ביקורת ספרותית על שומרת אחותי מאת ג'ודי פיקו
ספר מעולה

---

יש לי היסטוריה קצרה עם הספר הזה. זה התחיל ביום (ערב) אחד, לפני כמה שנים, כשאמא שלי חזרה מסרט. אמא שלי לא רואה סרטים כמעט בכלל, לכן הסקתי מהעובדה שהיא ראתה את הסרט הזה שהוא כנראה סרט טוב.
היא חזרה עם דמעות בעיניים והרבה מה לומר. והיא אמרה את זה. אני ואחיותיי, בתור בנות טובות (ומסוקרנות (וכאלה שלא רוצות לישון למרות שהשעה כבר 11 ונואשות להמשיך לדבר)) שאלנו אותה על מה היה הסרט. ואיך קראו לו.
אמא אומרת שלסרט קראו "שומרת אחותי" והוא מספר על ילדה שאחותה חולה, וההורים שלה הולידו אותה כדי להציל אותה, והזאתי תבעה אותם, ובסוף מישהי מתה, ובלה בלה בלה. השעה 11 (והעובדה שהסרט נשמע משעמם) החלו לתת את אותותיהן, ואני החלטתי ללכת לישון והשארתי את אמא באמצע משפט.
למחרת, בצהריים, שאלתי שוב. מסתבר שהאמא של הילדות האלה, מאיך שזה נשמע, הייתה ממש כלבה. והיא הייתה מרשעת, ולא אהבה את הילדה הקטנה, זו שהצילה את אחותה, ובכללי היא הזכירה לי את אמא של סינדי (סינדרלה, סתומים).
ולפי כל הביקורות שקראתי לפני שניגשתי אל הספר, הייתי בטוחה שהאמא היא מכשפה במשרה חלקית. שבליבה יש מקום רק לילדה אחת.
ציפיתי למצוא אמא ששונאת את ילדתה.
ומצאתי... אמא שאוהבת את ילדתה. אמא שאוהבת את ילדותיה.
מצאתי אמא טובה. ועייפה. ועצובה.

עכשיו, אני יודעת שרוב האנשים התרכזו בסיפור על אנה וקייט (האחיות), אני יודעת שהרוב חשבו על האמא ועל הדילמה שלה, אני יודעת שזה הנושא העיקרי של הספר, שזה מה שכתוב בתקציר, שאנה וקייט (וקצת אמא שלהן) הן המרכז של הסיפור.
ואני יודעת שאני היחידה, ככל הנראה, שבכתה בגלל שבריאן (האבא) ושרה (האמא) כבר לא מכירים אחד את השני. שאני היחידה שליבה נשבר בגלל ג'סי, ובגלל שהוא חושב שאם הוא לא יכול להציל, הוא חייב להרוס. שהסתקרנה כל כך (מאוד!) לדעת למה לקמבל יש כלב נחייה. שאהבה את פולי ופרעה ורד. בעיקר את רד. לא יודעת למה.
השדרה של הסיפור סובבת סביב אנה וקייט - וסביב הדילמה של שרה. אבל מה שהופך את הסיפור לטוב, מה שנותן לא את ה... איך שלא קוראים לדבר הזה שעוטף את השדרה - זה זה. בריאן והכוכבים שלו, השרפות שג'סי מצית, השרפות שבריאן מכבה, הסיפור אהבה בין ג'וליה לקמבל - נורא ככל שיהיה. ההוקי של אנה. המחשבות של אנה על המוות. ג'דג', והבת של השופט, ואפילו דן ההומלס. טוב, אולי הוא לא.
ולמה אני מדברת על זה?
טוב, זה חלק מהספר, לא? ולמרות שכולם כמעט התייחסו רק לדילמה של שרה - והרבה מהם הורים בעצמם, אז אני בהחלט מבינה למה זה מה שצד את עינם! - אני לא אמא. אני ילדה בת 14, ולא משנה כמה אני יכולה להתחבר לדמויות, וכמה אני בוגרת לגילי (לא כל כך, האמת), וכמה שאני מבינה את זה, אני לא אמא. ואני לא אכיר את ההרגשה, לא אדע מה זה, עד אהיה כזו.
ובגלל שאני סתם ילדה בת 14 שלא מכירה את ההרגשה, כמו כל תולעת שאוהבת לקרוא וצריכה להתחבר למשהו בספר, מצאתי משהו אחר שאני מכירה, אפילו אם ההיכרות היא רק קצת יותר טובה מהיכרות עם הורות (כאילו, לא מכירה את זה כל כך...)
ומתוקף היותי בחורה, כזו שנמשכת לבנים (באמת, עשיתי מחקר ומצאתי שבנים כמעט תמיד יעדיפו דמויות של בנות, ובנות דמויות של בנים), הדמות האהובה עליי היא בעצם הוא.
נחשו מי.
קדימה, אתם מכירים אותי קצת. אני זו שאוהבת את אצבע-אבק, את ג'ייס, את ליאו, את אלק, את איניגו, את קיירו, את פרסי, את רון, את פרד, את רודי, את איתן, את לינק, את צ'ארלס, את וויל, את איתי (שימו לב לניגוד הישראלי על רקע שאר השמות XD), את אדוארד, את גייל ועוד הרבה.
מי הדמות האהובה עליי?
ניחשתם נכון!
ג'סי.
העבריין בהתהוות, הפירומן, הפסיכי האידיוט - נשמע כמו דמות בשבילי.
הוא התחיל בתור ילד בן חמש שלא נולד עם היכולות להציל את אחותו. זו לא אשמתו, זו לא אשמת אף אחד, אבל התוצאות הן שהוא בעצם חסר תועלת.
ומילד חסר תועלת, הוא הפך לנער בלתי נראה. מילד שלא מסוגל להציל - לנער שחייב להרוס.
אני אוהבת התבגרות, אתם לא?
אני לא יודעת מה בדמותו קסם לי כל כך. אולי זה סתם הורמונים כתוצאה מהעובדה שהוא הבן היחיד בספר הזה בטווח גילאים שקרוב לשלי, אבל קשה לי להאמין.
אני ליידי, אין לי הורמונים (סתם, יש לי).
זו פשוט העובדה שהוא מנותק מכל שאר ההתרחשויות, הוא לא קופץ לבית חולים פעם בחודש, הוא לא דורך בבית המשפט (טוב, לא בהקשר של התביעה) הוא לא חולה, ולא מציל, ולא תובע ולא נתבע (בערך) ונדמה ששאר הדמויות לא כל כך מתייחסות אליו.
בלתי נראה.
והסיפור שלו שבר אותי. כי כשילד חוטב בעצמו את עץ חג המולד, וההורים שלו אפילו לא שואלים מאיפה הגיע עץ, וכשהם נותנים לו צעצוע מהחנות של בית החולים רק כדי להוכיח שהם חשבו עליו, זה כואב. כי הם לא לקחו אותו ברצינות, כי היה עדיף שלא היו מביאים לו שום מתנה ובמקום זאת אומרים מילים יפות על העץ. או נותנים חיבוק.
וכשילד צריך לעשות לעצמו טיפול שיניים- רגע! אני חושבת שבאחת הביקורות ראיתי את הקטע הזה. *חיפוש חיפוש* הנה!
הקטע הבא מובא לכם באדיבות הספר "שומרת אחותי" ובאדיבות אנג'ל. תודה, אנג', בזכותך לא הייתי צריכה להעתיק את הקטע הזה בעצמי :)

”אחותך חולה מאוד.” אני אומרת בקול נעדר כל הבעה. “אני מצטערת אם זה מפריע לתור שלך לרופא השיניים או לתוכנית שלך ללכת לקנות נעלי התעמלות. אבל הדברים האלה ממש לא נמצאים כרגע בראש סדר העדיפויות. נראה שבתור ילד בן עשר, אתה יכול לגלות מספיק בגרות ולהבין שהעולם כולו לא תמיד סובב סביבך.”
ג'סי משקיף מבעד לחלון. בחוץ קייט מכופפת ענף של עץ אלון כדי ללמד את אנה איך מטפסים. “כן, נכון, היא חולה,” הוא אומר. “למה שאת לא תגלי בגרות? למה שאת לא תביני שהעולם לא סובב סביבה?”
לראשונה בחיי אני מתחילה להבין מה יכול להביא הורה להכות את ילדו. זה קורה מפני שלפעמים אתה מביט לתוך עיניהם ורואה בבואה של עצמך שהיית מעדיף לא לראות. ג'סי עולה בריצה לקומה השנייה וטורק את דלת חדרו.
[הפוגה של מחשבות במהלכה היא עולה אל חדרו הנעול]
"אני רוצה לדבר איתך. אני רוצה להתנצל.”
יש איזו המולה מעברה השני של הדלת, ואז היא נפתחת בתנופה, פיו של ג'סי מכוסה בדם, כמו שפתון של ערפד. חתיכות של חוטי תיל בולטות מתוכו כמו סיכות של תופרת. אני מבחינה במזלג שבידו, ומסינה שהשתמש בו כדי לתלוש את הסמכים משיניו. “עכשיו לא תצטרכי יותר לקחת אותי לשום מקום.” הוא אומר.

אתם רואים? כשילד גדל כמו בלתי נראה, בעדיפות שנייה, חסר תועלת, הוא גם ירגיש ככה. הוא יאמין בזה.
והאש מכלה את עצמה. וזה עצוב, מבינים? כי זה נכון שהאש הורסת כל מה שהיא נוגעת בו, ונכון שמישהו חייב לכלות אותה, אבל זה עצוב שגם אם אף אחד לא ייגע בה הגורל שלה חתום, וזה בטוח במאה אחוזים שבסופו של דבר, לא בטוח מתי אבל מתישהו היא תהיה חייבת להתכלות.
ולא סתם! היא תכלה את עצמה. האם יש כליה נוראה יותר?
ובעצם כולנו ככה, אנחנו, בני האדם. גורלנו כתוב, חתום וידוע - כולנו, במוקדם או במאוחר - נמות. כולנו.
ואם אף אחד לא יכלה אותנו, אנחנו את עצמנו. תחשבו רגע על "אנחנו" בתור האנושות כולה. בהתחשב בהיסטוריה רבת האכזריות, הטיפשות שלנו, מתאים לנו לכלות את עצמנו. אנחנו לא ניכחד מאסטרואיד, מחור שחור, מהתפוצצות - אנחנו נשמיד את עצמנו. בין אם בגלל שאנחנו במו ידינו הורסים את כדור הארץ - די להתחממות הגלובלית! די!!! - בין אם בגלל מלחמות - די לשנאה! כולנו אחים, כולנו בני אדם! די!!! - ובין אם בגלל... משהו אחר.
אנחנו שרפה שבוערת באור חזק, ביופי מסנוור, ברושם אדיר ואכזריות פראית ומשולחת רסן.
אנחנו כאלה יצורים יפהפיים (מושפעת מהספר? כן. יש לכם בעיה?).

ואתם יודעים מה זה מזכיר לי? בתחילת הסיפור אנה אומרת שהיא בלתי נראית. שההורים מתייחסים לקייט - מסיבה ברורה, ולג'סי בגלל כל הצרות שהוא מסתבך בהן, אבל אליה לא.
ובהמשך ג'סי אומר שהוא בלתי נראה. שההורים מתייחסים לקייט - מסיבה ברורה, ולאנה כי הם צריכים אותה, אבל אליו לא.
ואת קייט לא פגשנו עד סוף הספר, שם כבר לא דיברו בכלל על נראות ואי-נראות כי זה כבר באמת לא שינה, אבל אני בטוחה שאם היינו פוגשים אותה היינו שומעים שגם היא חושבת שהיא בלתי נראית. אולי כי מתייחסים אליה, אבל לא אליה באמת אלא אל המחלה שלה.
וזה מזכיר לי שכשהיינו קטנות, אני והאחיות שלי היינו רבות על תשומת הלב של אמא שלי. כל אחת הייתה אומרת שאמא נותנת תשומת לב יותר לאחרות מאשר לה.
איך יכול להיות, שהורים, שכל כך מתאמצים להגדיש תשומת לב לכולם, לא מצליחים לתת לאף אחד את ההרגשה שהם רואים אותו? יש להם כל כך הרבה תשומת לב במלאי הזמן שלהם, והם יכולים לחלק אותה בין שני ילדים, או בין שלושה, או לתת את כולה לאחד בלבד - אבל הם יכולים לגרום לפחות לילד אחד את ההרגשה שהוא לא בלתי נראה. יש להם את היכלות לעשות את זה. חייבת להיות להם. כי מה שווה הורות אם אתה לא יכול לגרום לילדים שלך להאמין שאתה רואה אותם? אם אתה לא רואה אותם - מי לעזאזל יראה?
ובכל זאת יש שלושה ילדים במשפחה הזאת, ולפחות שניים מהם בוודאות מרגישים בלתי נראים. וכל אחד חושב שהשני כן נראה.
האם העולם שלנו עד כדי כך מעוות?
כשהיינו קטנות, אמא שלנו הייתה צוחקת על זה שכל אחת חושבת שהיא מקבלת הכי פחות תשומת לב. אבל גם אז, וגם היום, אני לא רואה מה מצחיק בזה. לעזאזל, אין פה כלום מצחיק!
והשורה הזאת מתנגנת לי במוח שוב ושוב. "אני בלתי נראה."
וברגע שקראתי את זה, התחשק לי מאוד לחבק את אמא שלי. כי גם כשהרגשתי שהיא לא נותנת לי מספיק תשומת לב, מעולם - מעולם! - היא לא נתנה לי את ההרגשה שלא רואים אותי.


אז יש לנו משפחה אחת. עם ילדה חסרת ילדות (ובעצם גם אין לה הרבה חיים גם עכשיו), אמא שבורה, דואגת, מפוחדת, עצובה, כואבת, חסרת אונים, שעולמה התמוטט, עוד ילדה שנואשת לדעת מי היא באמת, שלא סובלת עוד לחיות בצל אחותה, ילד בלתי נראה שחושב שאם הוא לא יכול להציל הוא חייב להרוס, והרבה הרבה שברים.
ובתוך כל זה יש אבא, שמכבה שרפות בימים ושואף לכוכבים בלילות, שמנסה לחבר אותם.
בריאן הוא דמות נהדרת. כל דיבורי הכוכבים שלו ריגשו אותי מאוד. אבל פתאום שכחתי מה רציתי להגיד עליו. פעם הבאה אכתוב את הביקורת בסדר כרונולוגי!
בכל מקרה, עד שאזכר, אדבר על קמבל. למה? כי נראה שכמעט אף אחד אחר לא עשה את זה, והוא בכל זאת אחת הדמויות הראשיות.
בהתחלה לא הבנתי למה לעזאזל דוחפים את הקריינות שלו לשם. הוא לא חלק מהמשפחה, הוא סתם העורך דין, מה הוא קשור?! למי איכפת ממנו?
אבל אז הסתקרנתי לראות למה יש לו כלב נחייה, ואמרתי לעצמי שאסבול אותו עוד קצת. בהמשך הבנתי שכנראה קמבל וג'וליה הם הדרך של ג'ודי פיקו להראות לנו שלא כל העולם סובב סביב משפחת פיצ'גרלד או איך שלא קראו להם. יש עוד אנשים, ועוד סיפורים. סיפורים קיטשיים, לא קשורים, צפויים, שמשום מה אהבתי בכל זאת. סיפורים שסובבים סביב בית קברות, שיער ורוד, שיחות שלמות בלי האות S, ורגשות מעורבים. בסופו של דבר, תמיד חשבתי שג'וליה וקמבל הם שידוך נהדר. למרות שכשגיליתי למה יש לו כלב נחייה, מה שהוביל לגילוי של למה הוא נפרד מג'וליה, רציתי קצת לבעוט בו. אידיוט! זו סיבה זו?
אז כן. יש עוד הרבה סיפורים והרבה אנשים. לא ספציפית בספר הזה, כי פה סיימתי עם כל הדמויות. אבל בכללי.


לדון בדילמה של שרה? לאאא. אין לי כוח. במקום זאת אדון בעוד דבר אחד אחרון. שלא ענו עליו בספר (דא) ובעצם, אני לא בטוחה עדיין אם אני אענה עליו. אודיע לכם עוד רגע.
"יש להם תומפסון הקטנה, אבל אין תומפסון הגדולה. יש להם דרבי העילית, אבל אין דרבי התחתית. יש מקומות שמוגדרים ביחס למשהו שלא קיים."
תתעלמו משמות המקומות, אני לא בדיוק זוכרת טוב שמות של מקומות.
"האם את עדיין אחות גם כשאחותך מתה? את ממשיכה להגדיר את עצמך כחלק גם כשהחצי השני כבר לא קיים?"
יודעת, זה עילג, אני לא זוכרת את זה בעל פה, וזה לא כאילו הספר לידי! כאילו, הוא כן, אבל אני עצלנית :/
מה שהתכוונתי להגיד, או מה שהדילמה פה מציגה, זה השאלה האם אתה חלק מהמשוואה גם אם אין חלק שני?
ואני לא יודעת! בנאדם נולד בזכות עצמו, והוא אמור להיות מוגדר בזכות עצמו. (~כן, אני עומדת לענות. הדקו חגורות והכינו את עצמכם וכאלה~) אבל אם מגדירים אותו כחלק ממשוואה, אז הוא לעולם יישאר החלק הזה. לא משנה אם החלק השני איננו. אוף, אני לא ברורה ואתם לא מבינים. אני מנסה להגיד שאנשים לא אמורים להיות מוגדרים על ידי משהו אחר. תומפסון הקטנה אמורה להיות תומפסון. ואם יש שתיים, אז שיהיה בכיף. אבל לפעמים אין ברירה, כי אנשים יתחילו להתבלבל בין תומפסון הקטנה לגדולה (אני מודעת לעובדה שהיא לא קיימת. באופן היפותטי, או.קיי?) אז לפעמים אין ברירה ומגדירים את תומפסון הקטנה בהקשר לגדולה. זה לא טוב, אבל אם כבר עושים את זה, אז תומפסון הקטנה היא תומפסון הקטנה גם כשאין יותר גדולה. ואת אחות גם כשאחותך מתה. כי את היית אחות של מישהי. וגם אם היא אינה יותר, את עדיין אחותה. וגם אם אין תומפסון הגדולה, תומפסון הקטנה היא עדיין תומפסון הקטנה. לא, הדוגמה הזאת לא טובה. לא משנה.
בכל מקרה, זה מה שהיה לי להגיד.

עוד משהו?
*חשיבה חשיבה חשיבה חשיבה*
לא. זה הכול.
או, רגע, יש עוד משהו!
"חשכה היא מושג יחסי."
זהו, זה הכול.

» ביקורות נוספות של no fear
» ביקורות נוספות על שומרת אחותי