בפתח הסקירה אני חייבת לחזור על טענה שאמרתי כבר כמה פעמים ורלוונטית גם לספר הזה. אמרתי, ואני חוזרת על דעתי, שאין שום הצדקה להיקף של 700 עמודים ברומן. בסאגה, אולי כן. ברומן - ממש לא.
אמנם הרמן ווק כתב 3000 עמודים על נושא דומה, של מלחמת העולם השנייה והשואה, והוא עשה את זה היטב, בשני ספרים הנושאים כל אחד בשני כרכים עבים. אבל זה הרמן ווק, והוא כתב סאגה של ממש, כזאת המקיפה דמויות ויבשות ומציגה את המלחמה על כל היקפיה. ג'ולי אורינגר אינה הרמן ווק והיקף הכתיבה שלה אינו מצדיק את עובי הכרך שכתבה.
בתחילת הספר אנחנו פוגשים את טיבור ואנדרש לוי, אחים הונגרים ממוצא יהודי, בשנות השלושים של המאה שעברה. כבר כאן חשדתי, כי ''לוי'' הוא אמנם שם יהודי, אבל אינו שם אופייני ליהודים שחיו בהונגריה. וייס, שוורץ, רוזנברג, גרינבלט. יש הרבה שמות יהודיים בהונגריה, אבל הבחירה בלוי מטרתה אחת - לנופף לקהל הקוראים האמריקאי כי הי, אני כותבת על יהודים. כך גם בנושאים אחרים. למשל האוכל. קניידלך וגעפילטע פיש הם מאכלים המאפיינים יהודים, אבל יותר באיזורי פולין וליטא. יהודים בהונגריה אוכלים פלצ'ינטות, גומבוץ, נוקדלי, ז'רבו, גולש, לצ'ו, ראקוט קרומפלי (אם הם דתיים, אז בגירסה כשרה, אבל לא כל יהודי הונגרייה היו דתיים).
בכל מקרה אנדרש נוסע לפריז, ללמוד ארכיטקטורה. בדרך הארוכה הוא פוגש כמה אנשים שיפגוש בהם גם אחר כך. שנות הלימודים הראשונות שלו מתרחשות תחת ענני האנטישמיות ורוחות ההיטלריזם המנשבות מגרמניה. אבל חוץ מזה הוא לומד, מבלה עם חברים, עובד, מתאהב, ובאופן כללי קורים לו כל מיני דברים. אחר כך האשרה שלו מתבטלת והוא נאלץ לחזור להונגריה כשהיא כבר חלק ממדינות הציר. הוא מגוייס לפלוגות עבודה, משפחתו ומשפחת אשתו נתקלים בגילויי עוינות אנטישמיים, וכך עוברת עליהם המלחמה. עד הסוף הטוב של סופה.
הסוף טוב באופן יחסי, כי אנחנו מדברים על מלחמה שבה נהרגו עשרות מיליונים, על שואה שבה נהרגו שישה מיליונים, ועל יהדות הונגריה שהושמדה במהירות שיא. אבל זה מאפיין קבוע בכתיבת שואה אמריקאית, וגם הרמן ווק לא הצליח לחמוק ממנה. במקרים המתוארים הצלה של אדם אחד היא נס. הצלה של משפחה שלמה היא בגדר צירוף מקרים כמעט בלתי נתפס. הבחירה להרוג את הדמויות המשניות בלבד היא בחירה מחוסרת אמינות. גם הבחירה לציין את סיום המלחמה בהפצצה האטומית על יפן היא נקודת מבט אמריקאית. מבחינת כל מי ששהה באירופה - המלחמה הסתיימה בשמונה במאי, לאחר כיבוש ברלין.
סבא שלי נולד בהונגריה, גויס לצבא ההונגרי, עבר בפלוגות עבודה והגיע למחנה ריכוז. הוא סיים את מלחמת העולם השנייה פצוע בירך, במשקל שלושים ק''ג וחולה בטיפוס. אחיו ערק מהצבא ההונגרי ועבד בפלוגת עבודה סובייטית בסיביר. סבתא של האיש שלי היתה בבודפשט עם בעל שנשלח לעבודת כפייה וילד קטן. אחותה הגיעה לאושוויץ. אף אחד מהם לא סיפר ולא דיבר הרבה על המלחמה ההיא, אבל המעט שסיפרו מזעזע יותר מהמסופר בספר. אף אחד לא היה צריך סיבות כמו עלון מחתרתי כדי שיתעללו בו.
כספר שואה, הספר הזה לא טוב. לא רק בגלל שהוא שואה לייט מרוככת לקהל אמריקאי, אלא גם בגלל שאין בו תאריכים. יש סימון של חודשים ולא של שנים. לא ברור איך כותבים רומן היסטורי על תקופה שבה כל שנה היתה שונה, בלי ציון הפרט הזה שמאפשר לעמת את הנכתב מול כרוניקות ההיסטוריה.
ולסיכום - ארוך מדי, ולכן פטפטני מדי, וחס מדי על הקורא. אפשר לוותר, בקלות.