמת העולם השנייה והשואה, והוא עשה את זה היטב, בשני ספרים הנושאים כל אחד בשני כרכים עבים. אבל זה הרמן ווק, והוא כתב סאגה של ממש, כזאת המקיפה דמויות ויבשות ומציגה את המלחמה על כל היקפיה. ג'ולי אורינגר אינה הרמן ווק והיקף הכתיבה שלה אינו מצדיק את עובי הכרך שכתבה.

בתחילת הספר אנחנו פוגשים את טיבור ואנדרש לוי, אחים הונגרים ממוצא יהודי, בשנות השלושים של המאה שעברה. כבר כאן חשדתי, כי ''לוי'' הוא אמנם שם יהודי, אבל אינו שם אופייני ליהודים שחיו בהונגריה. וייס, שוורץ, רוזנברג, גרינבלט. יש הרבה שמות יהודיים בהונגריה, אבל הבחירה בלוי מטרתה אחת - לנופף לקהל הקוראים האמריקאי כי הי, אני כותבת על יהודים. כך גם בנושאים אחרים. למשל האוכל. קניידלך וגעפילטע פיש הם מאכלים המאפיינים יהודים, אבל יותר באיזורי פולין וליטא. יהודים בהונגריה אוכלים פלצ'ינטות, גומבוץ, נוקדלי, ז'רבו, גולש, לצ'ו, ראקוט קרומפלי (אם הם דתיים, אז בגירסה כשרה, אבל לא כל יהודי הונגרייה היו דתיים).

בכל מקרה אנדרש נוסע לפריז, ללמוד ארכיטקטורה. בדרך הארוכה הוא פוגש כמה אנשים שיפגוש בהם גם אחר כך. שנות הלימודים הראשונות שלו מתרחשות תחת ענני האנטישמיות ורוחות ההיטלריזם המנשבות מגרמניה. אבל חוץ מזה הוא לומד, מבלה עם חברים, עובד, מתאהב, ובאופן כללי קורים לו כל מיני דברים. אחר כך האשרה שלו מתבטלת והוא נאלץ לחזור להונגריה כשהיא כבר חלק ממדינות הציר. הוא מגוייס לפלוגות עבודה, משפחתו ומשפחת אשתו נתקלים בגילויי עוינות אנטישמיים, וכך עוברת עליהם המלחמה. עד הסוף הטוב של סופה.

הסוף טוב באופן יחסי, כי אנחנו מדברים על מלחמה שבה נהרגו עשרות מיליונים, על שואה שבה נהרגו שישה מיליונים, ועל יהדות הונגריה שהושמדה במהירות שיא. אבל זה מאפיין קבוע בכתיבת שואה אמריקאית, וגם הרמן ווק לא הצליח לחמוק ממנה. במקרים המתוארים הצלה של אדם אחד היא נס. הצלה של משפחה שלמה היא בגדר צירוף מקרים כמעט בלתי נתפס. הבחירה להרוג את הדמויות המשניות בלבד היא בחירה מחוסרת אמינות. גם הבחירה לציין את סיום המלחמה בהפצצה האטומית על יפן היא נקודת מבט אמריקאית. מבחינת כל מי ששהה באירופה - המלחמה הסתיימה בשמונה במאי, לאחר כיבוש ברלין.

סבא שלי נולד בהונגריה, גויס לצבא ההונגרי, עבר בפלוגות עבודה והגיע למחנה ריכוז. הוא סיים את מלחמת העולם השנייה פצוע בירך, במשקל שלושים ק''ג וחולה בטיפוס. אחיו ערק מהצבא ההונגרי ועבד בפלוגת עבודה סובייטית בסיביר. סבתא של האיש שלי היתה בבודפשט עם בעל שנשלח לעבודת כפייה וילד קטן. אחותה הגיעה לאושוויץ. אף אחד מהם לא סיפר ולא דיבר הרבה על המלחמה ההיא, אבל המעט שסיפרו מזעזע יותר מהמסופר בספר. אף אחד לא היה צריך סיבות כמו עלון מחתרתי כדי שיתעללו בו.


כספר שואה, הספר הזה לא טוב. לא רק בגלל שהוא שואה לייט מרוככת לקהל אמריקאי, אלא גם בגלל שאין בו תאריכים. יש סימון של חודשים ולא של שנים. לא ברור איך כותבים רומן היסטורי על תקופה שבה כל שנה היתה שונה, בלי ציון הפרט הזה שמאפשר לעמת את הנכתב מול כרוניקות ההיסטוריה.

ולסיכום - ארוך מדי, ולכן פטפטני מדי, וחס מדי על הקורא. אפשר לוותר, בקלות.

התחלתי לקרוא את הרומן עב הכרס הזה (יותר משבע-מאות עמודים) קצת בספקנות, אבל תוך כדי הקריאה הלכתי ונשביתי בקיסמו... מדובר בסאגה ארוכה שמתרחשת בארצות שונות מסוף שנות השלושים ומלחמת העולם השנייה וגם מעט אחריה... מדובר בצעיר יהודי הונגרי, שמגיע לפריז בסוף שנות השלושים ללמוד ארכיטקטורה שם ואנו למדים לדעת פרטי פרטים על חייו ומשפחתו, ובוודאי שעל אהבותיו ועל הרומנים שמנהלים אחיו ומכריו. העלילה הולכת ומסתבכת והסיפורים נשזרים אחד בשני, כי כשהתחילה המלחמה, נדרשו כל בעלי האזרחות ההונגרית שרובם היו יהודים, לחזור להונגריה ושם עברה עליהם תקופת המלחמה, שבה כיהודים, עברו עליהם מבחנים לא פשוטים... ניכר שג'ולי אורינגר הסופרת עשתה תחקיר מעמיק על המאורעות ההיסטוריים הדרמטיים שסוחפים איתם את גיבורי הספר הזה. חלקם מצליחים לשרוד בהם - אך רק חלקם... הונגריה שבה כידוע היה משטר פשיסטי ואוהד את גרמניה הנאצית (כמו איטליה וספרד) דווקא הצליחה לשמור את יהודיה בחיים במשך רוב תקופת המלחמה – חוץ מגיוס חובה שהוטל על הצעירים, היהודים חיו כמעט כרגיל הלכו לבלות בתיאטראות ובתי קפה בשעה שיהודי פולין למשל, כבר היו בגטאות ונשלחו למחנות ההשמדה... אבל בדומה לאיטליה, גם כאן התמוטט המשטר הפשיסטי וגרמניה נכנסה להונגריה ככובשת - מה שהביא לתחילת ההשמדה של יהודי הונגריה. למרבה המזל של הניצולים, זה אירע כבר ממש בסוף המלחמה שאלמלא כן לא היה שורד איש... אנו עוקבים אחרי גיבוריה השונים של העלילה ומרגישים הזדהות עם גורלם. בזמן הקריאה חשבתי על כך שניתן היה להסריט סידרת טלוויזיה נהדרת מהסאגה הזו, כי המאורעות: גם בצרפת וגם בהונגריה הם דרמטיים ביותר! באופן אישי קיבלתי כאן מידע רב שהיה חדש לי על הונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה... על כל פנים מדובר בספר מרתק שקשה לעזוב אותו וכמה סמלי הוא שבסוף הספר מובא שירה הנפלא של שימבורסקה ואני מביא כאן את הבית השני מתוכו:
נצלתָ, כי היית הראשון.
נצלת, כי היית אחרון.
כי לבדך, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם. כי נפל צל.
כי היה יום שמשי.
בקצרה, ספר כדאי מאוד לקריאה למרות אורכו.

הגשר הנסתר – ג'ולי אורינגר

ג'ולי אורינגר סופרת צעירה, בת שלושים ושמונה, מתגוררת בברוקלין שבארה"ב, וזה הספר הראשון שכתבה, לאחר פרסום סיפורים מפרי עטה. על כל הפרטים האלו הייתי עוברת ללא כתיבתם ברישא של ההמלצה לולא התרגשתי במיוחד מקטעים מסוימים.

כאשר הגעתי לקטעים שרגשו אותי, בו כתבה על מסורת והלכי היהדות כמו: ליל הסדר, גפילט-פיש, קניידלך ועוד רבים נוספים, סקרן אותי לבדוק את מוצאה של הסופרת. ואכן הסתבר, כי הסופרת ממוצא יהודי והגיבור הראשי בסיפור – אנדרוש לוי – הינו סבה. נערכו על ידה שיחות עמוקות עם סבה ואחיו וכן נעשה על ידה תחקיר מעמיק עם קרובי המשפחה, הן על הדמויות והן על כל הלכי היהדות, וזאת בנוסף על כל עבודת התחקיר המקיפה שערכה לצורך הוצאת הספר.

הספר דן, רובו ככולו, ביהדות הונגריה בצל מלחמת העולם השנייה. בעיקר מובאות לקורא תמונות מפורטות על כמה וכמה מחנות עבודה בכפייה - מונקסולגלאט. אנו עדים בכתוב על כל מה שעבר על יהדות הונגריה כאשר משפחת לוי, שלושה בנים צעירים וזוג הורים, מספרת לנו את סיפורה. יהודים נלקחו למחנות עבודה בכפייה בהונגריה ובמקומות אחרים באירופה שם עבדו בפרך, בתנאי רעב מחפירים, כפור, מחלות, כינים, לבוש בלוי ורצח המונים, כאשר רבים לא חזרו משם כלל. הסופרת מתארת את הידרדרות המצב הכלכלי של משפחות יהודיות אמידות, כתוצאה מתשלומי שוחד לממשלה ההונגרית ופיטורי יהודים שהביאו לאבטלה בשלבי המלחמה השונים. למעשה, מצבו של היהודי (אנדרוש) הביאה אותו לחוש עצמו כשווה ל"גרגר אבק". יחד עם זאת, האהבה העזה בין אנדרוש לקלרה, היא זו שנתנה להם את הטעם לחיים והרצון הכביר לשרוד עם כל הקושי, הסבל והניתוק אחד מהשני שכל אחד עבר יחד ובנפרד.
מאחר והסופרת מתמקדת באירועים הנוגעים ליהודים בתקופת המלחמה, היא מספרת לנו על הפיגוע באוניה סטרומה, והטבעתה בלב ים על כל מאות יושביה היהודים. הסופרת נוקבת במספרים על יהדות הונגריה בשואה שנרצחו או נשלחו למחנות הסגר וכן, על הקרבות וקורבנות היהודים במקומות השונים באירופה.

אהבתי מאוד לקרוא את הקטעים הנוגעים להלכה היהודית, כפי שציינתי לעיל, וריגשה אותי העובדה שהכותבת הינה סופרת צעירה. הסופרת מצטטת לקורא את פרק צ"א של ספר תהילים הנקרא בעת הלוויות, ולהבדיל, מציינת אזכורים לשמחות בבית היהודי, שולחן ערוך בליל הסדר והמאכלים המסורתיים הנאכלים בחגים.

הספר, על כל 700 עמודיו, כתוב באופן סוחף. עלילתו מרתקת. קיימת דינמיות תמידית לאירועים ולדמויות שלא משאירים לקורא רגע דל בעת הקריאה. תיאורים אותנטיים בתקופת טרום המלחמה על פריז שבה העלילה מתחילה, משלבת את לימודי האדריכלות, תיאורי מבנים מיוחדים ותוכניות לבנייה בבית הספר בו לומד אנדרוש, ומשם תיאוריה עוברים לבודפשט לתקופת המלחמה ואחריה.

ספר נפלא זה ישמש עדות נוספת לעולם כולו על שהתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה ליהודי הונגריה בפרט וליהודי אירופה בכלל.

רומן סיפורי מקסים על יהדות הונגריה בשנים הסמוכות לשואת יהודי אירופה ובשנות השואה עצמן.
הספר מתאר בעיקר בן למשפחה הונגרית לא עשירה, צעיר מוכשר, שנשלח לצרפת בעזרת מלגה ללמוד ארכיטקטורה בשנת 1937. שנות הלימודים הראשונות והחיים בפריז הם רק הקדימון למה שנהפך, תרתי משמע, כששנתיים אח"כ הוא נאלץ לשוב להונגריה לחדש את אשרת התייר/לימודים שלו. מכאן עובר הספר לפירוט מצב וחיי יהודי הונגריה בשנות המלחמה. הונגריה שהייתה חלק ממדינות הציר ושותפה לגרמניה הנאצית. פלוגות העבודה של היהודים, הגזרות והתנאים של היהודים.
הספר מתאר בלי להחביא או לייפות את חיי יהודי הונגריה בשנים 1937-1945, וחושף את המציאות של השואה בהונגריה, הרבה לפני ההשמדה הנאצית "הממוסדת" באושוויץ.
ספר מעולה. חשוב וחובה לקרוא ולהכיר גם פן זה של השואה.

ולגבי האורך של הספר (700 עמ') - נכון שזה לא מעט אבל אהבתי כל רגע בקריאה ולא הרגשתי שום חלק לא חשוב או מיותר שהיה כדאי לקצר או לצנזר.

קראתי את התודות בסוף הספר לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, כך הבנתי שהסיפור מבוסס על סיפורה האמיתי של משפחתה של המחברת.
לאורך כל הסיפור חשתי כעס, שמחה, עצב, אהבה וכל רגש אפשרי ביניהם ולא יכולתי לנחם את עצמי שבסך הכול בדובר בסיפור, שזה לא החיים האמיתיים- אלו כן החיים האמיתיים של מישהו, ואם לא של משפחתה של המחברת אז של מישהו אחר בשואה.

הספר אולי יהיה ארוך לחלק מהקוראים, אבל הוא פשוט מכניס את הקורא לעולמם של הדמויות בצורה כל כך טובה ונרחבת וככה הרגשתי יותר מחוברת לדמויות כאשר מלחמת העולם השנייה הגיעה גם אלייהם...

פשוט מומלץ!

יחסית לרוב ספרי שואה או מלחמת העולם השנייה, לספר "הגשר הנסתר" יש מה להוסיף. ג'ולי אורינגר, כרבים לפניה, בוחרת להציג סיפור המבוסס על קורות משפחתה, אך הפעם יש טוויסט מרשים - הסיפור הינו מקורי ולפי כך מעניין יחסית. אך אין מה לומר - כספר בסך הכל, "הגשר הנסתר" רחוק מאוד מלהיות ספר טוב באמת.

אחת הבעיות המרכזיות בספר הוא אורכו. לא רק ש"הגשר הנסתר" ארוך מאוד, אלא היה גם יכול להתמודד יפה מאוד אם היו גוזרים ממנו כ-300 עמודים. אורינגר מספרת את סיפורה בעודף מילים - זה סוחף את הקורא, אבל הרוב מיותר. והחטא הרציני יותר נמצא בכך שבמשך כל 700 עמודי הספר, לא הצלחתי להתחבר כמו שצריך עם הדמויות. הסיפור עניין אותי (ליתר דיוק, העולם והמסגרת עיניינו אותי...), אך לא מצאתי בתוכי שום קשר עם הדמויות, שכולם די התערבבו אצלי בראש.

אבל מה? למרות הסיפורים הלא-מעניינים וחסרי הטעם, למרות הדמויות השטוחות, למרות צירופי המקרים וכמות הדרמה שנכנסת לספר הרחב הזה, יש בו משהו מיוחד. הדגש על יהדות הונגריה מפריד את "הגשר הנסתר" מרוב ספרי שואה, כמו כן התיחסות לנושאים כמו ה"סטרומה". בכל זאת יש כאן משהו ייחודי.

האם זה יספיק כדי להמליץ על הספר? כן ולא. לקורא שאינו רוצה להשקיע את הזמן בספר שכתוב בסגנון מפורט מדי, או ספר שבכל זאת אינו שובר את חוקי הספרות, או קורא שמחפש דמויות קצת יותר מפותחות, לא אוכל להמליץ על "הגשר הנסתר". מצד שני, אוהבי ספרות שואה, ספרות סוחפת וארוכה ומעמיקה (למדי), ואוהבי ספרות עשירה יהנו מאוד מ"הגשר הנסתר". אפילו קוראים שנמאס להם מאותו סיפור שוב ושוב ימצאו כאן כמה פנינים קטנים. אני במיוחד יכולה להמליץ על הספר למעוניינים בתולדות יהדות הונגריה.

בסופו של דבר, ספר שלצערי לא תמיד איכותי במיוחד, אך בכל זאת ספר מיוחד ולפעמים אפילו מרתק. תשקלו ותחליטו בעצמכם.

הספר מעניין אבל ארוך מדיי. לקח לי כמעט חודש לסיימו. אותי באופן אישי העליליה עניינה כי אני ממוצא הונגרי, והמלים והביטויים והשמות ההונגריים "עשו לי את זה". אבל, אפשר היה לקצר את הספר ולהשמיט חלק מהעלילה.