מה הזמן מסמן לי?
שגיליתי את הספר באיחור מגושם של 10 שנים, 900 דירוגים ו-400 ביקורות.
היה לי ים של זמן אז הלכתי בעקבות הזמן האבוד והייתי לעבד של הזמן ושל הנרי שנופל מחוץ לזמן ושל קלייר שמחכה לו בתחנה בזמן.
והספר מהספריה, אז הוא היה על זמן שאול וזה היה משחק על זמן כי אם לא אסיים אותו בזמן שומר הזמן לא ייתן לי כפל זמן.
אז האצתי את גלגל הזמן ונגרמה לי רעידת זמן ורציתי לשלח את חץ הזמן ולהרוג את הזמן אבל במקום זה לקחתי פסק זמן ועשית קפל בזמן.
אבל הגעתי לזמן סגירה בדיוק בקץ הזמן ולא כעסתי בכלל על הזמן שאבד לי.
זמן ועת לכל חפץ אז כדי להימנע מכשל זמן הגיע הזמן לכתוב את קיצור תולדות הזמן. של אשתו של הנוסע בזמן.
והכי מתבקש יהיה להמשיך את מוטיב הזמן ולכתוב שהספר הוא בזבוז של זמן, אבל הוא לא. הוא מתנה לזמן.
והעטיפה היא כל כך יפה שחבל על הזמן.
(בקטע הנ"ל מוצפנים הרבה שמות של ספרים. בין המזהים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט, אם רק אצליח לשכנע את הנרי לנסוע בזמן ל-1975 ולנחות באולפן של "זהו זה".)
אהבתי את הספר, ואני אכתוב לו שיר הלל שונראי.
אבל שונרא, כמו שונרא, לא יכול גם בלי איזו שריטה קטנה.
אזהרה: מי שיקרא את זה לא ייסע בזמן, אבל מחוגי הזמן יעשו עליו סיבוב.
ועוד אחת: כנראה רק חייזרים לא קראו את הספר, אבל בכל זאת אזהיר שיש פה קלקלנים.
אף פעם לא קראתי מדע בדיוני, וגם לא את האחות הקטנה והנודניקית שלו הפנטזיה.
ואולי הפנטזיה היא רק אחות חורגת או סתם איזו בת דוד נדחפת. אולי היא בכלל שיבוט מקולקל שיצא משליטה. לא יודעת, אני שומרת מרחק מכל המשפחה.
אין לי דימיון ללא גבולות. צר דימיוני כרדיוס מחוגי שעון שמסתובבים בכיוון השעון בקצב של שנייה בכל שנייה.
אז לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, עשיתי לעצמי הכנה, כמעט מדיטציה אפילו.
דאג וטוני ממנהרת הזמן. הם טיילו בזמן. זוכרת? גדלת עליהם. תחשבי על דאג וטוני.
ובנג׳מין באטן. זוכרת שהיית צריכה טישיו בסוף הסרט? ושהוא השאיר אותך נוגה ומהורהרת. אז גם לבנג'מין היה טיול בזמן. טיול הפוך, אבל טיול.
אז יש את דאג וטוני ואת בנג׳מין באטן.
אה, וגם מרטי מקפליי.
ואפקט הפרפר שהיה חתיכת מסע אקסטרימי בזמן. מה זה אקסטרמי? אקסטרימי על אקסטזי.
טיול בזמן. מה כל כך מסובך בזה?
עכשיו הבנאדם פה, כלומר בעכשיו. ובעוד רגע הוא פה, או שם, אבל באתמול. או במחר.
קל ופשוט.
אז זהו, שלא.
את תחילת הקריאה אני יכולה להקביל לנהיגה ברכב. רכב חדש מהניילונים.
ההתחלה הייתה מבטיחה. הרכב התניע חלק ויצא לדרך.
פתאום הוא התחיל להשמיע קולות מאמץ מוזרים.
התעלמתי.
ואז התווספו חירחורים ושיעולים והבהובי מסך היסטריים ״חשב מסלול מחדש!"
לא, עוד לא.
אבל הרכב יצא משליטה ופקד עלי "נטוש מיד! הפעל כיסא מפלט!".
ניסיתי לייצב את המכונה המשוגעת עד שהועפתי החוצה בחבטה אדירה.
רוצה לומר, ההתחלה הייתה לי קשה.
להנרי היו כל כך הרבה מופעים, בכל כך הרבה זמנים וכל כך הרבה גילאים. ועוד לפני שהגעתי להנרי השמיני כבר הייתי מבולבלת.
אז הגעתי לעמוד 70 ועצרתי. עשיתי רוורס והתחלתי מחדש. והיה בסדר. הקפיצות בזמן עברו ללא זעזועים.
עצה למי שמתקשה בקריאה: עמודים 66-70 הם המפתח להבנת הרעיון. ואז כדאי לחזור להתחלה והקריאה תהיה לא מגומגמת.
אבל מה הטעם לנסוע בזמן אם אתה לא יכול לשנות אותו?
זה כמו להכניס אותי לחנות ענק של ממתקים עם מאזן קלורי אפס, אבל עם מסקינטייפ שחוסם לי את הפה.
אבל אולי לא.
לו הייתי מקבלת הצעה להיות נוסעת בזמן, אני חושבת שהייתי לוקחת אותה. סקרנות היא תכונה אנושית חשובה. היא הובילה להמצאות משנות חיים, משנות עולם. אבל הסקרנות גם הרגה את החתול.
את הנרי דטאמבל לא שאלו אם הוא רוצה להיות נוסע בזמן.
הנרי דטאמבל הוא אל"ז. אדם עם ליקוי זמן.
הוא נוסע בזמן ונוחת בכל תחנה עם עורו לגופו בלבד. עירום.
קלייר אבשייר בת 6 כשהיא פוגשת את הנרי לראשונה. הוא בן 36.
עד שימלאו לקלייר 18, היא תיפגש עם הנרי פעמים רבות.
הוא יגיע מן העתיד שבו הוא וקלייר נשואים, וקלייר הקטנה תהיה תחנה קבועה בנסיעותיו בזמן.
כשהנרי בן 28 וקלייר בת 20, הם נפגשים לראשונה בהווה של שניהם.
קלייר מכירה את הנרי. היא העבירה את ילדותה ונעוריה בציפייה לביקוריו.
הנרי לא מכיר את קלייר, כי נסיעותיו בזמן אליה עדיין לא התחילו.
מבחינתו זו פגישה ראשונה. מבחינתה זהו בעלה לעתיד.
אני לא יודעת אם במדע בידיוני הכל חוקי או שאין בכלל חוקים.
אבל זה תירוץ מצוין כדי ששונרא יתחיל לשרוט.
מילא שהנרי נוסע בזמן אבל הוא גם משכפל את עצמו ולא תמיד היה ברור לי מיהו ההנרי הנוסע ומיהו ההנרי של ההווה כי שניהם פונים אל עצמם השני בשם... ובכן, הנרי.
וכשהנרי בן ה-15 נסע בזמן ופגש את הנרי בן ה-15, אז כבר ממש רציתי לצרוח עליו, "תגיד, שמעת על 'אדם בתוך עצמו הוא גר'? כן? אז למה יצאת?!" אבל לא ידעתי על איזה הנרי אני צריכה לצרוח אז נאלצתי לעשות שינויים בהרגלי הצריחה ובמקום זה המשכתי לצרוך. את הספר.
לא ברור האם ליקוי הזמן של הנרי הוא סוד ולא ברור מי זכאי לדעת עליו ומי לא. מנהל הספריה שבה הנרי עובד, למשל, לא יודע, מה שאילץ את הנרי להתפתל לא רק בזמן אלא גם בהסברים. אני לא מכירה הרבה בוסים שמאפשרים לעובדיהם להופיע בעירום, בעבודה, אלא אם כן הם מצילים בחוף נודיסטים.
רגע לפני החתונה של הנרי וקלייר, הנרי של ההווה יצא לנסיעה בזמן, והנרי של העתיד בדיוק הגיע. מישהו היה צריך להיות החתן, אז הנרי של העתיד נכנס לנעלי ההנרי של ההווה. למזלו, המידה התאימה בול.
אז במקום שהחתן יהיה הנרי צעיר עם שיער שחור קצר, החתן היה הנרי מבוגר יותר עם שיער מלח-פלפל ארוך. ובכל זאת, לא נרשמו השתאות ומבטים נבוכים בקרב הקהל. אולי הם פשוט חשבו שהפחד מפני מוסד הנישואים גרם לשערו להלבין בין לילה? אלא שעברה רק שעה מאז ראו אותו לאחרונה כבן תשחורת. טוב, לא חשוב.
אחד ממשפטי המפתח בחינוך ילדים הוא ״אל תדברו עם זרים״. נראה שהוריה של קלייר דילגו על השיעור הזה. קלייר בת השש נפגשת עם זר מבוגר ועירום בלב היער ושומרת את זה בסוד. לי זה נראה מופרך. וכל מי שחושב שזה לא, שינסה לדמיין את ילדתו הקטנה בגינה הציבורית עם גבר מבוגר ועירום שאומר לה שזה בסדר כי הוא בא מהעתיד.
המשפחה של קלייר די נעלמה באמצע הספר. אולי הנרי לקח אותם לאחת מנסיעותיו בזמן והם לא מצאו את הדרך חזרה.
במסעותיו בזמן, הנרי אף פעם לא נחת על פסי רכבת שנייה לפני שהיא מגיעה, או בבריכת תנינים, או בחדר האוכל של כלא גברים שמור במיוחד. כשהוא עירום, להזכירכם. אז אולי בגלל שהסיכון נחסך ממנו בכל מסעותיו, כשהוא כבר חטף את זה, הוא חטף את זה חזק וקטלני.
אודרי ניפנגר לא המציאה את הנסיעה בזמן, אבל היא הצליחה להנדס לתוכה את רכיב הרגש.
והנה ראייה אחת.
שנת 1984
הנרי בן 36, קלייר בת 12
שיחה על אשתו בהווה שממנו הוא הגיע (עמ' 71-72)
"היא דואגת לך?"
"כן," אני אומר ברוך. "היא דואגת." אני תוהה מה קלייר עושה עכשיו, ב-1999. אולי היא עדיין ישנה. אולי היא לא תשים לב שנסעתי.
"אתה אוהב אותה?"
"מאוד," אני לוחש. אנחנו שוכבים בדממה זה לצד זה, מביטים בעצים המתנדנדים, בציפורים, בשמיים. אני שומע צליל עמום של משיכה באף, וכשאני מציץ בקלייר אני נדהם לראות דמעות במורד פניה לכיוון האוזניים. אני מתיישב ורוכן אליה. "מה קרה, קלייר?" היא רק מנענעת את הראש שלה קדימה ואחורה ומצמידה את שפתיה. אני מלטף את שערה, ומרים אותה לישיבה, ועוטף אותה בידי. היא ילדה, ויחד עם זה היא לא. "מה קרה?"
זה יוצא כל כך בשקט שאני נאלץ לבקש ממנה לחזור על זה: "פשוט חשבתי שאולי אתה נשוי לי."
ורציתי להזיז את הנרי הצידה קצת, כדי שגם אני אוכל לחבק את קלייר.
אודרי ניפנגר הכניסה גם אליטיסטיות יומרנית ומתפלצנת, אבל לדעתי היא עדיין שוחה בביצה של הקיטש האמריקאי המוכר והאהוב.
אני תוהה, אנשים באמת מדברים ככה?
שנת 2006
קלייר בת 35
שיחה קלילה במטבח בין קלייר לחברתה המעצבנת שאריס (עמ' 432-433)
היא מחייכת. "זה היה הטריפ שלי כשהייתי קטנה. רציתי להיות יפהפייה כשאגדל."
אני צוחקת. "אבל לא הצלחת להגשים את זה, אז נהיית אמנית."
"פגשתי את גומז והבנתי שאף אחד לא יצליח להפיל את מערכת ההפעלה הבורגנית קפיטליסטית שוביניסטית שיתופית על ידי סלסול השיער שלו."
(וזה ממשיך...)
"אז על מה את עובדת?" אני שואלת אותה.
"וירוסים במחשב כאמנות."
"אוווווה" אוי לא. "זה לא בעייתי מבחינת החוק?"
"ובכן, לא. אני רק מעצבת אותם, אחר כך אני מציירת את הקוד על הקנבס, ואז אני מראה. אני לא מכניסה אותם לרשת."
"אבל מישהו יכול."
"בטח." שאריס מחייכת ברשעות. "אני מקווה שיכניסו. גומז לועג, אבל חלק מהציורים הקטנים יכולים לגרום אי נוחות רצינית לבנק העולמי ולביל גייטס ולממזרים שמייצרים כספומטים."
"טוב, בהצלחה. מתי התערוכה?"
"מאי. אני אשלח לך הזמנה."
"כן, כשאני אקבל אותה אני אמיר את הרכוש שלנו בזהב ואצבור מים בבקבוקים."
וכל מה שרציתי לומר לה זה: באמא שלך, שאריס?
נחשי איפה אני לא אהיה במאי 2007.
"אמא אומרת שככה אנשים. כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים."
יכולתי להתלונן על אורכו של הספר ועל כך שישנם אירועים שאפשר היה לוותר עליהם, אבל בהתחשב באורך הסקירה שלי זו תהיה חוצפה לדבר על עריכה וקיצוצים.
אז אני לא אתלונן. אבל קדם הלידה של אלבה היה כל כך ארוך, אז קיוויתי שבתור פיצוי, אם הם כבר בשיקגו, והם בדרך לבית חולים, אולי הם יגיעו בסוף לאי.אר של ד"ר מארק גרין.
ומשהו קטן וארסי לפני סיום.
שני פריטים שלא מומלץ שיהיו בארון הספרים והתקליטים של הנרי וקלייר:
כל הזמן את אשתי / שלמה ארצי (הנרי)
כל הזמן אשתו / לאה רבין (קלייר)
ובשורה התחתונה בהחלט.
גם חמישה כוכבים נוצצים וזוהרים. וגם קניתי את הספר.
תלונות על אורך המגילה אפשר להשאיר אצל שומר הזמן בלובי ליד המעליות.
נ.ב
תודה ל-Isabella שבזכות הביקורת שהיא כתבה רציתי לקרוא את הספר.
